מגן אברהם על אורח חיים תכב
סעיף א
עריכה(א) ע"ל סי' רצ"ד: דהיינו תיכף כשסיים הברכה אפי' לא התחיל עדיין מודים עיין סי' רל"ו ס"ב דלא כע"ש:
(ב) ואם הוא רגיל: משמע דאם סיים התחנונים אף על פי שלא עקר רגליו חוזר לראש מ"ד אמי שאינו רגיל לומר תחנונים מיהו הלשון לא משמע כן וגם בגמ' איכא חד לישנא דמי שרגיל לומר תחנונים אפי' עקר רגליו אינו חוזר לראש ש"מ דס"ל דאין קבע לתחנוני' וא"כ ללישנא בתרא ג"כ אפי' סיים תפילתו ותחנוני' כ"ז שלא עקר רגליו אינו חוזר לראש מיהו משמע בירוש' פ"ה דברכות דכל שהסיח דעתו מלהתפלל הוי כאלו עקר רגליו ונ"ל דזהו דוקא כשאמר יהיו לרצון שזהו גמר התפלה כנ"ל:
(ג) ואם הוא וכו': עיין סי' ק"ח וסי' קכ"ד ס"י והע"ש לא ע"ש:
(ד) הוא ספק וכו': ול"ד למ"ש סי' קי"ד שאם נסתפק אם אמר משיב הרוח אמרי' חזקה שאמר כמו שהוא רגיל בלא משיב הרוח וצריך לחזור דלא אמרי' כן אלא בדבר שנתרגל בו הרבה משא"כ כאן דלעולם לא מצינו ל' יום שאינו מזכיר יעלה ויבא לא מקרי הרגל עכ"ל ד"מ (דלא כע"ש) משמע דס"ל דאפי' בשבת ויו"ט אם הוא ספק א"צ לחזור דהא רגיל יותר משל ר"ח, והכל בו כ' אפשר דבשבת וי"ט אין שייך ספק לפי שהי' ברכה בפ"ע והב"ח פסק כמ"ש הרב"י דאפי' בר"ח מחזירין אותו וכ"פ הרוקח בשם הירוש' וכ"פ הל"ח בראיה ברורה וכן יש להורו' דהרי עינינו רואות שההרגל להתפלל בלא יעלה ויבא:
סעיף ב
עריכה(ה) וקורין ההלל: מה שאין מברכין זמן על ההלל מפני שפעמים החדשים חסרים והוי תוך ל' (רד"א כ"ה) וצ"ע דהא גם כשהחדש מלא הוי ב' ימים ר"ח וקורין אותו ביום ל' ואפשר דס"ל כיון דיום השני עיקר ה"ל ביום ראשון כקורא בתורה דאינו מחויב בדבר ומ"מ אעיקרא דדינ' פירכא דלא תקנו זמן אדבר שהוא רגיל דדוקא בדבר שהוא בא לחצי שנה כתבו בברכות דף ל"ו /ל"ז/ שמברך זמן ועמ"ש סי' רכ"ה:
נשים פטורות מכל הלל מפני שהיא מ"ע שהז"ג ולפיכך אין יכולים להוציא אחרים י"ח (תוס' ברכו' דף כ' ריש ע"ב) אא"כ עונה אחריהם כל מלה ומלה ותהי' לו מארה שלא למד ואם למד מבזה את קונו לעשות שלוחי' כאלה ע"ש במשנה פ"ג דסוכה ועמ"ש סי' תע"ט:
כתב הבד"ה כ' רי"ו ני"ג אף על פי שיצא מוציא בין יחיד בין צבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות אם יצא אין מוציא אא"כ עונה אחריו הללויה ע"כ וצ"ע היכי איתא בגמ' עכ"ל בד"ה ופליאה בעיני על הרב"י אשר נהירין ליה שבילי דשמעתא דרישא דמילתא תלמוד ערוך הוא פ"ג דר"ה וסיפא דמילתא הוא מתני' פ"ג דסוכה ומ"ש רי"ו אם יצא אין מוציא ל"ד דה"ה אם לא יצא בעי' שיענ' אחריו הללויה אלא דאם לא יצא ליכא קפידא בקורא דהא קורא בשביל עצמו אבל אם יצא כבר אסור לו לקרות שנית בשביל חבירו אם אינו עונה אחריו הללוי' וצ"ל דקורא בברכה דבקריא' לחוד ליכא איסורא ואפשר דמ"מ איכא איסורא כדאמרי' פ"ו דשבת הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף וא"כ אסור לקרותו דרך שירה אלא בזמן שתקנו חכמים (וצ"ע בש"ג פ"ג דברכות בשם ריא"ז):
(ו) לקרו' בציבור: ואם בא לב"ה סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הציבור ואח"כ יתפלל (ל"ח) ואפשר כשהוא אומר פסוקי דזמרה מותר להפסיק באמצע לקרא הלל עם הציבור דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו נ"ל דאז לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף כיון שאומר ב"ש וישתבח א"כ היאך יברך ב"פ וכיוצא בזה כתבו בהגדת פסח לכן דוקא בהלל דר"ח יעשה כן כיון דהרב' פוסקי' שלא לברך אבל בימים שגומרים ההלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמר':
(ז) או' לשנים וכו': כ' הל"ח דזהו דוקא בימים שאין גומרין ומשום ספק ברכ' ומה שנוהגין העולם לעשות כן אף בימים שגומרי' טעות הוא בידם עכ"ל וכמדומה שלא ראה באגור ובש"ל שכתבו בשם מדרש ש"ט לא יאמר הודו אלא לשנים והטעם דלמי יאמר הודו וכ"כ הטור סי' תע"ט וכן מנהג פשוט לחזור אחר שנים בליל פסח אף על פי שאין שם ספק ברכה ובמרדכי כ' הטעם דמצוה לענות ראשי פרקים וע' בילקוט תהלים סי' קי"ב וכ' האגור וצ"ע מ"ש משאר הודו שאומרים אותו ביחיד כגון בהלל הגדול ואפשר דהכא כיון שהוא דרך שירה בעי' שיענו אחריו כדמצינו בשירת הים:
סעיף ג
עריכה(ח) וכן בפסוקים: צריך לשמוע יאמר נא וגו' מפי הש"ץ דשומע כעונה ואם לא שמע לא יצא ומוטב שיאמר בעצמו בנחת עיין בגמ' פ"ג דסוכ' וכתבו התו' הא דמפסיקין פסוק אנא לשנים והא קי"ל דאסור להפסיק באמצע הפסוק שאני הכא שב' בני אדם אמרוהו כדאי' פ' ע"פ והכל בו כ' דדוקא בתורה ובנביאים אבל בכתובים אפשר דשרי לחלק וע' ברוקח שנתן טעם למה חולקין פסוק יהללו את שם ה' וגומ' והא דנוהגין לחלק פסוקי אז ישיר ביום המילה י"ל משום דהם אמרוה ג"כ פסקי פסקי כדאמרי' בסוט' פ"ז הוא או' אשירה לה' והן אומרים אשירה לה':
סעיף ה
עריכה(ט) א"צ לחזור: אפילו למ"ד בסי' ס"ה אם הפסיק מחמת אונס כגון שלא היה המקום נקי ושהה כדי לגמור את כול' צריך לחזור הכא מוד' דא"צ כיון שקורין אותו בדילוג (ב"י) וא"כ בימים שגומרין צריך לחזור לראש אם הפסיק מחמת אונס ושהה כדי לגמו' את כול' וב"ח פסק דאפי' בר"ח צריך לחזור ובד"מ כ' דדוק' בק"ש שהוא דאוריי' פסקי' כהרא"ש אבל הלל דרבנן א"צ לחזור לראש אפילו בימים שגומרי' ולכן לא הגיה כלום בש"ע והמחמיר יחזיר לקרותו בלא ברכה ועמש"ל ס"ב:
סעיף ו
עריכה(י) יחזור למקום שטעה: פי' אם דילג פסוק א' ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקו' שנזכ' דא"כ ה"ל קורא למפרע אלא יתחיל מאותו הפסוק ויאמר עד סוף כמ"ש סי' תר"ץ ס"ו:
סעיף ז
עריכה(יא) מעומד: חוץ מליל פסח (ב"י ש"ל):
אסור לסמוך עצמו לעמוד או לכותל דסמיכה אינה כעמידה כמ"ש הטור סי' קמ"א ובתו' סוטה דף מ' ומה מאוד נפלאתי על רמ"א בחושן משפט סי' י"ז שכתב בשם הריב"ש לענין עדות ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה דהא התו' והטור הוכיחו מגמ' דזבחים דסמיכ' אינה כעמידה ופשוט שרמ"א ראה בדברי הרב"י שכ' בחושן משפט סוף סי' כ"ח בשם הריב"ש וז"ל אם קבלו עדים מעומד מה שעשה עשוי ואם היו נסמכים על העמוד אפי' לכתחלה מותר דסמיכה אינה כישיבה עכ"ל והבין רמ"א דמ"ש ואם היו נסמכים קאי על העדים וזה אינו דהא פתח בדיינים אלא פשוט דט"ס הוא והגי' הנכונה כמ"ש הרב"י בש"ע דסמיכה כישיבה וקאי אדיינים שאם היו הדיינים נסמכין על העמוד מותר דסמיכה הוי כישיבה כנ"ל ברור כ"מ בשבועות דיתיב כמאן דשרי מסאני' ואף על גב דשם הוי כעמידה ג"כ שאני התם דלא בעי אלא הידור אבל במקום דבעי' עמידה אסור לסמוך וכ"כ התו' בזבחים דף י"ט ע"א ואף על גב דכתבו שם ע"ב אף על גב דאין ישיבה בעזרה מ"מ מותר לסמוך א"כ משמע דסמיכה אינה כישיבה י"ל דשאני התם דאין אסור אלא ישיבה ממש מפני הכבוד אבל בישיבת הדיינים מקרי סמיכה ישיבה: