שולחן ערוך אורח חיים קפה ה
<< · שולחן ערוך אורח חיים · קפה · ה
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אם בירך והיתה צואה כנגדו או שהיה שכור (פירוש לגמרי) נסתפקו התוספות והרא"ש אם צריך לחזור ולברך ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך:
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
אם בירך והיה צואה. לא ירדתי לסוף דעת הרב בעל ש"ע בזה דזהו ע"פ דברי התוס' פ' הדר וז"ל שכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה ולא יצא כיון שאינו יכול לדבר בפני המלך וצריך לחזור ולהתפלל וכן ההיא דברכות שהיה מתפלל ומצא צואה כנגדו דמסיק דצריך לחזור ולהתפלל וצ"ע אם יש להשוות ברכו' לתפלה לענין צואה ושכור וע"כ לאו לכל מילי דמיין דהא שתוי אל יתפלל ביותר מרביעית ופשיטא דשתוי מברך ב"ה וכל הברכות כדאי' בירוש' ואפי' מדומדם עכ"ל הרי דאין מקום לספק ברכות אלא דוק' אם נא' דהך מדומדם היינו שתוי לחוד אבל אם נפרש מדומדם היינו שכור דאפ"ה כשר כמ"ש בסעיף הקודם לזה אין כאן ספק כלל בשכור ולא בצואה א"כ כיון שכבר פסק דשכור כשר דהיינו אינו יכול לדבר כראוי והוא פסול לתפילה ואפ"ה כשר לברכות היאך הביא אח"כ ספק של התוס' והרא"ש תוך כדי דיבור ובלבוש לא הביא הספק לענין שכור אלא לענין צואה ולא דק שפיר דודאי שכור וצואה שוין הם כמ"ש התוס' בהדיא שהעתקתי' וא"ל דמ"ש בס"ד כל שאינו יכול לדבר כראוי הוא אינו גרוע כ"כ כמו שכור ששיעורו שאינו יכול לדבר בפני המלך דזה אינו דודאי מי שאינו מדבר כראוי הו' אינו יכול לדבר בפני המלך ולא מצינו חילוק בתפל' בסי' צ"ט אלא בין שתוי לשכור דשתוי א"צ לחזור ולהתפלל ושכור צריך לחזור ולהתפלל והיינו דשתוי יכול לדבר בפני המלך ושכור אינו יכול לדבר בפני המלך אבל אין חילוק בשכור עצמו ותו דרמ"א כתב שם בפי' דאותו שכור שפסול לתפלה כשר לברכות א"כ מה ספק יש כאן וצריך לישב בדוחק דהרב סמך עצמו כאן בס"ד על מ"ש בס"ה דיש ספק בשכור וכיון דב"ה דאוריי' אזלי' לחומרא ולא פטרינן ליה מלברך ב"ה וא"כ בשאר ברכות לא יברך כשהוא שכור ועדיין קשה דרמ"א בסימן צ"ט השוה כל הברכות לחיוב בשכור וכאן לא כתב כלום וצ"ע:
באר היטב
(ג) שכור: עיין ט"ז וביד אהרן.
משנה ברורה
(ה) אם בירך והיתה וכו' - ר"ל דבתפלה קי"ל לעיל בסימן ע"ו במי שהתפלל ומצא צואה כנגדו או בצדו תוך ד' אמותיו במקום שהיה ראוי להסתפק ופשע ולא בדק שצריך לחזור ולהתפלל משום שנאמר זבח רשעים תועבה וכן ה"ה לענין ק"ש ונסתפקו התוספות והרא"ש אם גם בבהמ"ז אמרי' הכי או דלמא שאני בהמ"ז דקילא מהתם דהרי בשתוי אף שיכול לדבר לפני המלך קי"ל דאל יתפלל ולענין בהמ"ז ודאי מותר בשתוי:
(ו) פי' לגמרי - היינו שנשתכר כ"כ עד שאינו יכול לדבר לפני המלך ונסתפקו אם צריך לחזור ולברך כשיפוג יינו ועדיין לא נתעכל המזון [ומ"מ מיירי שלא הגיע לשכרותו של לוט דאל"ה כשוטה יחשב ופטור מכל המצות וחייב לכ"ע לחזור ולברך] ובסעיף הקוד' שמתיר לברך מיירי שיכול לדבר לפני המלך והקשו כמה אחרוני' דכיון שאינו יכול לדבר כראוי מסתמא אינו יכול לדבר לפני המלך ואפ"ה מתיר הירושלמי. ולדינא מסקי האחרונים דאם אירע שנשתכר כ"כ אעפ"כ יברך ולכתחלה יזהר לברך קודם שיבוא לידי כך ועיין לעיל בסימן צ"ט סקי"א במ"ב:
(ז) אם צריך לחזור ולברך - אבל לכתחלה גם הם מודים דאסור לברך שום ברכה וכן ד"ת נגד צואה ומן התורה דהא כתיב והיה מחניך קדוש ואטו תפלה כתיב בקרא אלא כל דבר קדושה אסור לקרות במקום שאינו נקי [רמב"ן בליקוטיו ע"ש] ולא מסתפקי אלא כשכבר בירך ומצא אח"כ ולדינא דעת הע"ת והא"ר בשם הב"ח כשמצא צואה כנגדו בתוך ד' אמותיו דצריך לחזור ולברך בהמ"ז אם עדיין לא נתעכל המזון וכן מצאתי בלקוטי הרמב"ן על ברכות שהביא מתחלה ספיקא שנסתפקו בעלי התוספות בזה ואח"כ מסיק דאין חילוק בזה בין תפלה ובין שארי דברי קדושה עי"ש ועיין בבה"ל:
(ח) ומשום מי רגלים וכו' - היינו ג"כ באופן זה דבירך בהמ"ז ואח"כ מצא מי רגלים בתוך ד' אמות ולהכי קאמר פשיטא וכו' דאפילו לכתחלה היה מותר לו לברך כ"ז שלא נודע לו שיש כאן מי רגלים דנגד מי רגלים הוא רק איסורא דרבנן ועל ספיקן לא גזרו וכדלעיל בסימן ע"ו ס"ז דאי היה נודע לו מתחלה שיש כאן מי רגלים ועבר ע"ז ובירך נגדם לא הוה אמר המחבר פשיטא דדין אחד הוא עם מצא צואה כנגדו [פמ"ג בשם לחם יהודה ע"ש]:
ביאור הלכה
(*) אם בירך והיתה צואה כנגדו וכו': עיין במ"ב והוא מהלבוש ולכאורה משמע מזה דאם היה נודע לו מתחלה ועבר ע"ז לא היו מסתפקים בזה כיון דעבר לכתחלה בשאט נפש על איסור דאורייתא בודאי חוזר ומברך ואך בזה שבאמת שוגג היה שלא ידע שיש כאן צואה ואך שחטא בזה שפשע ולא בדק בזה מסתפקים אולי לא קאמר הגמרא רק לענין תפלה דחמיר טפי ולא בביהמ"ז אך מפמ"ג לעיל בסימן ע"ו משמע שהוא מפרש לסעיף זה כפשטיה דאפילו בנודע לו מתחלה מסתפקים. והנה מהתוספות וכן מחידושי הרמב"ן בליקוטיו משמע ג"כ דמסתפקי אם מצא אח"כ צואה ואולי דסברת הפמ"ג כיון דהמחבר קאמר סתמא משמע דמסתפקי בכל גווני ומשום דהגמרא לענין תפלה מחמרי אפילו במצא אח"כ נקטו ג"כ ספיקתם לענין בהמ"ז ג"כ באופן זה אבל לעולם דמסתפקי לענין בהמ"ז בכל גווני וצ"ע. והנה ראיתי בח"א כלל ג' ובנשמת אדם שם אות ז' שהרחיב הדבור בזה ודעתו דאפילו בנודע לו מתחלה אין צריך לחזור ולברך בהמ"ז מזה נראה שדעתו ג"כ כהפמ"ג דספיקתם הוא בכל גווני ופסקו להקל בדיעבד ע"ש טעמו דזה אינו מקרי ספיקא דאורייתא דמדאורייתא בכל גווני יצא בדיעבד אף שעבר אדאורייתא ולא הוי רק קנסא דרבנן לענין תפלה ועיין שם שהאריך דזה קיל משאר מצוה הבאה בעבירה ולענ"ד לא נהירא כלל דאדרבה דזה חמיר יותר כיון דזה ברור לכו"ע דלאו דוקא ק"ש אסור לדבר מן התורה במקום הטנופת דה"ה כל דבר קדושה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ק"ש ה"ד וכן כתב הרמב"ן בליקוטיו ע"ש ואם עבר ודבר הוא בכלל כי דבר ה' בזה כדאמרינן ברכות כ"ד ע"ב ע"ש ואיך נאמר שיצא בזה דיעבד ברכתו שצריך לברך לה' על מזונו וכה"ג אחרי שבזה ביזה את דבר ד' (וגם הראיה שהביא שם שכתב וכן משמע ומדויק מאד דברי השו"ע שהרי בסי' ע"ו כתב הטוש"ע דאם קרא במקום שראוי להסתפק מצואה חייב לחזור ולקרות ובסי' קפ"ה כתב בבהמ"ז דתוס' ורא"ש נסתפקו אם צריך לחזור ולא הכריע וכו' ע"ש ולפלא על קושיתו שהרי התוס' הביאו ראיה דבהמ"ז קיל מתפלה מדהקילו לענין בהמ"ז לגבי שיכור ע"ש והנה לגבי ק"ש לא הקילו כלל כדאיתא לעיל בסי' צ"ט ס"א בהג"ה ע"ש ובפרט לגירסת הגר"א שם בירושלמי פסק הירושלמי בהדיא דשיכור אסור בק"ש ע"ש) ויותר על כל זה שהרמב"ן בליקוטיו הרחיב הדברים לענין ספיקא דתוספות במצא אח"כ צואה במקום שבירך ברכת המזון והכריע דצריך לחזור ולברך ועכ"פ בנודע לו מתחלה ועבר ע"ז במזיד ורוצה עתה לחזור מעונו בודאי יש להצריכו לחזור ולברך אחד דדעת כמה אחרונים [הע"ת והב"ח והא"ר] להחמיר בספק דהתוספות והרא"ש ועוד דהרמב"ן סבר כוותייהו ובפרט בנודע לו מתחלה ועבר במזיד דמסתברא מאד דלכו"ע חוזר ומברך:.
(*) או שהיה שיכור וכו': עיין במ"ב מה שכתבנו בשם האחרונים מה דמסקי לדינא ועיין בחידושי הרמב"ן בליקוטיו הנ"ל שגם הוא מסיק כן לעיקר הדין דמותר שיכור בכל הברכות לבד מתפלה מפני שהוא כעומד לפני המלך וראיה לזה מירושלמי כמו שכתב המ"א ע"ש. אמנם בביאור הגר"א בסימן צ"ט משמע דהוא ס"ל דאפילו לפי הירושלמי אינו ברור שמותר דהוא פירש דמה שאמר שם חזקיה בין לקרות בין לברך הוא להחמיר ופליג חזקיה אמה דמקיל שם מקודם לענין בהמ"ז [והרמב"ן בליקוטיו מפרש להיפוך דחזקיה מקיל אפילו לגבי ק"ש עיי"ש] ומ"מ אפשר דגם הגר"א מודה דבדיעבד אם נשתכר יברך בהמ"ז כדעת רב אסי שמתיר מקודם וכמו שפסק המ"א ושארי אחרונים:.
כף החיים
יג) סעי' ה'. אם בירך והיתה צואה כנגדו או שהיה שכור נסתפקו וכו' מה שיש להקשות מכאן לסעי' הקודם דשם פסק דאף אם אינו יכול לדבר כראוי יכול לברך וכאן כתב דנסתפקו התו' וכו' כבר כתבנו לעיל סי' צ"ט אות י"ג. דדעת מרן ז"ל לפסוק להלכה כדעת התו' פ' אין עומדין משום דהכי איתא בירושלמי ולהכי כתב סתמא בסעי' הקודם דיכול לברך ומ"ש כאן דברי התו' דפ' הדר שנסתפקו בזה כדי לחוש להם רק לכתחלה שלא יביא עצמו לידי כך וכמ"ש לעיל אות י"א יעו"ש ודוק. וכ"כ שכנה"ג והגב"י אות ג' דלענין דינא נקטינן דאפילו שכור יברך משום דבפ' אין עומדין כתבו הדבר בהחלט יעו"ש:
יד) שם. והיתה צואה כנגדו וכו' עיין מ"ש לעיל סי' ע"ו אות ל"ז בשם האחרונים דדוקא לק"ש ולתפלה חוזר אבל לבהמ"ז וכ"ש לשאר ברכות א"צ לחזור יעו"ש. ומ"מ נראה אם אפשר לו יש לאכול עוד ולברך ולכוין לפטור מה שאכל מקודם כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא או לשמוע הברכה מאחרים ולכוין לצאת. ואם א"א יהרהר הברכה בלבו וכמ"ש לעיל סי' קפ"ד אות כ"ב יעו"ש:
טו) שם. ומשום מי רגלים וכו'. והטעם כתבו שם התו' בעירובין ס"ד ע"א משום דאמרינן בברכות כ"ה ע"א לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו בודאן אבל בספיקן לא גזרו בהו רבנן עכ"ל והב"ד ב"י בסס"י ע"ו יעו"ש. ור"ל כיון דהם דרבנן ובספיקן לא גזרו בהו ה"ה אם כבר בירך והיו לפניו א"צ לחזור. וכ"כ לעיל סימן ע"ו אות מ"ג יעו"ש. ומשמע הא בירך כנגד הקילוח דאסור מדאורייתא יש להסתפק כמו בצואה וכ"כ העו"ת אות ב' וכתב דצריך לחזור מספק משום דספק דאורייתא לחומרא יעו"ש ועיין מש"ז אות ב' ומיהו כבר כתבנו באות הקודם דעת האחרונים דדוקא לק"ש ולתפלה חוזר אבל לברכות אינו חוזר יעו"ש: