שולחן ערוך אורח חיים סז א
שולחן ערוך אורח חיים · סז · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
ספק אם קרא קריאת שמע חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה אבל אם יודע שקראה אלא שמסופק אם ברך לפניה ולאחריה אינו חוזר ומברך:
מפרשים
חוזר ומברך. לפי שכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו כמו בהפרשת דמאי אבל משום ברכות לחוד אין חוזר ומברך לפי שהברכות דרבנן ואע"ג דאמרי' בגמ' דלשמואל הוה אמת ויציב דאוריית' דהיינו כיון שיש בה י"מ דכתיב למען תזכור את יום צאתך וגו' ולא פליג עליו ר"א אלא בק"ש מ"מ מבואר בתוס' ובדברי ר"י דלא הוה אמת ויציב דאורייתא אלא דלא אמר גם פ' ציצית דפ' ציצית שייכ' לאמת ויציב דבתרווייהו נזכר י"מ אבל אם ברור לו שאמר פ' ציצית הוי אמת ויציב מדרבנן לכ"ע מ"ה פסק בטור וש"ע דבשביל אמת ויציב לא יחזור דאינהו מיירי שבוודאי אמר פרשת ציצית אלא דספק אם אמר אמת ויציב ע"כ לא יחזור אבל באמת אם יש ספק גם בפ' ציצית אע"ג דודאי קרא שני פ' של ק"ש ודאי יחזור דאז הוה אמת ויציב דאורייתא זה פשוט למעיין בסוגי':
(א) ומברך לפניה: אף על גב דפסוק ראשון לבד הוא דאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ"ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר י"ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה אם לא מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון (כ"מ והרשב"א בתשו' סי' ש"ך) עיין בטור יורה דעה סימן כ"ח, ומשמע בל"ח סימן מ"ד אם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות מיהו בסי' ס"ד ס"ג משמע שצריך לחזור ע"ש, ונ"ל דמעיקרא כך תיקנו שיחזור ואם מסופק לו אם אמר פ' ציצית וגם אמת ויציב צריך לחזור לכ"ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאוריית' (ב"ח וש"ג בשם פוסקים) ועיין בכ"ה שהאריך בזה ועיין בספר תומת ישרים סי' י"ג וע' בברכות דף י"ד ע"ב ודף כ' ע"ב בתו' בד"ה בעל קרי משמע דמוטב שיאמר ק"ש שנית משיאמר אמת ויציב דאית בה תרתי קבלת מצות ויציאת מצרים אבל בדף כ"א בד"ה ספק וכו' משמע דאומר אמת ויציב שנית משום דאי איתא שאמר אמת ויציב א"כ מסתמא גם קרא ק"ש. אבל אם אמר ק"ש עדיין יש ספק אם אמר אמת ויציב ע"ש אבל לפי' הר"ש משמע שיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. ואיתא בגמ' דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים:
(א) ולאחריה: ואע"ג דפסוק ראשון לבד הוא מדאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ"ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר י"ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה. אם לא מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון כ"מ וע"ל סי' ס"ג ס"ק ו' ומשמע בל"ח סי' מ' דאם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות. מיהו בסי' ס"ד סעיף ג' ד' משמע שצריך לחזור ונ"ל דמעיקרא כן תיקנו שיחזור. ואם מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך להחזיר לכ"ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאורייתא ומשמע בתוס' דברכות דף (כ"ה) [כ"א] ע"א ד"ה ספק וכו' דאומר אמת ויציב שנית ע"ש. ובדף כ' ע"ב תוס' ד"ה בעל קרי וכו' דמשמע דמוטב שיאמר ק"ש שנית דאית בה תרתי קבלת מצוה ויציאת מצרים ע"ש. ולפי' הר"ש משמע שיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. אבל אם ברור לו שאמר פרשת ציצית רק שהוא מסופק אם אמר אמת ויציב לא יחזיר דכיון שאמר פרשת ציצית אז אמת ויציב מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית. ואיתא בש"ס דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. וכ' המ"א ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא ע"ש ועי' ט"ז ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. ומ"ש הט"ז כמו בהפרשת דמאי ע"ש. הוא נגד המשנה במסכת דמאי פרק א' משנה ד' ומפרישין אותו ערום וכו' ע"ש. ואולי שט"ס הוא בדברי ט"ז. (ואם מסופק שקרא ק"ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר אפי' כשיודע שהרהר אמת אינו חוזר כ"כ בתשובת בית יעקב סי' קל"ח).
(א) ק"ש — ובשאר מצות דאורייתא היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל בסימן י"ז ס"ג לענין טומטום אף דחייב בציצית וביו"ד רס"ה ס"ג לענין מילה באנדרוגינוס וכן כל כי האי גווני דלא יברך על המצוה כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא אך יש פוסקים שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה כגון ההיא שכתבנו ובין היכא שמחוייב אלא שאינו יודע אם עשה המצוה דאז צריך לברך עליה ג"כ ולפ"ז לולב או שופר ביום א' היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכה"ג צריך לעשותה בברכה וכתב הפמ"ג דמכ"מ בשם הרשב"א וכן ממ"א בשם הריב"ש לקמן סימן תקפ"ה אות ג' מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה וגם מהגר"א בסי' זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום א' בין השמשות לכו"ע נוטל ובלי ברכה כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה:
(ב) חוזר וקורא — הטעם דקי"ל ק"ש דאורייתא כלומר דהא דכתיב ודברת בם בשבתך בביתך וגו' קאי אפרשה זו גופא שחייב לדבר בו בשעת שכיבה ועמידה ולפיכך אם נסתפק אם קרא או לאו חייב לחזור ולקרות ככל ספיקא דאורייתא:
(ג) ומברך — לכאורה כ"ז דוקא בשלא עבר זמן ק"ש אבל בעבר זמן של ג' שעות שוב אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה מחמת ספק דתו ה"ל ספיקא דרבנן אבל זה אינו דזמן זכירת יציאת מצרים נמשך אח"כ ג"כ וכמו שכתב המ"א לקמן בסימן ע' א"כ הוא חייב עדיין עכ"פ בברכת אמת ויציב עד שעה ד' וכדלעיל בסימן נ"ח ומכאן והלאה לא תיקנו ע"ז ברכה אבל יאמר מחמת ספק איזה פסוק של יציאת מצרים [ש"א סימן י' ע"ש]. איתא בש"ס דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא ידי המ"ע של הזכירה. וכתב המ"א ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא והחתם סופר פליג ע"ז דבקרא כתיב למען תזכור את יום צאתך וגו' ולא די במה שיזכור שעבר הים והסכים עמו הגאון רע"א בחידושיו ע"ש. ואם יוצא ידי הזכירה בהרהור עיין בבה"ט בשם הבית יעקב ובפמ"ג מסתפק בזה ובשאגת ארי' סימן י"ג האריך להוכיח מש"ס ומסיק דאינו יוצא ידי חובה בהרהור. ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים ועיין בפמ"ג דמסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן ונ"מ לענין ספיקא ע"ש ובשאגת ארי' סי' ח' כתב בהדיא דהוא דאורייתא. וחייב להזכיר בזמן שהוא לילה ודאי ולא קודם וע"כ אם הזכיר בין השמשות כגון שהתפלל קודם צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו דבין השמשות ספיקא הוא וספיקא דאורייתא לחומרא וכן משמע מרמב"ם פרק א' מהלכות ק"ש דהוא דאורייתא וכמו שכתב הפמ"ג בעצמו:
(ד) ולאחריה — אע"ג דהרבה פוסקים סוברין דפרשה ראשונה הוא מדאורייתא והשניה הוא מדרבנן ויש מן הפוסקים שסוברין דרק פסוק ראשון הוא מדאורייתא וכ"ש הברכות דלכו"ע הוא מדרבנן וספק דרבנן אינו חוזר יש לומר כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה ובברכותיה אם לא במקום שהתירו בפירוש כגון ההיא דלקמן סימן ק"ו ס"ב בהג"ה עי"ש. ולכאורה אם יודע שאמר פסוק ראשון או פרשה ראשונה [לכל אחד מן הדעות] וספק לו אם קרא השאר א"צ לחזור ולקרות מיהו בסימן ס"ד סעיף ג' וד' משמע שצריך לחזור וצ"ל דמעיקרא כן תקנו שיחזור. והיכא שהוא מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך לחזור לכו"ע דיציאת מצרים חייבין להזכיר מדאורייתא. אך יש דיעות בזה דיש אומרים דיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב דכולה חדא מילתא היא ויש אומרים דיאמר רק פרשת ציצית ויקיים בזה המצוה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים ואמת ויציב א"צ לומר וכן הסכים השאגת ארי' וכתב עוד דאם נעשה לו ספק זה בערב שאינו יודע אם אמר פרשת ציצית וברכת אמת ואמונה חוזר ואומר אמת ואמונה וא"צ לחזור ולקרות פרשת ציצית מספק ואם ברי לו שקרא כל השלשה פרשיות ואינו מסופק לו אלא באמת ויציב שחרית או אמת ואמונה ערבית תרוייהו חד דינא שא"צ לחזור ולומר מספק דכיון שאמר פרשת ציצית לכו"ע הברכות הוא מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית:
(ה) אבל וכו' — דתו ה"ל דרבנן אפילו ברכת אמת ויציב וספיקא לקולא ואם יודע שאמר אמת ויציב ואינו זוכר אם קרא ק"ש דעת הא"ר דאינו חוזר וגם ראיה מלעיל סימן ס"ד ועיין בפמ"ג:
(*) ספק וכו' ומברך לפניה ולאחריה: עיין מ"ב במש"כ דכך תיקנו לכתחילה. והוא לשון הכ"מ בשם הרשב"א ונראה פשוט דהיינו דוקא במקום שמסתפק לו גם בהברכות אבל אם ידע שבירך הברכות והספק לו על ק"ש גופא אם כיון בפסוק ראשון וכה"ג אף דצריך לחזור ולקרותה מ"מ כבר יצא ידי חובת הברכות דאינן שייכין לק"ש ואפי' אם נודע לו בודאי שלא כיון לבו בפסוק ראשון אין צריך רק לחזור ולקרות כל פרשת שמע כדי שלא יקראנה למפרע וכדלעיל בסימן ס"ד עי"ש. אח"כ מצאתי זה בשולחן שלמה. עוד כתבתי במ"ב דאם יודע שקרא פסוק ראשון וספק לו על השאר וכו' מעיקרא תקנו כן שיחזור ויקראנה נ"ל דבזה יותר טוב שיקראנה בלי הברכות כי בלא"ה פקפקו הגר"א והפמ"ג על עיקר הדין דהשו"ע מאי שנא בזה מבשאר מצוה שמחוייב לעשות אותה מספק דאין מברך עליה והגם שכבר יישבה הכ"מ בשם הרשב"א וכמו שהעתקנו במ"ב מ"מ הבו דלא לוסיף עלה דאפשר דלא תקנו הברכות רק אם בעת שנולד הספק היה לו ספיקא דאורייתא על המצוה גופא. עוד כתבתי במ"ב בשם הש"א לענין אם מסתפק לו אם אמר פרשה ציצית ואמת ויציב שלא לומר רק פרשה ציצית אף דבמגן גבורים יישב קושיתו על המגן אברהם וגם הב"ח והט"ז ס"ל דחוזר ואומר שניהם מ"מ צדדתי להכריע כמותו משום דעיקר הדין אפי' היכא דמסתפק לו על כל הק"ש אם צריך לברך ג"כ אינו מבורר כ"כ וכנ"ל בשם הגר"א והפמ"ג: