שולחן ערוך אורח חיים נא ז


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

צריך לכוין בפסוק פותח את ידך ואם לא כיון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת.

הגה: ואומרים פסוק ואנחנו נברך יה אחר תהלה לדוד (טור וכל בו), וכופלין פסוק כל הנשמה תהלל יה לפי שהוא סוף פסוקי דזמרה (טור), וכן פסוק ה' ימלוך לעולם ועד (אבודרהם). כשמגיע לועתה ה' אלהינו מודים אנחנו לך או לפסוק וכל קומה לפניך תשתחוה אין לשחות ולהשתחות שם כדלקמן סימן קי"ג (הר"י סוף פרק אין עומדין ורבינו ירוחם נתיב א'). ונהגו לעמוד כשאומרים ברוך שאמר ויברך דויד וישתבח:

מפרשים

 

ט"ז - טורי זהב

ואומרים פ' ואנחנו כו'. וכתב ר"ע לשלשולי הללויה בתר הללוים דכולהו פרשיות עד כהת"י איתנהו בסוף פירקי הללויה והללויה דבתר תהלת ה' ידבר פי ריש פירקא הוא מ"ה מוסיפין ואנחנו נברך יה עכ"ל רבינו כתב ב"י בשם א"ח יזהר לומר מי כמוך נאדר בקודש דגושה שאל"כ נמצא מחרף כמי שאומר ה' מיכה ומיכה הוא שגנב השם ועשה העגל שנ' ועבר בים צרה וא"ל מפ' כל עצמותי תאמרנ' ה' מי כמוכ' שהיא רפויה שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה וכן יקרא ידמו כאבן הכ"ף דגושה שלא יהא נראה כאומר ידמוך אבן וכן עם זו גאלת הגימל דגושה שאם תהיה רפויה נר' כאומר לשון מגואל ונמצא מחרף עכ"ל:
 

מגן אברהם

(ו) צריך לחזור:    ואף על גב דהאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונ' כמ"ש סי' ק"א הכא דאינו אלא פ"א חוזר דיכול לכוון ע' סי' ס"ג ס"ד:

(ז) ואומרים פ' כו':    כב"י בשם הכל בו הטעם שאנחנו אומרים שנזכה לברך יה גם לעה"ב כמ"ש חז"ל כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכ"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב עכ"ל ולכן אומרים אותו גם במנח' ורש"ל כתב בתשוב' דהטעם לשלשולי הללוי' בתר הללויה לכן כתב דא"ל במנחה ובשחרית א"ל אשרי יושבי רק יתחיל תהלה לדוד אבל המנהג כמ"ש. מי כמוך תנינא הכ"ף דגושה אבל מי כמוך קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך הכ"ף רפויה, עם זו גאלת הגימ"ל דגושה ועיין בב"י בשם א"ח קצת רמז טעם לדבר, כ' בע"ה בשבת וי"ט יאמרו פ' ה' מלך ה' מלך וגו' בעמידה והאר"י כשהצבור אמרו ה' מלך וגו' היה עומד עמהן אף שהוא לא הגיע לשם [הכוונות] וכשאמר ואתה מושל בכל נתן צדקה מעומד [כתבים]:

(ח) אין לשחות:    ומהרי"ל השתחוה מיושב פניו כלפי מזרח ואפשר דאין קפידא אלא כשמשתחוה מעומד [ע"ה] עמ"ש סי' קי"ג ס"ג:

(ט) ויברך דוד:    בויברך דוד יעמוד עד שיאמר אתה הוא ה' האלקים ויכוין ר"ת אהי"ה ואח"כ ישב [הכוונות]. טוב לומר עם השירה פ' כי בא סוס פרעה וגו' [כתבים]:

תמהתי על שנהגו ביום המילה שאומר המוהל וכרות ומחלק קצת פסוקים דהא אמרי' ספ"ק דברכות כל פ' דלא פסקי' משה באורייתא לא פסקי' עמ"ש סי' תכ"ב ס"ג ונ"ל הטעם דאמרי' בסוטה פ"ה משה אמר אשירה לה' והם אמרו אשירה לה' א"כ מתחלה נאמרה פסקי פסקי לכן אנן נמי אמרי' אותה כך והרוקח סי' שי"ט כתב תמה אחי ר' יחזקיה על שחולקים פ' יהללו את שם וגו' כשמכניסים הס"ת וכן פסוק וקרא זה אל זה ואמר ונתן שם טעם לדבר ע"ש וצ"ע מנ"ל לחלק מאחר דבגמרא מפורש לאיסור ולמצוא טעם מלבינו עמ"ש ריש סימן רפ"ב:
 

ביאור הגר"א

ס"ז צריך לכוין כו'. דעיקר אמירתו משום זה הפסוק כמש"ש ד' ב':

ואומרים כו'. כדי לסיים הללויה הרא"ש ור"ל כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה כמו בכל המזמורים שאחריו דהללויה דכאן ריש פירקא הוא כמ"ש בפ' ע"פ טור בשם ר"ע וכל בו בשם בעל האשכול ואומרים ג"כ במנחה משום לא פלוג ב"י וכ' בכל בו עוד ט"א ע' מ"א:

וכופלין כו' וכן כו'. ונ"ל שז"ש בפ"ג דסוכה ל"ט א' ר' כופל בה כו':

כשמגיע כו'. ברכות ל"ד א' ב' ועתוס' שם בד"ה מלמדין כו':

ונהגו כו'. לחומרא בעלמא וע"ל ר"ע נ"ג:
 

באר היטב

(ה) אחרת:    אע"ג דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה כמ"ש סי' ק"א הכא דאינו אלא פסוק אחד חוזר דיוכל לכוין.

(ו) ועד:    בספר נגיד ומצוה בשם האר"י כתב שיש לומר גם כן תרגום פסוק זה דהיינו שנים מקרא ואחד תרגום. ושיש לומר פסוק כי בא סוס פרעה שגם פסוק זה מעיקר שירה ע"ש ועי' גינת ורדים חלק א"ח כלל ב' סי' ח'. כתב ב"י בשם א"ח מי כמוך תניינא הכף דגושה אבל מי כמוך קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך הכף רפויה. עם זו גאלת הגימל דגושה. ידמו כאבן הכף דגושה. ע"ש. ויש להפסיק בין במים ובין אדירים. וי"ל השירה בכוונה ובשמחה זוהר בשלח.

(ז) ויברך דוד:    בויברך דוד יעמוד עד שיאמר אתה הוא ה' האלהים ועד בכלל וכשיגיע לואתה מושל בכל יתן צדקה שלשה פרוטות שנים יתן לגבאי והאחת יתן לקופה. משנת חסידים דף ס"ד ע"ב. המ"א מתמיה על המנהג שנהגו ביום המילה שאומר המוהל וכרות ומחלק קצת פסוקים דהא אמרינן בס"פ קמא דברכות כל פסוק דלא פסקיה משה באורייתא לא פסקינן ע"ש שמיישב המנהג.
 

משנה ברורה

(טו) צריך לכוין — שעיקר מה שקבעו לומר תהלה לדויד בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן:

(טז) פעם אחרת — עיין בח"א שהביא בשם הלבוש שצריך לומר מפסוק פותח עד סוף המזמור כסדר. ואם לא נזכר עד שכבר אמר מזמורים אחרים ואין לו שהות לחזור מ"מ יאמר אחר התפלה מפסוק פותח עד סוף המזמור:

(יז) לעולם ועד — ובשם האר"י כתבו שיש לומר ג"כ תרגום פסוק זה דהיינו שנים יאמר מקרא ואחד תרגום ושיש לומר פסוק כי בא סוס פרעה שגם פרשה זו מעיקר שירה [ובשם הגר"א כתבו שלא לומר כי בא וגו'] מי כמוכה תנינא הכף דגושה אבל מי כמוכה קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך הכף רפויה. עם זו גאלת הגימל דגושה. ידמו כאבן הכף דגושה. יש להפסיק בין במים ובין אדירים שהאדירים קאי על מצרים. ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר בים והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו:

(יח) כשאומרים ב"ש — משמע בב"י דבשבת נכון ג"כ לעמוד כשאומרים הפסוק ד' מלך ד' מלך וגו' וכ"כ המ"א בשם בע"ה וכתב עוד בשם האר"י דכשהצבור היו אומרים ד' מלך וגו' היה עומד עמהן אף שהוא לא הגיע לשם:

(יט) ויברך דויד — עד שיאמר אתה הוא ד' האלהים. האר"י ז"ל כשאמר ואתה מושל בכל נתן צדקה מעומד:
 

כף החיים

(לא) סעיף ז: צריך לכוין בפסוק פותח את ידיך וכו'. בטור כתב: וצריך לכוין בתהלה לדוד, דאמר ר' אלעזר: כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ויותר יכוין בפסוק "פותח את ידיך", שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שמשגיח על בריותיו ומפרנסן, עכ"ל. והא שכתב הטור שעיקר מה שקבעוהו וכו', מפני שבגמרא ברכות דף ד' ע"ב נתנה טעם אחר גם כן משום דאתיא באל"ף בי"ת. וכתב ה"ר יונה בפרק אין עומדין, דכיון דעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק, אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו, ואם לא כיון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת. ונראה שאף על פי שלא כיון בכולו, כיון שכיון בפסוק "פותח את ידיך" סגי. וכתוב בספר אוהל מועד: האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. פירוש, שמצוה זו מכרעת, אבל משום מצוה זו בלבד אינו בן העולם הבא, עכ"ל בית יוסף. ועיין מגן אברהם סימן א' ס"ק ז' שכתב בשם הבחיי פרשת צו, דמה שאמרו: כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, אין די באמירה אלא בביאור הפרשה ויכיר נפלאות ה'. וכתב שם המחצית השקל, דהכוונה שעל ידי האמירה בכוונת הלב יכיר קצת מחסדי הבורא וקצת מגדולתו ועל ידי זה יהיה חרד על דבר ה' וישמור עצמו מן החטא, ואם עון בידו ירחיקהו וישוב בתשובה שלימה, ועל ידי זה יזכה לעולם הבא.

(לב) שם: ואם לא כיון צריך לחזור ולאומרו וכו'. ואף על גב דהאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה כמ"ש בסימן ק"א, הכא דאינו אלא פסוק אחד – חוזר, דיכול לכוין. מגן אברהם ס"ק ו', סולת בלולה אות ה', ר' זלמן אות ח'. ועוד נראה דהתם הוא הטעם דשמא גם בחזרה לא יכוין, והוי ליה פעם שנית ברכה לבטלה, מה שאין כן הכא. סולת בלולה שם, פרי מגדים אשל אברהם אות ו' (ומה שכתב פתחי עולם אות י"ב בשם אשל אברהם, במחכ"ת היא שגיאה כאשר יראה המעיין ודו"ק). וכן כתב הברכי יוסף אות ה', דמשמע מדברי מרן ז"ל דדווקא פסוק פותח את ידיך צריך לחזור ולאומרו וכו'. וכן מוכח מדברי רבינו יונה וכן עיקר, ודלא כהרב הלבוש שכתב דיחזור כל המזמור, עד כאן דבריו. וכן כתב בספרו קשר גודל סימן ז' אות מ"ב, שלמי צבור דף ס"ט ע"ב, סידור בית עובד אות ג':

(לג) שם: צריך לחזור ולאומרו וכו'. הרב ברכת הזבח בספר תפארת שמואל דף מ"ב כתב דלהכי תיקנו לאומרו ג' פעמים, דאי אפשר שלא יכוין פעם אחת, כדי שיזכה לעולם הבא. וכן כתב בארחות חיים דף כ"א ע"א, ברכי יוסף שם. ובשיורי ברכה אות ג' כתב וזה לשונו: תהלה לדוד פעם אחת צריך לאומרו, אלא דחכמים אחרונים התקינו לאומרו בפסוקי דזמרה ובסדרא ובמנחה, שמא יפשעו בפעם או בשתים ותשאר אחת בידם; מפני שאינו חייב לומר ג' פעמים. וראיה שבת, דאין בה סדרא ואין בה תהלה לדוד אלא ב' פעמים. ואף בקדושה דסדרא, בשתי ישיבות אומרים תהלה לדוד ובבית רבינו שבבבל אין אומרים, וסומכין לומר: שבת תוכיח שאין אומרים אלא ב' פעמים. סדר רב עמרם גאון כתב יד. והאידנא כולי עלמא אמרי ליה ג' פעמים גם בשבת, עכ"ל. ועיין מאמר מרדכי אות ד' שכתב, דגרסתם בגמרא לא היה ג' פעמים ביום, כי אם כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו', יעו"ש. ואם כן לפי זה, מי ששכח ולא כיון בפסוק פותח את ידיך שבתהלה לדוד שאומרים אחר ברוך שאמר, ולא נזכר עד אחר שאמר אחריו פסוקים אחרים, אין צריך לחזור לאומרו, כיון שיש לו תשלומין לכוין בתהלה לדוד שאומרים אחר העמידה; ולמה ליה להפסיק ולאומרו במקומות אחרים אשר אינם מקומו? אבל אם שכח לכוין בפסוק פותח את ידיך אשר אחר העמידה יחזור לאומרו בכל מקום שנזכר, כי שם לא יש דין הפסק:

(לד) שם: ואם לא כיון צריך לחזור וכו'. ועיקר הכוונה הוא שיבין פירוש המילות, שהקב"ה משגיח על בריותיו ומפרנסן, כמו שכתבנו לעיל באות ל"א. וכן כל מקום שנזכר כוונה בדברי הפשטנים הוא פירוש המילות, שיבין מה שהוא אומר, כמו שכתב חיי אדם כלל י"ח אות ב', אבל לא שמות וכוונות, כי אין אתנו יודע בזאת. ואפילו הלומדים בכתבי האר"י ז"ל לא יעשו זאת, כי אפשר יקצצו בנטיעות, אם לא עד אשר ילמדו מפי סופרים וספרים, וכולי האי ואולי אם יבינו העניין, ושב ואל תעשה עדיף. אכן יזהרו מאד בפירוש המילות ולא יחסרו תיבות ואותיות, ובפרט בשעת אזכרת השמות, כי ה' יראה ללבבות. ומיהו בפסוק "פותח את ידך" יש לכוין כוונה פשטית, שראשי תיבות של פ'ות'ח א'ת י'די'ך פא"י וסופי תיבות חת"ך ומשביע גימטריא חת"ך, ועיין בשער הכוונות. ולמודעי אני צריך הלומדים בכתבי האר"י ז"ל ומכוונים בסידור הרש"ש ז"ל כוונות הברכות והתפילות, שקודם כל יזהרו לכוין בפירוש המילות ואזכרת השמות על פי הפשט, וגם בהברת המילות שלא יחסר מהם שום אות, ואחר כך תבא עליהם הכוונה. וצריך ליזהר בזה הרבה מאוד, וגם לפנות לבם מכל מחשבה בעת התפילה; שאם ככה לא יעשו, אפשר שחס ושלום טורפים להם תפילתם לפניהם ואומרים עליהם לאמר: איך עד הפשט לא הגיעו ועושים להם כוונים רחמנא ליצלן, והחי יתן אל לבו:

(לה) שם הגה: ואומרים פסוק ואנחנו נברך יה וכו' — והטעם כתב הטור בשם רב עמרם, כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה, דכולהו פרשיות עד "כל הנשמה תהלל יה" איתנהו סוף פרקא "הללויה" וריש פרקא "הללויה", דהללויה דבתר תהילת ה' ידבר פי ריש פרקא הוא, משום הכי מוסיפין "ואנחנו נברך יה", עכ"ל. והביא דבריו ט"ז ס"ק ג'. ובית יוסף בשם הכלבו כתב הטעם, לפי שאמרו חז"ל: כל האומר "תהילה לדוד" בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא; לפיכך, אחר שאמרנו "תהילה לדוד" אנו אומרים "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם", כלומר שנזכה לאומרו לעולם הבא, יעו"ש. ונפקא מינה בין הטעמים, דלטעם רב עמרם אין צריך לאומרו כי אם ב"תהילה לדוד" שבתוך ברכת ברוך שאמר, אבל אחר העמידה ובמנחה אין צריך לאומרו, כיון דלא שייך טעם כדי לשלשל הללויה וכו'; אבל לטעם שכתב הכלבו צריך לאומרו בכל הג' פעמים ביום שאומרים "תהלה לדוד", וכן המנהג כמו שכתב הכלבו. מגן אברהם ס"ק ז' ומחצית השקל. וכן כתב מהרח"ו ז"ל בשער הכוונות דף י"ח ע"ב, שהאר"י ז"ל היה נוהג לאומרו בכל פעם מג' זמנים הנזכרים:

(לו) כתוב בתשב"ץ למהר"ם סימן רנ"ו: באשרי לא יש ו' בח' וק', חק גימטריא גיהנם, כל האומרו ג' פעמים בכל יום אינו רואה פני גיהנם, עכ"ל. ברכי יוסף בשיורי ברכה אות ב'. ורוצה לומר, דבכל פסוקי "תהלה לדוד" יש וא"ו מתחיל באמצע פסוק, חוץ מפסוק אות ח' ואות ק' שלא יש וא"ו באמצע פסוק, וכמו שכתב השיורי ברכה שם בשם מהר"ר מרדכי כיעויין שם:

(לז) שם בהגה: וכופלין פסוק כל הנשמה וכו' — וכן פסוק "ה' ימלוך לעולם ועד". וגם יאמר אותו פעם ג' בלשון תרגום, "ה' מלכותיה קאים" וכו', וגם יאמר "כי בא סוס פרעה וכו' ובני ישראל הלכו" וכו' "כי לה' המלוכה וכו' ועלו מושיעים וכו' והיה ה' למלך על כל" וכו', "ישתבח שמך", ולא יאמר פסוק "שמע ישראל" וכו' קודם ישתבח. שער הכוונות דף ל"א ע"ב, והבאנו דבריו לעיל סימן מ"ח יעו"ש. וכן כתבו האחרונים:

(לח) יזהר לומר "מי כּמוך נאדר בקדש" בכ"ף דגושה, שאם לא כן נמצא מחרף כאומר "ה' מיכה", ומיכה הוא האיש שגנב השם ועשה העגל, שנאמר: "ועבר בים צרה". ואין להקשות מפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" שהיא רפויה, שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה. וכן יקרא "ידמו כּאבן" הכ"ף דגושה, שלא יהא נראה כאומר "ידמוך אבן". וכן "עם זו גּאלת" הגימ"ל דגושה, שאם יהיה רפויה נראה כאומר לשון מגואל ונמצא מחרף בר מינן. בית יוסף בשם ארחות חיים, מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה אות ז', וכן כתבו האחרונים. וכן "כי גּאה גּאה" דגושים. מטה משה דיני הנהגת בית הכנסת סימן נ"ז, שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות י"ב, שלמי צבור דף ע' ע"ג:

(טל) מצאתי כתוב שצריך להפסיק מעט בין "במים" ובין "אדירים", כי טעם טפחה תחת "במים" וסוף פסוק תחת ב"אדירים", כי תיבת "אדירים" לא קאי על "במים" אלא על המצריים כמו שאמרו במנחות דף נ"ג ע"א: יבא אדיר זה הקב"ה דכתיב "אדיר במרום ה'", ויפרע לאדירים אלו ישראל דכתיב "ואדירי כל חפצי בם", מאדירים אלו מצרים דכתיב "צללו כעופרת במים אדירים", באדירים אלו המים דכתיב "אדירים משברי ים", עכ"ל. הרי מבואר ד"אדירים" דקרא קאי על מצרים, וזהו שאמרו במדרש: צללו אדירים כעופרת במים. סולת בלולה אות ד', שלמי צבור דף ע' ע"ג:

(מ) שירת הים צריך לומר בכוונה גדולה. וזה לשון זוהר בשלח: כל בר נש דאמר שירתא דא בכל יומא ומכוין בה זכי למימרא לעלמא דאתי ולשבחא ביומי דמלכא משיחא בחדוותא דקודשא בריך הוא, דהא אית בה עלמא דעבר ועלמא דאתי ויומא דמלכא משיחא. ותלי עליה כל אינון תושבחין אחרנין דקאמרי עלאי ותתאי. לאמר בהאי זימנא. לאמר בארעא קדישא דשארו ישראל. לאמר בגלותא. לאמר בפורקנא דילהון דישראל. לאמר בעלמא דאתי, ע"כ. פרי חדש סימן ג"ן אות א'. סולת בלולה אות ד'. וכן כתב שלמי ציבור דף ע' ע"א. צפורן שמיר סימן ב' אות כ"ד:

(מא) עוד כתב שם הסולת בלולה בשם המדרש, שמי שאומר אותה בכל יום בשמחה רבה ובדקדוק התיבות ובטעמים ומכוין כאילו הוא בעצמו יוצא ממצרים ועובר הים והקב"ה מצילו, מוחלין לו עוונותיו. וזהו שאמר: "ויאמרו לאמר", רוצה לומר שציוונו לאמר אותה בכל יום יעו"ש, עכ"ל. וכן כתב צפורן שמיר שם:

סימן זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה


פירושים נוספים


▲ חזור לראש