פתיחת התפריט הראשי

ביאור הלכה על אורח חיים סב

סעיף בעריכה


(*) יכול לקרותה בכל לשון:    עיין במ"ב במה שכתב וה"ה בתפלה ובהמ"ז וקידוש וכו'. והנה אף שהמ"א כתב בשם התוספות דבקידוש וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון כבר פסקו האחרונים [הק"ע על הירושלמי פ"ז דסוטה ובספר מגן גבורים ובהגהות ר"א לאנדא] והכריחו בכמה ראיות דאינו יוצא. ומש"כ במ"ב דבלה"ק אפילו אינו מבין הלשון יצא עיין בפמ"ג שמסתפק בזה ומהתימא שהעלים עיניו מדברי הלבוש בסימן קצ"ג שכתב בהדיא שם דהמברך יוצא אף אם אינו מבין הלשון ובאמת שם בסימן קצ"ג לא נסתפק בזה כלל והעתיק שם דברי הלבוש לדינא. וכן כתוב לדינא למעשה בהגהות ר' אלעזר לאנדא בפ"ז דסוטה עיי"ש. ומה שכתבתי עוד במ"ב דזה אין מצוי וכו' משום דלענ"ד נראה דבלא"ה בודאי לא יצא בק"ש כי אף אם נאמר דמה שאמרינן בכל לשון שאתה שומע לא קאי על לשה"ק דבו אפילו אינו שומע אותו כלל לא נתבטל ממנו שם לשון עי"ז עכ"פ מי עדיף מאם קרא ולא כיון דלא יצא ע"כ כתבתי דזה אין מצוי וכו'. ודע עוד דנ"ל בפשיטות דאותן דברים הנאמרין בכל לשון הוא דוקא אם אנשי אותו המדינה מדברין כך אבל אם אנשי המדינה אינם יכולין לדבר זה הלשון ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו שאינה מכרת בזו הלשון דבשלמא לשה"ק הוא לשון מצד העצם משא"כ שאר לשון איננו כ"א מצד הסכם המדינה וכיון שאין אנשי המדינה זו מכירין בלשון זה לא נקרא לשון כלל וראיה לדברי מקידושין ו' ע"א האומר חרופתי ביהודא מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה אבל בשארי מקומות אינה מקודשת אף ששניהם כיונו לשם קידושין וקדושין הוא בכל לשון אעפ"כ כיון דאין לשון זה לשון קידושין באותו מקום הוי כאלו נתן כסף ולא אמר כלל דאינה מקודשת וכן כתב הרא"ש ושו"ע דבעינן שיאמר לשון קידושין שבאותו מקום [לבד דעת הרמב"ם דמחמיר בחרופתי] וכעין זה מצאתי כתוב ג"כ בריטב"א על האלפס של נדרים רפ"ק דבכל לשון היינו הלשון שמדברים באותו מקום. ולפ"ז תדע לנכון דמה שכתבנו במ"ב דצריך ג"כ שיבין בזה הלשון היינו דאינו מועיל מה שאנשי המדינה מדברים בזה הלשון והתוספות שמקילין בקידוש וברכת המצות וכו' הוא דוקא באופן זה. (אמנם עיינתי בסי' תר"צ ס"ט דלכאורה לא משמע כדברינו ואולי דבמגילה הקילו משום פרסום הנס אולם בר"ן שם בהאי ענינא לא משמע כחילוקנו וצ"ע למעשה):

סעיף געריכה


(*) ואם לא השמיע לאזנו יצא:    אפילו בק"ש וכ"ש בשארי מצות כדאיתא בברכות ט"ו ע"ב בגמרא וכן פסקו כל הפוסקים ותמיה רבה על השערי תשובה והברכי יוסף לקמן בסימן קפ"ה שהעתיקו בשם הספר חרדים דרוב הפוסקים סוברים דאם לא השמיע לאזנו לא יצא דהוא נגד גמרא מפורש הנ"ל ואולי כונתו דלא יצא המצוה מן המובחר מן התורה דבה"ג וברי"ף ושאלתות סיימו ע"ז דכתיב שמע השמע לאזניך וכו' וצ"ע:


(*) יצא:    עיין במ"ב במה שכתב ע"כ כשיסתלק האונס כן הוא הסכמת הפר"ח וא"ר ומטה יהודא ובנין עולם והמגן גבורים ועוד אחרונים דלא כהמקילין בזה ולומר דהמחבר פוסק כמ"ד מדאוריי' הרהור כדיבור דמי בב"י בסימן זה ובסימן פ"ה ובסימן קפ"ה לא משמע כן וכן מוכח מביאור הגר"א דהמחבר בעצמו סובר הרהור לאו כדיבור דמי ובאמת בעיקר הדין אי הרהור כדבור דמי או לא אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט כולם נוטים דלאו כדיבור דמי הלא המה הר"ח והאשכול והרבינו יונה והרא"ש והאור זרוע והראב"ד והמרדכי והטור והרבינו ירוחם והשו"ע כלם פסקו דהרהור לאו כדיבור דמי וכן מוכח ג"כ דעת רש"י בברכות דף ט"ו ע"ב בד"ה בלבו שלא השמיע לאזנו משמע אבל בהרהור לא וכדפירש הרא"ש ורבינו יונה ושאר הראשונים בברייתא זו וכן המאור בפרק מי שמתו מפרש לברייתא זו כן [רק שראיתי חידוש בדבריו דמשמע מניה קצת שם דהוא פוסק כרב חסדא רק משום דהוא ספיקא דאורייתא א"כ לדידיה בשאר ברכות אם ברך ע"י הרהור יוצא בדיעבד ומשאר פוסקים דכתבו סתמא דהלכה כר"ח מכח ההיא סוגיא דשבת ק"נ לא משמע כן גם הוא בעצמו כתב שם לבסוף דרב חסדא עדיפא מכח ההיא סוגיא משמע דלא ברירא ליה דעתו בזה גם מטור ושו"ע לקמן בסימן ר"ו משמע דה"ה בשאר ברכות דרבנן] וכן הא"ר כתב דכל הפוסקים שראה כולם סוברים דהרהור לאו כדיבור דמי לבד מהרמב"ם והסמ"ג שסוברין דברכות אפילו בהמ"ז שהוא דאורייתא הרהור כדיבור דמי בדיעבד וריא"ז מפריז על המדה דאפילו בק"ש הרהור כדבור דמי וכיון דכל הראשונים חולקין עליהם להכי סתמו הטוש"ע דלא כוותייהו וכן כתב הב"ח וא"ר והוא פשוט. ובח"א ראיתי שכתב דמי שהרהר הברכה בלבו צ"ע ולענ"ד בבהמ"ז בודאי יחזור ויברך ואפילו בשארי ברכות הסומך על כל הראשונים דלעיל בודאי לא הפסיד:

סעיף דעריכה


(*) ואף לכתחלה וכו':    האי דינא לאו דוקא לענין ק"ש דה"ה לענין תפלה ושאר ברכות כמבואר בתר"י [ומשמע שם מלשונו דמדינא אינו יוצא בתפלה בהרהור ועיין לקמן בסימן ק"א במגן אברהם סק"ב] ולאו דוקא אם המקום אינו נקי דה"ה אם הוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים דאם היו ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש בודאי אפילו ההרהור אסור כן כתב הפמ"ג לקמן והוא פשוט ונ"ל דכ"ז אם יודע בודאי שמטונפות אבל בספק אפשר דיש לסמוך ולהקל בזה בענין הרהור בכל הברכות לבד מק"ש ותפלה לפי מה דמבואר לקמן בסימן קפ"ה ס"ה עי"ש אך יש לדחות דשם רק לענין דיעבד ומ"מ אם הוא מכוסה ג"כ יש להקל דיש בזה ג"כ דיעות בין הראשונים:


(*) שלא יהא וכו':    עיין במ"ב במה שכתב לענין השתייה במרחץ שלא כדין הוא ולישנא דהח"א גרם להם לטעות בזה ובאמת לענ"ד דבר זה פשוט מאוד דאין להתיר משום שהוא אנוס על הברכה שאינו יכול לברך דזה היה שייך לומר רק אם היו אומרים חז"ל דהוא מצוה לברך ובאמת הלא אחז"ל ברכות דף ל"ו דאסור להנות בלי ברכה וכעין זה מוכח ממ"א בסימן י"ג עי"ש ולבד זה הלא יכול לצאת מהמרחץ ולברך ולשתות או עכ"פ לכנוס בבית אמצעי של המרחץ ויהרהר שם הברכה:

סעיף העריכה


(*) כדי שישמעו וכו':    ואפילו מי שאינו מתפלל עתה צריך לאמר ג"כ עמהם וכדלקמן בסימן ס"ה. וטוב שיכוין אז שלא לצאת בזה ידי ק"ש כדי שיקיים אח"כ ברכות עם ק"ש ד"ת [פמ"ג]: