שולחן ערוך אורח חיים סה א
שולחן ערוך אורח חיים · סה · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
קראה סירוגין דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדיבור וחזר וגמרה אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא אפילו היה ההפסק מחמת אונס.
- הגה: ויש אומרים דאם היה אנוס והפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכי נהוג.
ומשערין ענין השהייה לפי הקורא ולא לפי רוב בני אדם (רשב"א סוף פרק היה קורא). וכן הוא לקמן סימן ק"ד:
מפרשים
(א) אפי' שהה כו': כתבו התוס' והמרדכי סוף ר"ה קשה הדבר מאד שהצבור ממתינין ושותקים עד שיגמור ש"ץ זולת, מיהו אם אין שוהין כדי לגמור כולה מראש ועד סוף אין לחוש ולא משערין מהיכא דקאי לסופה עכ"ל, משמע דס"ל דאפי' שלא מחמת אונס אסור להפסיק לכתחלה אפי' בברכות ק"ש עמ"ש ריש סימן נ"ג, מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה עיין סימן ס"ו ס"ט:
(ב) וי"א דאם וכו': משמע מל' הטור והתו' ורא"ש דאפי' באונס לסטים או אנס חוזר לראש וכ"כ בתשובת רמ"מ סי' פ"ה שכ' על ב' אנשים שנתקוטטו יחד והפסיקו דלא הוי דיחוי דבכל עת היו יכולין להשוות עצמן עכ"ל משמע דאם האונס בא מחמת אחר כגון מחמת לסטי' חוזר לראש אבל הב"ח כ' שם דדעת הטור דוקא כשהאיש או המקום אינו ראוי לקרות בו הוי אונס אבל באונס אחר אין צריך לחזור לראש ובב"י סימן ק"ד כ' דלהראב"ד דוק' היכא דגברא דיחויא הוא כגון מים שותתין לו על ברכיו דמעיקרא לא היה ראוי להתפלל כיון דהיה צריך לנקביו לכן חוזר לראש אבל בלאו הכי לא וכ"כ המאור וע' במלחמות שם אחר כך ראיתי בחידושי הרשב"א שמפ' דגברא דחויא הוא היינו בשעה ששותתין לו על ברכיו לא הי' ראוי להתפלל ואם כן ס"ל כפי' התוס' ועיין סוף סימן צ"ט, ונ"ל דתפלה אם שהה כדי לגמור כולה אפי' באונס אחר חוזר לראש מאחר שדעת הרי"ף וסייעתו דחוזר אפילו בלא אונס, ועוד הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, אבל בקריאת שמע לא יחזור אא"כ האיש או המקום אינו ראוי:
(א) שהה: ולכתחילה אסור להפסיק לשהות אפילו בברכות ק"ש וע"ל ריש סימן נ"ג. מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה עי' סי' ס"ו סעיף ט'. מ"א.
(ב) אנוס: משמע דאפילו באונס לסטים או אנס חוזר לראש וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ סי' פ"ה. אבל הב"ח כ' דוקא כשהאיש או המקום אינו ראוי לקרות בו הוי אונס אבל באונס אחר אין צריך לחזור לראש. וכתב המג"א נ"ל דבתפלה אם שהה כדי לגמור כולה אפי' באונס אחר חוזר לראש דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אבל בק"ש לא יחזור אא"כ האיש או המקום אינו ראוי ע"ש.
(א) בין בדיבור — אפילו אם שח במזיד אף דעשה איסור בזה אעפ"כ א"צ לחזור רק למקום שפסק ואפילו כשפסק באמצע ברכה. וה"ה כששח באמצע הלל ומגילה ובהמ"ז או שאר ברכה ארוכה ודוקא כשהוא אומרן בעצמו דאם שומע מאחר שמוציאו והוא שח בנתיים ממילא אינו שומע ואיך יצא בזה ויבואר אי"ה להלן בכל אחד במקומו עי"ש וע' בבה"ל שכתבנו דבק"ש נכון שיחזור הפרשיות עוד הפעם כשסח במזיד כי יש אומרים דצריך לחזור לראש:
(ב) וי"א דאם וכו' — טעמם דבשלמא אם לא היה אנוס שאם היה רוצה היה יכול לקרות לא הוי השתיקה ואפילו הדבור הפסק אבל באנוס חשיבא השהייה הפסק כיון שלא היה אז יכול לקרות ועיין במ"א שמסיק דדוקא אם האונס הוא מחמת שהאיש אינו ראוי כגון שהוצרך לנקביו או שהמקום אינו ראוי כגון שמצא שם צואה או מי רגלים והוצרך לשהות עד שיוציאום אבל אונס אחר כגון מחמת ליסטים וכה"ג הוי כמו ששתק ברצון דלא חשיב הפסק לדעה זו. ודוקא בק"ש וברכותיה וכה"ג אבל בתפלה חוזר לראש אפילו באונס אחר וכמו שיתבאר לקמן בסי' ק"ד ע"ש במ"ב ס"ק ט"ז:
(ג) כדי לגמור — היינו מראש ועד סוף אפילו עומד בסוף:
(ד) חוזר — כ"ז לענין דיעבד אבל לכתחילה לא יפסיק לשהות כדי לגמור כולה אפילו שלא מחמת אונס ואפילו בשתיקה בעלמא ואפילו בדבר שהוא מדרבנן כגון ברכת ק"ש והלל ומגילה וכה"ג וכ"ש דבתפלה יש ליזהר מאד בזה כי יש שמחמירין בתפלה אפילו דיעבד ומשמע מדברי המ"א דלכתחילה נכון ליזהר שלא ינגן הש"ץ הרבה בברכת ק"ש שיהיה בהפסק אחד כדי לגמור כולה שאז יצטרכו הקהל להפסיק הרבה בשתיקה על ידו [ונ"ל דכ"ש דיש ליזהר בברכת כהנים שהוא מדאורייתא שלא יאריכו אז הקהל באמירת התחנונים בעת הברכת כהנים שעי"ז שותקין הכהנים זמן הרבה באמצע הברכה ומחמת זה טוב לעשות כמו שראיתי כתוב בשם הגר"א [וכן משמע בסימן קכ"ח סעיף מ"ה בהג"ה] שיאמרו גם בפעם שלישית הרבש"ע ולא יה"ר הארוך כי בהרבה פעמים מצוי שאין הכהנים מנגנין כלל ורק עומדין וממתינין עד שיסיימו הקהל אמירתם ועי"ז יש לפעמים זמן כדי לגמור כולה] ולענות קדיש או קדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור את כולה ומשמע בספר שולחן שלמה דדוקא אם הוא עומד בסוף ברכת אמת ויציב דהיינו אצל שירה חדשה וכדלקמן בסוף סימן ס"ו אבל אם עדיין לא הגיע לש"ח טוב יותר שישהה בסירוגין באמצע ברכה כמה פעמים פחות מכדי לגמור כולה:
(ה) לראש — היינו אם הפסיק בק"ש אפי' אם ההפסק היה רק כדי לגמור הק"ש חוזר לראש ק"ש ובברכת ק"ש לא יחזור לראש הברכה שפסק בתוכה אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת ברכת יוצר אור עד גאל ישראל. ועיין בבה"ל דביארנו דאם הפסיק בברכת ק"ש בין ברכה לברכה בכל גווני אין צריך לחזור ולברך בדיעבד אבל בק"ש אם הפסיק בין פרשה לפרשה מחמת אונס ושהה בה כדי לגמור כל הפרשיות חוזר לראש:
(ו) והכי נהוג — וכן פסקו האחרונים וה"ה בתפלה והלל ומגילה וברכת כהנים כמו שביארנו בבה"ל עי"ש:
(ז) לפי הקורא — בין להקל בין להחמיר:
(*) קראה סירוגין וכו': דע דדעת המחבר [דהוא דעת הרי"ף והרמב"ם] דה"ה בתקיעות בסימן תקפ"ח ס"ב ובהמ"ז בסי' קפ"ג סעיף ו'. וכן בהלל בסימן תכ"ב ס"ה וכן במגילה בסימן תר"ץ ס"ה וה"ה כל שאר הברכות לבד מתפלה אם שהה באמצע כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש אפילו היה ההפסק מחמת אונס ובתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה אפילו היה ההפסק שלא מחמת אונס חוזר לראש ודעת הי"א דהוא דעת התוספות והרא"ש דאין לחלק בין תפלה לשאר ענינים אלא בכל דבר אם שהה מחמה אונס חוזר לראש [לבד בהמ"ז דלא בא בדבריהם בפירוש] והכרעת הד"מ בסימן תכ"ב דלדבר שהוא מדרבנן לבד מתפלה יש להקל ולפסוק כהרי"ף שלא לחזור לראש אפילו בשהה מחמת אונס אך הלבוש והב"ח והא"ר פליגי עליו שם עי"ש ועיין במגן אברהם בסימן תכ"ב דמצריך לחזור ולקרות הלל בלי ברכה מחמת חששת הד"מ וא"כ ה"ה במגילה יחזור לקרותה בלי ברכה ובפמ"ג בסימן תר"ץ אות ז' מסתפק שם לענין הברכה משמע דלא פשיטא ליה למעשה כהמ"א וא"כ לפ"ז בכל דבר שהוא מילתא דרבנן אי נוגע לחשש ברכה לבטלה יש לעיין אם שהה בה כדי לגמור כולה אפילו באונס גמור אם יחזור לראש. וכן יש לעיין לענין ברכת ק"ש שלפניה או שלאחריה שהיא ג"כ מדרבנן כיון שכבר הזכיר יציאת מצרים בפ' ציצית ואח"כ מצאתי בנ"א בכלל ה' שמסתפק לענין כל הברכות וא"כ לפ"ז ה"ה בברכת ק"ש אך מדברי הדה"ח במש"כ לענין ק"ש דין ח' משמע דבברכת ק"ש ג"כ הדין כמו בק"ש אע"ג דהוא בעצמו פסק בהלכות הלל כהמגן אברהם דיחזור לקרותה בלי ברכה ואולי ס"ל דברכת ק"ש השוו רבנן לקריאת שמע. ועיין במגן אברהם בסימן קפ"ג אות י"א שמסתפק לענין בהמ"ז אם שהה בה כדי לגמור כולה מחמת אונס אם חוזר לראש מחמת הא דהקילו בו ג"כ לענין מה דמבואר בסימן קפ"ה סעיף ה'. אולם לפי דברי הדה"ח הנ"ל דאפילו בברכת ק"ש שהיא דרבנן וגם בה בדיעבד אם מצא צואה כנגדו אינו צריך לחזור ולברך כמבואר בח"א בכלל ג' דין ל"ג עיי"ש ואעפ"כ חוזר לראש א"כ כ"ש בבהמ"ז שהיא דאורייתא וכן פסק בנשמת אדם כלל ה' דין י"ג דכשהאדם או המקום אינו ראוי יחזור לראש עי"ש. [הג"ה. ובאמת דברי המגן אברהם אינם מובנים כלל שהרי מה דנסתפקו התוספות והרא"ש לענין התפלל ומצא צואה כנגדו הוא לאו דוקא לענין בהמ"ז דה"ה לכל הענינים לבד מק"ש ותפלה כמבואר בדברי הפוסקים ואעפ"כ ידוע שיטת התוספות והרא"ש לענין שהה כדי לגמור כולה דאינם סוברים כהרי"ף דדין זה רק בתפלה לבד אלא דה"ה הלל ומגילה ותקיעות אם שהה כדי לגמור כולה מחמת אונס חוזר א"כ ממילא ה"ה בשאר ענינים. ואל יקשה לעיני המעיין איך יצוייר אונס שהמקום אינו ראוי בכל דבר לבד מתפלה לפי מה דמסתפק השו"ע כשבירך והיתה צואה כנגדו וסברתם דלא אמרו זה רק לתפלה אבל זה בורכא דשם הכונה לאחר שבירך מצא אח"כ צואה במקומו ע"ז הם מסתפקים דאולי לא נאמר זה הדין רק לענין תפלה דגזרו ואמרו דתפילתו תועבה וכן משמע בלבוש וש"א אבל לכו"ע כל דבר קדושה אסור לומר במקום שאינו נקי אפילו רק ממי רגלים וכ"ש מצואה. ע"כ הג"ה] ודע עוד דבבהמ"ז דמחמירין לחזור לראש הוא אפילו בשהה בין ברכה לברכה שכן באופן זה מיירי המגן אברהם שם ואף דלענין ברכת ק"ש מקילין בזה במ"ב שם שאני דהברכות אין מעכבות זו את זו משא"כ בבהמ"ז כל השלשה ברכות הם חשובות כאחת כמבואר בטור סימן קפ"ח ובשו"ע סוף ס"ו עי"ש במ"א ונ"ל פשוט דה"ה בנשיאת כפים שייך בו כל זה הדין דשהה כדי לגמור כולה ואם היה השהיה מחמת אונס חוזר לראש הברכת כהנים ושיעור דלגמור כולה היינו עצם הברכות השלשה מראש לסוף בלי אמירת הרבש"ע ויה"ר שאומרים הקהל ואפשר דבמקומות שמנגנין הכהנים בעת האמירת הקהל גם זה יש לחשוב בתוך השיעור וצ"ע:
(*) בין בדיבור: עיין במ"ב במה שכתב אפילו שח במזיד עיין במגן אברהם בסימן ק"ד סק"ו דמתחלה מסתפק בזה לענין ק"ש או ברכותיה דאפשר דחוזר לראש ואפילו לא שהה כדי לגמור כולה אמנם במסקנתו מצדד שם דבדיעבד לא יחזור לראש דדיינינן להו כשוגגין מכיון שרוב העולם אין נזהרין משמע דבמקומות שזהירין העולם או אמר בעצמו שידע את הדין דשוב הו"ל מזיד גמור חוזר לראש כמו בתפלה לדעתו וכן פסק באמת בסימן קפ"ג בסקי"א לענין בהמ"ז עי"ש ומדברי הגר"א בשם הרשב"א בסימן ק"ד הנ"ל בס"ה ובס"ו משמע דחוזר למקום שפסק ואפילו כשפסק באמצע ברכה וממילא ה"ה לענין בהמ"ז דאף שהוא דאורייתא מה חמירא מק"ש וכן בא"ר בסימן קפ"ג לענין בהמ"ז כתב דדין זה דהמ"א שהחמיר בשח במזיד לחזור לראש צ"ע ע"כ לענ"ד קשה מאוד לעשות מעשה בזה כדברי המגן אברהם ועוד דבתפלה גופא יש הרבה דעות בין הראשונים והאחרונים לענין שח במזיד ומן התורה יוצא בזה בבהמ"ז וק"ש כמבואר בפמ"ג ע"כ סתמתי דבדיעבד אין לו לחזור ומ"מ מהנכון דלענין פרשיות ק"ש יחזור עוד הפעם אבל בבהמ"ז וכ"ש בשאר ברכות לא יחזור בדיעבד:
(*) חוזר לראש: עיין במ"ב סק"ה. וטעם כל הדברים כי לכאורה יש להסתפק בג' פרטים. א' אם הדין דשהה לגמור כולה חוזר לראש הוא דוקא כששהה באמצע הפרשה או אפילו בין פרשה לפרשה. ב' אם הדין דשהה לגמור כולה הוא דוקא בק"ש או אפילו אם שהה בברכת ק"ש. ג' הדין דחוזר לראש אם חוזר ג"כ לברכות או דילמא כיון דקי"ל ברכות אין מעכבין לק"ש והם מצוה בפני עצמן וראיה דמברכין אותן אף לאחר שעבר זמן ק"ש אמאי יחזור לברכות וה"ה כשהפסיק ברכת ק"ש כגון באמת ויציב צריך ג"כ לחזור לק"ש ושאר ברכות או דילמא ברכות עם הק"ש שני ענינים הם לזה כיון דבעלמא אין מעכבין וה"ה ג"כ אם שהה לגמור כולה באהבה רבה לא יצטרך לפ"ז לחזור רק לתחלת הברכה זו ולא ליוצר אור דכיון דקי"ל דברכות אין מעכבות זו את זו כדאיתא ברכות דף י"ב ע"א א"כ לכאורה כל ברכה ענין בפני עצמה היא ולא דמיא לתפלה והלל ומגילה אמאי יחזור ליוצר אור. והנה הדין הראשון מצאתי בעזה"י ברשב"א ריש פ"ב דברכות [הובא דבריו לקמן בסימן ק"ד בביאור הגר"א] דמוכח דשהייה הוא אפילו בין פרשה לפרשה ודין השני מצאתי בדה"ח שכתב דשייך שהה אפילו בברכת ק"ש [ושם משמע מיניה דאפילו לא שהה רק כדי לגמור אותה ברכה מיקרי שהה כדי לגמור כולה ונדבר בזה לקמן] ולא נשאר לנו רק השאלה הג' הנ"ל ונ"ל דתליא במאי דאיתא בירושלמי פ"ב דברכות [והובא בחידושי רע"א ובשארי אחרונים] וז"ל ר' בון בר חייא בעי כגון ק"ש וברכותיה או ק"ש ולא ברכותיה או ברכותיה ולא היא ופירש הפני משה וז"ל הא דאמרינן אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה לא יצא וצריך שיהא חוזר לראש מאי כולה דקאמר כגון ק"ש עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפילו כדי לגמור ברכותיה ולא היא עכ"ל והא בהא תליא דאם נאמר דצריך לשהות עד כדי ק"ש וברכותיה דוקא כי מישך שייכי להדדי ה"ה כשחוזר לראש יחזור ג"כ עם ברכותיה ואם נאמר דכדי לגמור כולה היינו ק"ש עצמה ה"ה כשחוזר אין צריך לחזור רק הק"ש ונ"ל דאף דמוכח מירושלמי הזה דדין שהה כדי לגמור כולה הוא רק מדרבנן מדאיבעי ליה אי עם הברכות או לא מ"מ לענין ק"ש בעצמה נכון להחמיר כי היא מדאורייתא ואין בה חשש ברכה לבטלה משא"כ לענין הברכות ע"כ אם שהה בק"ש אפילו רק כדי לגמור הפרשיות צריך לחזור ורק הק"ש לבדה אבל הברכות אפילו אם שהה בק"ש כדי לגמור הפרשיות וגם הברכות א"צ לחזור כי יש לנו לילך לקולא ולומר דהברכות לא שייך לק"ש. ואם שהה בברכת ק"ש לא יצטרך לחזור לראש אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת יוצר אור עד גאל ישראל דהירושלמי הא מיבעי ליה אם אמרינן ברכותיה ולא היא או לא וא"כ יש לנו לילך לקולא דלא אמרינן ברכותיה ולא היא אלא הברכות עם ק"ש הוא אחד לזה וכ"כ הח"א ודלא כדה"ח הנ"ל. ולאיזה ברכה יחזור הנה אם הפסיק באהבה רבה לא יצטרך לחזור ליוצר אור בשום אופן דדילמא קי"ל דברכותיה ולא היא וממילא ה"ה דברכות ג"כ אין להם התקשרות זה עם זה כדקי"ל בעלמא דאין מעכבות זו את זו ולא יצטרך לחזור רק לתחלת הברכה זו גופא רק אם פסק באמצע אמת ויציב נראה דיחזור לק"ש מטעם הנ"ל וממילא אם פסק בין ברכה לברכה בכל גווני אין לו לחזור כלל מטעם הנ"ל כנלענ"ד בעזה"י ועפ"ז כתבתי כל הדברים במ"ב: