שולחן ערוך אורח חיים קעט א
שולחן ערוך אורח חיים · קעט · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים אינו יכול לאכול ולא לשתות עד שיברך ברכת המזון ואם אמר הב לן ונברך הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אלא אם כן יברך עליו תחלה ואכילה דינה כשתיה להרא"ש אבל להרב רבינו יונה והר"ן אכילה שאני שאף על פי שסילק ידו מלאכול ואפילו סלקו השלחן אם רצה לחזור לאכילתו אין צריך לברך פעם אחרת שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה:
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
ונטל כו'. דעת הש"ע לחלק בין נטל ידיו להב לן ונברך בזה דלענין הב לן כו' סגי נברך המוציא וא"צ ב"ה ובנטל ידיו צריך ב"ה תחלה ואזל לטעמיה שכ' בב"י והקשה על הטור שהשוה נטל ידיו להב לן כו' ממ"ש הרא"ש פר' כ"מ וז"ל ואי אמר הב כו' כנטל ידיו דמי לפרש"י והרשב"ם שפי' כיון דאמריתו הב כו' אסר לכו למשתי עד דמברכיתו ב"ה ויש מחלקין בין אכילה לשתיה ולא מסתבר עכ"ל משמע מדבריו דנטל ידיו אסור לאכול עד שיברך ב"ה כו' עכ"ל ול"נ תמוה דהא הטעם שכתבו התו' והרא"ש לענין הב כו' הוא שייך ממש בנטל ידיו דהא שם הוה הטעם דאין הפסק בין מעשה לברכה אחרונה וברכה אחרונה קאי על כל מה שאכל כבר דמ"ש ב"י לפני זה וזה שייך נמי בנטל ידיו כו' ותו שהרי כתב התוס' בכ"מ וז"ל הלכך כיון שנטל ידיו באחרונה אסור לאכול עד שיברך וה"ה אם אמר הב לן כו' אפי' בלא נטילה עכ"ל הרי השוו אותם וזהו בעצמו דברי הרא"ש שנמשך אחר התוס' וכוונת הרא"ש היתה כן דקמ"ל נטל ידיו הוה כהב לן כו' ועל שניהם אמר אח"כ לפירש"י ורשב"ם צריך דוקא ב"ה ולא נתכוין שם לפסוק כרש"י ורשב"ם דסמוך על מ"ש בכסוי הדם דלא קי"ל כרש"י ורשב"ם שמצריכים ב"ה בהב כו' אלא ברכת המוציא וכו' וכאן לא אמר רק שלפי' רש"י ורשב"ם הוין אלו תרתי שווין וכן להפוסקים דבהב כו' א"צ רק ברכה ראשונה ממילא גם בנטל ידיו הוה כן ולא עלתה ע"ד הרא"ש לחלק ביניהם בזה וכמ"ש הטור בהדיא ודברים מכוונים לע"ד ומ"ש ב"י בשם הרר"י שאחר שנטל אין לו לשתות אפילו בברכה דכיון שנטל ידיו יש לו לברך דתכף לנט"י ברכה עכ"ל זה ודאי מחלק בין נטל ידיו להב כו' מטעם תכיפות לא מטעם הפסק וכמ"ש אח"כ גם ב"י ואפי' לפ"ז נ"ל אם רוצה לאכול או לשתות אחר שנטל ידיו וליטול ידיו שנית אחר זה הרשות בידו דהא יקיים שפיר תיכף לנטילה ברכה ואין צריך ב"ה תחלה דודאי נחשב הנטילה הראשונה כמים בעלמא לא בתורת מים אחרונים דהא אין חשש משום היסח הדעת כמ"ש גם ב"י רק משום התכיפה ורבינו יונה לא מיירי מזה כלל דבזה מודה רבינו יונה וה"ה הרא"ש לפ"מ שפי' בו ב"י דס"ל כרבינו יונה מ"מ בהא מודה. וגם הטור נראה דע"ד זה ס"ל דנטל ידיו אין צריך לב"ה היינו שיטול ידיו שנית אח"כ. ובב"י כתב דכיון שנטל ידיו כדי להיות מזומן לברכה הוה כהתחיל כבר בברכה ואסור להפסיק באכילה ושתיה כלל כו' זה תמוה מאוד דאפילו הכין עצמו ואין כאן היסח הדעת למה לא יוכל לחזור בו דהא אין כאן הזכרת ש"ש לבטלה דהא אין לנו אלא חשש תכיפה. גם רמ"א כתב בסימן קצ"ז דנטילת ידים הוי כהב לן כו'. ונלע"ד שלענין הלכה אין להחמיר יותר מזה שיטול ידיו שנית שוב ראיתי בפ' ע"פ בברייתא דבני חבורה שכתב הרא"ש וז"ל ואף על גב דמשו ידייהו ואתסר להו למיכל הא קי"ל הב לן ונברך אין צריך ב"ה עכ"ל. הרי בהדיא כדברי והב"י אשתמיט מיניה דברי הרא"ש אלו ובאמת אין נטילת ידים חמירא כלל מהב לן כו' ובשניהם א"צ רק ברכת המוציא ולא ב"ה ואין שייך כאן להחמיר דיש לחוש לברכה לבטלה:
אכילה שאני. כ"כ ב"י בשם הר"ן והרר"י דבאכילה לא מסתלק בסילוק קטן כגון הב לן ונברך דדרך להגרר מאכילה לאכילה אלא דוקא נטל ידיו משא"כ בשתיה שמסתלק בסילוק כל דהו. וכ' ע"ז הב"י דקשה מעובדא דתלמידי דרב דהוי יתבי בסעודה ואמרו הב לן ונבריך דהוי סילוק ש"מ דגם לענין אכילה הוי כן ותירץ דבקבועים לאכילה קאמר דהב לן ונבריך הוי סילוק לשתיה ואסור לשתות בלא ברכה ומותר לאכול (אלא דק') דמאחר שאינו מצריך ברכה לאכילה אינו בדין שצריך ברכה לשתיה שבאות' סעודה כיון דכולהו חדא סעודה היא שתיה בתר אכילה גרירא כו' עכ"ל. וב' תיבות אלו דהיינו (אלא דקשה) הוספתי להגיה בדברי ב"י וכ"כ מו"ח ז"ל דאל"כ אין משמעות לדבריו ובלבוש העתיק הדברים כהוייתן והוא טעות. ועל קושיא זו של ב"י נ"ל דאם לא בא אלא לשתיה לחוד אסור בלא ברכה אבל אם בא לאכול ומחמת זה נגרר לו לשתות ודאי א"צ ברכה לשתות דבזה שפיר אמרי' דגריר בתר האכילה. ועוד נ"ל לפ"ז דלא אמרו כן אלא בשותה משקה דדרך לשתותו מחמת תענוג אפילו בלא צמאון ודאי טפי מגרר גריר מאכילה וזכר לדבר מ"ש יין טובא מגרר גריר כנלע"ד:
מגן אברהם
(א) אינו יכול לאכול: אבל להפסיק בדבור מותר וכ"מ סי' קפ"ג ס"ו (כ"מ) ועיין סי' קס"ו מ"ש דאסור וגם הראיה אינה ראיה דהתם מיירי שנתנו לו הכוס קודם נט"י כמ"ש ס"א:
(ב) עד שיברך ב"ה: אפי' רוצה לברך תחלה אסור כ"כ הרב"י מל' הרא"ש פ' כ"מ שכ' וז"ל ולית הלכתא וכו' דתכף לנט"י ברכה ואי אמר הב לן ונברך כנטל דמיו דמי לפרש"י כו ע"כ משמע דבנטל ידיו לכ"ע לא מצי אכיל עכ"ל הב"י וצ"ע דבקיצור פסקיו בהדיא כתב דאם מברך בתחלה אחר נט"י מצי אכיל וכמ"ש הטור ואיך יהי' סותר בקיצור מ"ש באורך וכ"מ ברי"ו שאין חילוק בין הב ונברך לנט"י והוא תלמיד הרא"ש, ועוד דהרא"ש עצמו כ' בפ' ע"פ בהדיא וז"ל אף ע"ג דמשהו ידיהו ואיתסר להו למיכל הא ק"ל דהב לן ונברך א"צ ב"ה וסגי בהמוציא ע"כ וכ"כ בסי' י' וז"ל דהא מכי אמר הב לן ונברך אסור לשתות בלא בפה"ג ק"ו כשנטל הכוס לברך והתם כשנטל ידיו איירי וכ"מ בב"י סי' תע"ז ודוחק לומר דצורך מצוה שאני דה"ל לפרש ועוד דהא מדמי לי' להב לן ונברך לכן נראה דדעת הרא"ש דנט"י נמי אם רוצה לברך יכול לחזור ולאכול ויכול ליטול ידיו שנית סמוך לברכה ומ"ש פ' כ"מ ה"פ תיכף לנט"י ברכה וא"כ אסור להפסיק ביניהם בשום עסק והב לן ונברך כנטל ידיו דמי לפירש"י וכו' דס"ל אפי' רוצה לברך תחלה אסור לאכול דבעי לברוכי תכף א"כ אסור להפסיק בעסק אחר אבל להרא"ש רשאי להפסיק בעסק אחר דהב לן ונברך אינו אלא היסח הדעת ויש מחלקין כו' היינו שס"ל שיש עוד חילוק בין נט"י והב לן ונברך דהיינו בין אכילה לשתיה וכו' ע"ש כנ"ל ברור בדעת הרא"ש והרב"י קיצר בהעתקתו, ולכן פי' פירוש אחר והב"ח פי' ג"כ פי' אחר והרואה יבחר מ"מ סובר דנ"י והב לן ונברך שוין ומ"מ כתב דבעל נפש יחמיר לעצמו לברך תכף אחר נט"י וכ"כ תר"י ועמ"ש סי' קצ"ז:
משמע בתו' דף מ"ב ובפסחים דף ק"א ובטור סי' תע"ז וברא"ש פרק ז' דחולין דכל מקום שצריך לברך משום היסח הדעת צריך ליטול ידיו ג"כ והטעם דכל שהסיח מלאכול מסתמא לא נזהר משמירת ידיו ועיי' ססי' קס"ד לענין ברכה:
באר היטב
(א) ולא לשתות: אבל להפסיק בדבור מותר וכ"מ סי' קפ"ג ס"ו מ"א. והאר"י ז"ל אוסר עיין ש"ע שלו מעשה ע"ז.
(ב) ונברך: דעת הש"ע לחלק בין נטל ידיו להב ונברך. דלהב לן ונברך סגי לברך המוציא וא"צ בה"מ אבל בנטל ידיו צריך דוקא בה"מ תחלה וט"ז חולק וס"ל דבכ"מ א"צ רק ברכת המוציא ולא בה"מ ע"ש. וכ"כ המ"א שאין חילוק בין נט"י להב לן ונברך ע"ש. ועיין יד אהרן ובתשובת נאמן שמואל סי' ז'. כתב מהרש"ל י"א כששופכין כוס לבה"מ אפי' בלא דיבור הוי כאומר הב לן ונברך. עטרת זקנים.
משנה ברורה
(א) לאכול - וה"ה שיש ליזהר לכתחלה שלא יפסיק בדבור אפילו מעט דתיכף לנטילה ברכה [ומהאי טעמא יש ליזהר שלא לשהות שהיה מרובה אחר הנטילה וכ"ש שלא לעסוק באיזה עסק] אך אם צריך להפסיק בדבר נחוץ או בדיעבד אם הפסיק יטול ידיו שנית כדי להיות תיכף לנטילת מים אחרונים ברכה:
(ב) עד שיברך בהמ"ז - ולא דמי להב לן ונברך דמותר לאכול ורק שיברך המוציא מתחלה וכדלקמיה דכיון שנטל ידיו אסור להפסיק. והנה יש כמה פוסקים דס"ל דאין איסור לאכול אף בנטל ידיו ורק שיברך המוציא מתחלה וכ"כ האחרונים להקל ורק דאחר אכילתו יטול ידיו שנית שתהא סמוכה נטילה לברכה אלא דלכתחלה דעת הב"ח והמ"א דצריך ליזהר בזה ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד בזה. וכ"ז לענין אכילה אבל להפסיק בדבור כשאינו רוצה לאכול ולשתות או להתעסק באיזה עסק אסור לכו"ע [א"ר וכ"מ מכמה אחרונים לעיל בסימן קס"ו]:
(ג) הב לן ונברך - פי' תן לנו כוס לברך וכשמברכין בלא כוס אם אומרים בואו ונברך ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת. וכן אם הסיח דעתו בהדיא בלבו מלשתות עוד ואח"כ רוצה לשתות ג"כ צריך לברך מתחלה על המשקה:
(ד) לשתות - ואם מסובין רק לשתיה ואמרו בואו ונברך ברכה אחרונה ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת ואסור לשתות עוד בלא ברכה:
(ה) ואכילה דינה כשתיה - דבגמרא לא נזכר בהדיא רק לענין שתיה וס"ל דה"ה לאכילה:
(ו) שסילק ידו מלאכול - ר"ל אפילו גמר בדעתו שלא לאכול:
(ז) ואפילו סילקו השלחן - זהו מלשון רבינו יונה והיינו אף דס"ל דזה חשיב היסח הדעת טפי מהב ונברך אפ"ה לא מהני לענין אכילה ועיין מש"כ בבה"ל בדעת הרא"ש בזה:
(ח) לחזור לאכילתו וכו' - כתב הט"ז דאם מחמת אכילה זו שחזר לאכול נגרר לבו גם לשתיה א"צ ברכה לדעה זו גם על השתיה דבתר אכילה גרירא אף שאמר מתחלה הב לן ונברך ולא מיירי השו"ע בתחלה לענין שתיה דמצריך לברך לכו"ע רק כשלא חזר גם לאכילה:
(ט) לא נסתלק - משום דדרך להגרר מאכילה קטנה לגדולה לא חשיב היסח הדעת גמור אלא כשנטל ידיו משא"כ בשתיה בהיסח הדעת כל דהו כבר נסתלק משתייתו וצריך לברך שנית כשנמלך. ועיין בבה"ל שהבאנו הרבה פוסקים שסוברים כדעת הרא"ש דבהב ונברך חשיב גמר סעודה ואף באכילה אסור בלא ברכה וכן סתם המחבר לקמן בסימן קצ"ז ס"א עי"ש וע"כ לכתחלה בודאי יש ליזהר שלא לאכול אחר שאמר הב לן ונברך וכ"פ בדה"ח. ודע דמי שצריך ברכה באמצע סעודה צריך נטילה ג"כ דכיון דהסיח דעתו לא שמר ידיו ורק ברכת נט"י אין לו לברך:
ביאור הלכה
(*) עד שיברך בהמ"ז: עיין מ"ב מש"כ דדעת כמה פוסקים דמים אחרונים דומה להב לן ונברך ודי כשיברך המוציא על מה שירצה לאכול אך הב"ח והמ"א כתבו דלכתחלה יש ליזהר בזה. והנה כאשר נתבונן בודאי אין להקל בזה לכתחלה דמצינו לכמה גדולי הראשונים שמחמירין בזה והוא דעת רש"י ורשב"ם ואו"ז והביא כן בשם רבו והרמב"ם וראב"ד [הובא ברשב"א] ורשב"א ורבינו יונה [וכ"כ הגר"א בדעתו שהוא סובר כהב"י דלא כמ"ש הט"ז דגם הוא מודה דבנטילה שניה שרי וכן מרשב"א שכתב הטעם משום דכבר הכין עצמו לבהמ"ז משמע ג"כ דאין מועיל נטילה שנית] והרא"ה בביאורו להרי"ף בברכות ג"כ כתב דאסור אפילו אם ירצה לברך המוציא משום דכיון שנטל ידיו לברכה הא קביל עליה לברוכי בהמ"ז ואף בהבא ונברך כמה מהם החמירו לאכול אף בברכה משום דהכין עצמו לבהמ"ז ונסתלק מהסעודה אבל רבו המקילין בזה [רי"ף ור"ח ורש"י בחולין התירו בברכה וגם התוספות ורא"ש וסייעתייהו הנ"ל ולר"י ור"ן מותר באכילה אף בלי ברכה] אבל עכ"פ בנטל ידיו בודאי יש להחמיר וכן הוא מסקנת הגר"א בביאורו ע"ש שכתב שצריך בהמ"ז דוקא בנט"י:.
(*) ואפילו סלקו השלחן: היינו שסילק הלחם ושארי מזון מעל השלחן [כדפירש"י שם בגמרא] והנה מלשון זה משמע דזה חשיב היסח הדעת טפי מן הב ונברך וא"כ להרא"ש דמצריך לברך בהב ונברך כ"ש בסילוק השלחן אבל באמת אינו כן דזהו רק לשיטת רבינו יונה והר"ן דהסוגיא דברכות מיירי רק לענין אכילה אבל להרא"ש אדרבה הב ונברך חשיב היסח הדעת טפי ובסילוק השלחן ס"ל דלא חשיב היסח הדעת כדמוכח בגמרא שם דקאמר במסקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דקאי גם אסילוק וכדפירש"י שם. והנה בשו"ע לא מבואר בהדיא לדעת הרא"ש רק בהב לן ונברך אבל בסתם אם הסיח דעתו מלאכול ולשתות עוד ולא אמר הב לן ונברך לא הוזכר בשו"ע כלל לדעת הרא"ש אם זה מצריכו לחזור ולברך או לא [והנה הרמב"ם פסק בהדיא דאם גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד ואח"כ נמלך לאכול ולשתות חוזר ומברך אף שלא שינה את מקומו והובאו דבריו בב"י היפך מדעת הר"ן ור"י ומה שאמר שם בגמרא מתחלה גמר אסור מלאכול ולבסוף מסיק על זה ולית הלכתא הכי מפרש הרמב"ם דגמר היינו דגמר סעודתיה ומתחלה רצה הגמרא לומר דזה ג"כ חשיב היסח הדעת דמסתמא כיון שגמר ממילא הסיח דעתו ועל זה מסיק לית הלכתא ככל הני שמעתתא אבל אם גמר בלבו בהדיא שלא לאכול ולשתות עוד זה עדיף מגמר וסילוק השלחן. כ"ז הוא במגדול עוז ודבריו נכונים מאד בדעת הרמב"ם וכן הוא ג"כ דעת הרא"ה דהיכא דנמלך שלא לאכול ואח"כ חוזר ואוכל צריך לברך לפניו] דאפשר דהוא מפרש בגמרא גמר היינו שגמר סעודתו וע"ז מסיק ולית הלכתא וכו' דאף דסילק השלחן אמרינן דעדיין היה דעתו כשיזדמן לו לאכול שיאכל אבל אם הסיח דעתו בהדיא מלאכול ולשתות עוד אפשר דלדידיה זהו עדיף גם מסילוק השלחן וכמו לדעת הרמב"ם ודומה להב לן ונברך ומצאתי בספר בית מאיר דגם הוא העיר בזה ולבסוף מצדד ג"כ לומר כן לדעת הרא"ש דהיסח הדעת מהני אף באכילה להצריכו לחזור ולברך וכ"כ הגר"ז:.
(*) אם רצה לחזור לאכילתו וכו': עיין בפמ"ג שכתב דלאו דוקא בפת ה"ה בשאר מידי דמזון ג"כ לא נסתלק להרר"י ור"ן באומר נברך ברכה אחרונה ואם רוצה לאכול עוד רשאי בלא ברכה ראשונה:.
(*) אין צריך לברך וכו': הנה להלכה לא הכריע המחבר בהדיא כמאן ונראה לכאורה דדעתו כהרר"י ור"ן שהם רבים אכן בסימן קצ"ג ס"א סתם המחבר כדעת הרא"ש דהב ונברך הוי גמר סעודה [עי"ש במגן אברהם סק"ב] דבאמת דעת הרא"ש לאו יחידאה הוא בזה דגם הרמב"ם ס"ל דמשאמר הב לן ונברך אסור לאכול [והוא סובר דאף בברכה אסור וכמו שמובא בב"י ע"ש] וכן הוא ג"כ דעת התוספות בברכות מ"ב ד"ה תיכף ע"ש וכן הוא ג"כ דעת האו"ז באות קע"ז ובאות קצ"ד ע"ש וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א בברכות מ"ח ד"ה יהבו ע"ש ואח"כ מצאתי בא"ר שהביא עוד הרבה פוסקים שסוברין כן כהרא"ש ע"ש וכתב דדעת הרר"י בדבר זה יחידאה הוא ועיין במאמ"ר שהשיג עליו דבהר"ן הביא דבר זה בשם הרמב"ן והר"ר משולם דקיימי בשיטה זו עי"ש באורך ומ"מ איך שיהיה הרוב פוסקים סוברין כהרא"ש דאין חילוק בין אכילה לשתיה ומסיק בא"ר דנ"ל להלכה למעשה דבהב לן ונברך לא יאכל עד שיברך לפניו אמנם בביאור הגר"א כתב דנ"ל לעיקר לדינא כהרר"י והר"ן מהך עובדא דשמעון בן שטח בברכות מ"ח [ועיין בפסחים ק"ג ע"ב ד"ה כיון שהקשו קושיא זו ותרצו דגם זה באמת לגרמיה הוא דעבד אלא דבלא"ה דחי ליה וכ"כ גם הרשב"א בברכות מ"ח] וע"כ לא נוכל להכריע לדינא בזה ויש ליזהר שלא לאכול אחר שאמר הב לן ונברך דהוי ספק ברכה וכ"כ בדה"ח. וכן אם הסיח דעתו בהדיא שלא לאכול אף שלא אמר הב לן ונברך ג"כ נכון מאד ליזהר לכתחלה שלא לאכול דגם בזה יש הרבה ראשונים שסוברין להחמיר בזה וכנ"ל:.