בלנסיאה לחכם ה"ר עמרם אפרתי נר"ו

ויסדה החכם אחי דון קרשקש ברפת ז"ל וחתמנוה וקיימנוה שנינו:

מי זה בא מרבבות קדש מארץ מרחקים מגיד מה שיחו ברב כחו ודבר גבורות ואין ערכו וחכו ממתקים פיו ינוב חכמות תבענה שפתיו אמרות טהורות כגביש וראמות מה' כוננו ורצון מפיקים לו זרוע עם גבורה לעלות בפרצות ולגדור גדר למשמרת מצוה ותורה לשובב נתיבות וסכה נופלת להקים מן גערתו ינוסון משנאי ה' מתעבי משפט מדיחי תושיה היו כקשת רמיה ורמחי עולתם מחזיקין וברוח שפתיו במארה יוארו ידיחם ברב פשעיהם כי יתגברו ובם נמקים מחלונות מעלתו משגיח למי פצעים חנם למי מדנים למי שיח רואה דמעת העשוקים מנחם משיב נפשות אביונים נקיים ישועו מזרוע רבים ולא יאמינו בחיים הנאנחים והנאנקים ומדרך עמו להרים צור מכשול ואבן נגף לסקל יקח רצועה ומקל להכות על קדקד המורדים והפושעים פוחזים ורקים ולאשר באלה לא יוסר הולך שובב סכל לבו חסר כי הואיל הלך אחרי צו ויסרו למשפט ישלח חציו לירות בין השריון ובין הדבקים כל אלה יפעל ובמשפט לא ימעל שפט בצדק והוכיח במישור לשמור את המצוה ואת החקים יתהלל בגבורתו וצדיק באמונתו ונצב ימינו יתעל בשריונו לא יברח מנשקים לא השיב ידו מפני פחת אחד מיוחד שבעדה לא הביט און ועמל לא ראה ואם מעולם ענדו עטרה לראשו כמשפט ולגרגרותיו ענקים יען אמר אין חכמה ואין עצה לנגד ה' וכל מקום שיש חילול השם כבוד אין חולקים כמשפט עבדי ה' וצדקתם עובדי מאהבה לא במשוא פנים ולשון מחליקים והיה כי נראה כי נלאה ולא יאמינו לקול האות ויאמרו הנה מתלאות ויהי קולות וברקים ולעומתו יתיצב מנגד חכם לבב ואמת כח יריע אף יצריח ומזיח אפיקים אביר הרועים משבר סלעים וזרועותיו הרים מעתיקים הלך לו אל הגדולים למושעות להרים ולגבעות הרקיע לשחקים ושאל במשפט האורים לשני זרועות עולם גולת הכותרות לכל יבא גבורות תורתם מריקים להגיד ישרו למען יצדק בדברו יזכה בשפטו משפטים צדיקים ויצא כאור צדקו כשם שב"ד בצדק מנוקים ואל ארץ יביט השפיל לראות לגאיות ולאפיקים השכוני באהלים לנים בתוך העמק ולא בעמקה של הלכה אשר היא מבחר עמקים לא למדו חכמה ודעת קדושים והדברים עתיקים למען יודע בשערים בחוצות ברחובות ובשוקים משפט עשה יסד עז מפי עוללים ויונקים:

גבר חכם המקנא לתורה ולתעודה מי לא יביע תהלתך בקנאתך על האיש העובר על שבועתו שהיא בודאי שבועת בטוי בדברים של אחרים ולא מבעיא בנדון זה שבפי' התנה אם תרצה היא ותבא שם להנשא לו דהשתא בידו לקיים ולבטל אלא אפי' אמר סתם ונדין לשון שבועתו דלא סגי דלא נסיב אפ"ה שבועת בטוי היא והנה חייב לתובעה להנשא לו ואם לא רצתה הרי הוא אנוס כדתנן (שבועות כ"ה.) אתן מנה לפלוני ושלא אתן וכ"ת מאי שנא מיזרוק פלוני צרור לים דמפקא משבועת בטוי משום שאין בידו לקיים ולבטל לא דמי כלל דיזרוק פלוני אין בידו כלל לא קיום השבועה ולא בטולה אבל אתן לפלוני וכן בנדון זה אע"פ שאין בידו לקיים לגמרי בידו לבטל מפני שהוא שותף במעשה חלה עליו שבועת בטוי וחייב לתת ואם לא רצה חברו לקבל אנוס הוא וכ"ש שאין במשמע אתן לפלוני אלא אם ירצה לקבל שהרי להנאתו נתכוין וסתמו כפירושו נמצא שאם לא רצה לקבל הרי הוא פטור גמור לא מדין אונס אלא שלא נתבטלה כלל שבועתו והראיה מדתנן בפרק קונם יין (נדרים ס"ג:) קונס שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור א' של חטים הרי זה יכול להפר את נדרו שלא ע"פ חכם ויאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי וע"כ לא בעינן התם דלימא זהו כבודי אלא מפני שתלה נדרו בקבלתו ואמר אם אין אתה נוטל הא אמר אם אין אני נותן לא אמר אלא להנאתו של מקבל ואם לא חצה לקבל פטור ומאי דאמרינן בגיטין (ע"ד:) ע"מ שתתני לי מאתים זוז נתנה בעל כרחו אינה מגורשת גטין שאני שאפילו אמר מחולין הן לך אינו גט עד שתתן דלצעורה קא מיכוין *(עי' בר"ן שבועות שם בהלכות שכ"כ בשם הרמב"ן ז"ל וכ"ה דעת הרשב"א בחי' שם בד"ה אי לימא וכ"כ הריטב"א בחי' שם בד"ה אלא ועי' בשו"ת הרשב"א ח"א סי' י"ח) כדאיתא בפ' מי שאחזו (שם) משא"כ בשבועות ונדרים שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי כדאיתא בפרק קונם יין (שם) וכן בנדון זה שכיון שלא נשבע זה אלא לבקשת קרובה של אשה לא נתכוין בשבועתו אלא להנאתה שדנין כונת הנשבע כפי דברי המסרבין כדתנן בפרק הנזכר (שם) היו מסרבים בו לשאת את בת אחותו וכו' דוק ותשכח מעתה אם לא רצתה אין כאן שבועה הלכך הויא לה שבועת בטוי גמורה שבידו לקיים ולבטל *(ב"י יו"ד סי' רל"ו בד"ה ומ"ש רבינו. רמ"א שם ססע"י ב' וע"ש בש"ך סק"ח) ונפלינו עליך למה הודית לכשכנגדך שהאומר אתן לפלוני ה"ל כיזרוק פלוני לפי שאין בידו שיקבל הלה מתנתו ואמרת דכ"ש למאן דס"ל בגטין נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה ועוד נפלינו אם דברי שכנגדך הם כמו שהנחתם שהוא אומר שהנדון הזה וכן אתן לפלוני הו"ל כיזרוק פלוני ודעתו ביזרוק פלוני שהיא שבועת שוא כמו שהוא דעתך לפי שבשעה שנשבע יצתה מפיו לשוא אחר שאין בידו לקיים א"כ כ"ש שזדון שבועה זו חמור לפי הנחתו משאם היתה שבועת בטוי שאם היתה בטוי הו"ל לאו שאין בו מעשה להבא ואינו לוקה דלא אתרבי למלקות אלא שוא ודומה לשוא כמו שהוזכר בשבועות (כ"א.) כמו שהבאת אתה ואם היא שבועת שוא משעה שיצתה מפיו לוקה שכל שבועת שוא ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו וא"כ ממה נפשך היה ראוי העובר הזה להענש ובודאי שכן דעת רש"י ז"ל ביזרוק פלוני שאע"פ שאינה שבועת בטוי לוקה עליה משום שוא אבל דעת הרמב"ם ז"ל לפי הנרא' מדבריו שיזרוק פלוני אע"פ שיצתה משבועת בטוי לקרבן מכלל אסור לאו לא יצתה אלא שאינו לוקה עליו לפי שהיא התראת ספק ואינה שבועת שוא לפי שאפשר שיזרוק פלוני ונמצא שלא נתבטלה שבועתו ולכן אינו לוקה משום שבועת שוא ומשום שבועת שקר ג"כ אינו לוקה לפי שהיא התראת ספק ונראה שדעתו ז"ל שחיוב שבועה זו תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועתו למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה משעה שיצתה מפיו וכיון שכן אינה בכלל שוא שאין שוא אלא לשעבר כדאמרי' (שם) מה שוא לשעבר. ואינו לוקה משום שקר לפי שהיא התראת ספק שאפשר שיזרוק ומכל מקום הורה ז"ל שאע"פ שאינו לוקה מן התורה מכין אותו מכת מרדות לפי שגרם לשבועת שוא ורצונו לומר שבועת שקר אלא שקרא אותה שוא לפי שהיא דומה לשוא יעיינו דבריו בדקדוק ונמצינו למדין שדברי המלמד זכות מחייבין אותו יותר ואם לענין קיום השבועה בעתיד אתם דנין בזה כיון שעבר הזמן וכבר נתבטלה השבועה אין מקום למשא ומתן זה כמו שנכתוב בסמוך:

ומה שכתבת הגביר שהנשבע להבא והחליף עובר משום לא תשבעו ומשום לא יחל לכאורה נראה שדבריך דלא כמאן לא כר"ד אמר ר"י (כ':) דמוקי לא תשבעו לאוכל ולא אוכל דהוי נשבע ומחליף ובל יחל לקונמות בלחוד הוא דאתא ולא כרבין אמר ר"א אמר ר"י דמוקי לא תשבעו לאכלתי ולא אכלתי דהוא נשבע להחליף ומוקי בל יחל לאוכל ולא אוכל והאמת כי כדברך הוא אבל היה לך לפרש השמועה בענין שתסכים לדבריך אלה וגדולה מזו הפליא הרמב"ם שכתב שאכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל ארבעתם משום לא תשבעו ולא הזכיר בל יחל אלא על הקונמות וכן בספר המצות שלו כשמנה המצות והלאוין שלהם בדרך זה הלך והנה נראין דבריו ז"ל יותר מתמיהין כפי פשט השמועה ואנחנו נפרש אותה בענין מסכים לדבריו ז"ל:

ונאמר שרב דימי היה כולל אכלתי ולא אכלתי בשבועת שוא וסבירא ליה דכל שעבר שוא הוא והיה מיחד לא תשבעו לאוכל ולא אוכל ולא לאכלתי ולא אכלתי והיה מיחד לא יחל לקונמות לא לשבועה והוצרך לתקן [הברייתא שם כ"א.] ולשנות נשבע ומחליף. ורבין אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אין בכלל שוא אלא נשבע לשנות את הידוע אבל אכלתי ולא אכלתי אינו שוא אלא הרי הוא בכלל לא תשבעו וכ"ש אוכל ולא אוכל וכי קאמר אוכל ולא אוכל בל יחל אף בל יחל קאמר ולאפוקי מרב דימי דאמר לקונמות לחוד והכרח הוא לפרש כן שא"א שאמר רבין שאוכל ולא אוכל הוא בל יחל לבד ולא שקר שהרי שבועת בטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל שקר הוא אלא ודאי בהא לא פליג רבין אדרב דימי ולפי שראה הרמב"ם ז"ל הכרע זה הפירוש וראה שראוי לפסוק הלכה כרבין כמו שנאמר לפיכך כתב שבין לשעבר בין להבא הכל בכלל לא תשבעו ולפי דרך זה יהיה אוכל ולא אוכל גם בלא יחל כדברי רבין וכמו שכתבת אתה. ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל לא יחל על אוכל ולא אוכל לפי שאין דרכו למנות לאוין הרבה על מצוה אחת כפי שרשיו במנין המצות שבהתרבות הלאוין לא תתרבינה המצות ולכן הזכיר לשבועת שקר להבא הלאו המיוחד לה ולא בל יחל שהוא משותף לה ולקונמות והזכיר לא יחל על הקונמות לבד. ומה שפסק הרמב"ם ז"ל כרבין היה לג' טעמים האחד שהוזכר בגמ' אחרון ובכל מקום פסקינן כלישנא בתרא ועוד דלישנא דרבין אתמר משמיה דרבי אבהו מכללא דמלתיה דר' יוחנן דאמר משמיה דרבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה וכו' וקים ליה לתלמודא דאמרה רבי יוסי הגלילי ואמרה רבי יוחנן משמו דהא תלמודא מייתי לה בכמה דוכתי ועלה קאמר ר"י משמיה דר' ישמעאל טעמא מאי והא נמי קושטא היא כדמייתינן לה בשבועות ובתמורה ועלה קאמר רבי יוחנן דידיה לשוא לשוא וכו' וכיון דכל הני מימרי דאתמר משמייהו דתנאי לית להו פיתרי אלא בהכי על כרחין הכי עקר ותלינן בדרב דימי דלא דק בכלליה דכייל משמיה דר' יוחנן. ועוד דסוגיא בעלמא כלישנא דרבין דאמרי' בהאי פרקא גופיה (כ"ה:) מתיב רבא אי זוהי שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהיא של זהב ואמר עולא והוא שנכר לשלשה בני אדם טעמא דנכר הא לא נכר עובר משום שבועת בטוי אמאי והא אינו בלהבא הוא מותיב לה והוא מפרק לה נכר עובר משום שבועת שוא לא נכר עובר משום שבועת שקר טד כאן. אלמא אפילו לשעבר הוי שקר חוץ ממשנה את הידוע והוא שנכר והיינו כלישנא דרבין. וסוגיין תו כרבין דאמרי' בהאי פירקא (כ"ו.) דומיא דלהרע או להטיב מי שאסורו משום לא יחל יצא זה שאין אסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו ומדקאמר דלהבא איכא בל יחל היינו כלישנא דרבין ולאו למימרא שאין אסורו אלא לא יחל אלא הכי פירושא מי שיש באסורו אף משום לא יחל דהיינו להבא יצא לשעבר שאין אסורו אלא משום לא תשקרו פי' לא תשבעו הנה זהו מה שנראה לנו עקר בפירוש השמועה ובפסק ההלכה והוא מסכים לדברי הרמב"ם ז"ל *(כ"מ פ"א מה' שבועות ה"ג ועי' לקמן (סי' תמ"ה)) ומתוך פי' זה תצדק בדברך. ולענין טענת האונס שטוען בעל הדין שהיה אנוס לפי שהסוכן עכבו ואם יעבור מצותו ינזק בממון מה והיה ברור אצלך שאם רצה העובר לבטל אונסו היה מבטלו בנקלה אך מאשר היה רצונו לבלתי שמור מוצא שפתיו לא רצה לבטלו ולכן לא קבלת התנצלותו ונתתו כמזיד יפה דנת שכל שבידו לבטל אנסו בנקלה ואינו מבטל אינו אנוס אלא מזיד ולא עוד אלא אפילו לא היה יכול לבטל אנסו אלא ע"י ממון הרבה שיצטער בנתינתו נראה לנו שחייב לתת ולא יעבור על מצות לא תעשה שלא מצינו בשום מקום התר לעבור על מצות לא תעשה מחמת הפסד ממון ובעל הדין הרוצה לפטור עצמו מחמת אונס ממון נשאל לו אם דין זה נוהג אצלו בכל המצות או הוא דין מיוחד בשבועות ואם יאמר שהוא דין נוהג בכל המצות נשאל לו מאין יצא לו התר זה ואם יאמר מולנערה לא תעשה דבר נאמר לו שאין בדבריו ממש שאין אנו למדין משם למי שעובר מחמת פחד ואפילו פחד מיתה שהרי הענין בנערה המאורסה אינו כן אדרבה אם היה בידה להנצל מן העברה בשתמסור עצמה למיתה תהרג ואל תעבור ומהתם ילפינן לגלוי עריות משום דאתקש לרוצח אלא התם אנוסה היא לגמרי שא"א לה להנצל מן העברה בשום ענין דקרקע עולם היא וכל אונס שהוא כיוצא בו שא"א לאדם לקיים המצוה בשום פנים מחמת אותו אונס ואפילו אם ירצה למסור עצמו למיתה אנו למדין משם שהוא פטור לא במי שיכול לקיים המצוה ועובר עליה מחמת פחד מיתה שיגיע לו ממנה אם יקיימה שזה פקוח נפש הוא ואנן לא ילפינן פקוח נפש מהתם. ואם יאמר שיצא לו זה מוחי בהם כ"ש שאין בדבריו ממש דמהתם לא ילפינן אלא פקוח נפש לא פקוח ממון תדע דהא פקוח נפש בשבת מוחי בהם נפקא כדאיתא בסוף יומא (פ"ה:) ואלו על עסקי ממון אין מחללין כדגרסינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ה.) כותים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיין ואין מחללין וכו' בד"א שבאו על עסקי ממון וכו'. ואפי' פקוח אבר לא דחי שבת כדגרסינן (ע"ג כ"ח:) עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה ה"מ היכא דשחיקי סמנין וכו' אנמא הוה ס"ד דכיון דלית ביה סכנת נפש לא שרו מלאכה דאורייתא אע"ג דאית ביה סכנת אבר דאי לא אפילו שבות דכוחלת לא הוה שרי ע"י ישראל דצרכי חולה שאין בו סכנה נעשין ע"י כותי בשבת ולא ע"י ישראל וזה מבואר עד שהדבור בו מותר. ואם יאמר שהוא דין מיוחד בשבועה ויליף לה מהאדם בשבועה דדרשינן מיניה (שבועות כ"ו.) פרט לאנוס גם זה אינו כלום שאין הכתוב מדבר אלא על שעת חלות השבועה דהיינו שעת השבועה למי שנשבע לשעבר כגון רב כהנא ורב אסי מר אמר שבועתא הכי אמר רב וכו' דקרינא ליה אולם בפ' שבועת בתרא וקרי' ליה שבועות שגלות בנדרים בפרק ד' נדרים (נדרים כ"ה:) וכולה חדא מלתא היא ואמרינן בשבועות שתים בתרא (שם:) אי זו היא שגגת שבועת בטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא. וכנגדן בקונמות אם תלה אסור פירות במה שעבר כדתנן התם נדרי שגגות כיצד קונם אם אכלתי וכו' ונזכר שאכל וכו' או שעת חלות השבועה אע"פ שאינו שעת השבועה כגון נשבע להבא על תנאי העתיד כאומ' שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את התנאי קודם בשוגג שהוא שעת חלות אסור השבועה וכיון שהוא שוגג בשעת חלות השבועה אנוס הוא ואין השבועה חלה עליו והוא מותר לאכול השניה של אסור כדאיתא בשבועות בשמעתא דככרות (כ"ח:) וקרי לה התם שבועות שגגות ומפיק להו מהאדם בשבועה וכנגדה בקונמות אם תלה אסור פירות במה שעתיד כדתנן נמי גבי נדרי שגגות שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכל ושתה וכו' פירוש קונם דבר פלוני עלי אם אני אוכל ואם אני שותה דהיינו לישנא דנדר תדע דהא נדר ליתיה בלא אעשה כדאמרי' (בנדרים ב':) נדרים דאסר חפצא אנפשיה ותנן נמי התם קונם אשתי נהנית לי שגנבה וכו' ועלה אמרינן בגמרא תנא כשם שנדרי שגגות וכו'. ואע"ג דעקר שגגה כי כתיבא בשבועה כתיבא ונדרים ילפינן מהיקשא דאיתקוש לשבועות אפ"ה נקט האי לישנא משום דאמתניתין דנדרים קאי והאי דקאמר היכי דמי לאו למימרא דלא משכחת לה בשבועה אלא כה"ג דהא משכחת לה בהני גוני דאמרן אלא לרבותא נקטיה כאלו אמר עד היכן שבועות שגגות וקמ"ל דאע"ג דכל חד מכחיש ליה חבריה ולא חש ליה ואשתבע חשיב אנוס דליביה אנסיה ועוד אצטריך לאשמועינן הא משום דבנדרים ליתא בכה"ג דקונמות ליתנייהו בלשעבר אלא בתנאי. הנה בכל אלה הצדדין וכל כיוצא בהן נאמר האדם בשבועה אבל מי שחלה עליו השבועה בלא שום אונס וטעות ונתחדש לו אונס בשעת קיום השבועה ואינו יכול לקיימה בזה לא דבר הכתוב כשאמר האדם בשבועה אלא אם האונס הוא שאינו יכול לקיים כמי שנשבע ללכת למקום פלוני והפסיקו נהר או שחלה או שחבשוהו בבית האסורין ואינו יכול לצאת בשום פנים הוא פטור מולנערה לא תעשה דבר ואם האונס הוא שיכול לקיים אם ירצה אלא שאם יקיים ימסור עצמו למיתה או ספק מיתה הוא מותר לדחות שבועתו מדין פקוח נפש מוחי בהם אבל אונס ממון וכיוצא בו חלילה מלבטל השבועה מפניו ואם יביא ראיה בעל הדין מדתנן פ' ד' נדרים (נדרים כ"ז.) נדרי אונסין כיצד הדירו חברו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר וכו' ויאמר שהרי חלה בנו אונס ממון הוא שאם רצה שוכר לו משמשין. שלש תשובות בדבר חדא דחולי בנו עדיף מאונס ממון וקרוב לסכנה הוא שהבן יצטער הרבה אם יניחנו אביו ויסתכן ומסתמא הכי הוא לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת ועוד דאפילו ת"ל אונס ממון הוא אין זה אונס אלא בשעת חלות הנדר דהיינו קיום התנאי ואין למדין ממנו לשעת בטול השבועה כמו שבארנו למעלה ועוד שאין המשנה הזאת ענין כלל לנדון זה דהתם בין שנפרש אותה בדאדריה מזמנא לזמינא כלומר שהנדר נעשה בסבת המזמין ולמלא רצונו כדסלקא דעתך מעקרא בשמעתין דזרוזין (כ"ד.) בין שנפרש אותה בדאדריה זמינא למזמנא כלומר שהנדר נעשה בסבת המזומן ולמלא רצונו כדמוקמינן לה אמסקנא לא עלה על דעת אחד משניהם שיניח בנו חולה וילך לסעוד אצלו שאין ענין האכילה דבר של קפידא כל כך שאינו אלא לכבוד בעלמא או לתועלת מועט ודבר ידוע לכל שלא עלה על דעת אחד מהם שיחול האסור בענין זה ואונס כזה במקום תנאי גרוע כזה הוא שקראוהו נדרי אונסין. אבל בנדון זה שנשבע לבקשת קרובה של האשה ולמלא רצונו ואין הענין מוכיח שהיה רצון שניהם מתחלה שלא תחול השבועה אם יקרה לו אונס כזה אינו ענין למשנתינו. ואפי' יאמר הנשבע אדעתא דהכי לא נדרי זה פתח התר והוא אינו מיחל לעצמו ואפי' חכם לא יפתח לו בכיוצא בזה שהרי הוא נולד ואינו מצוי וזה מבואר מאד. *(ב"י יו"ד סי' רל"ב (ד' קנ"ב ע"א) ועי' בד"מ שם אות ו'. וע"ש בב"ח בסד"ה נדרי אונסין. ובש"ך שם ס"ק כ"ג) ואם יביא עוד ראיה בעל הדין לומר שמבטלין מצוה מפני הפסד ממון מרובה מדאמרינן בב"ק פרק קמא (ט':) אמר רב הונא במצוה עד שליש מאי שליש אילימא שליש ביתו אלו מתרמו ליה תלת מצותא יהיב כולי ביתיה אלא אימא וכו' דאלמא דאפילו פחות משליש לית ליה למיתן לקיומי מצוה ומדקאמר אלו מתרמו ליה משמע דאפי' למצוה עוברת כאתרוג וסכה וכ' הראב"ד ז"ל שהטעם כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור וכמ"ש עשה שבתך חול וכו' ואמרו המבזבז וכו' כבר כתב הרב ז"ל שלא אמרו אלא במצות עשה אבל במצות ל"ת אפילו כל ממונו *(עי' בב"ח או"ח סס"י תרנ"ו) ואם יאמר בעל הדין שמצות לא תעשה שאין בה מעשה הרי היא בענין זה כמצות עשה כיון שאינו עובר בידים עליו הראיה שאם התירו במצות עשה הקלה ובשב אל תעשה אין למדין ממצות לא תעשה שאין למדין חמור מקל להקל. סוף דבר אין דעתנו נוטה שיהא אונס ממון פוטר בנדון זה:

כתבת הגביר וכ"ש שנמסרה לו מודעא שאם ירצה תבא אליו האשה ללונסיאה להנשא לו שם וישלים שבועתו ובודאי אם לא יחד בשבועתו מקום לנשואין הי' הדין עמך אבל אם בשבועתו יחד מקום לאלגיזיר' לנשואין כמו שנראה מדבריך בענין התנאין אם היה כדבריו שיהיה אנוס מלכת לאלגיזירה אין לו לשאת אותה במקום אחר שלא נשבע עליו דבקדושין ונשואין וגיטין קפידא הוי כדתנן בקדושין (נ'.) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת ותנן נמי בגטין כה"ג ומצריכי' להו בגמרא. כתבת הגביר בענין התנאין שאינם אסמכתא והבאת סברת רבינו יצחק ז"ל והרא"ש ז"ל בשם רבו רמנ"ע שהסכימו דקנם קדושין לא הוי אסמכתא דקיי"ל דלא הוי אסמכתא אלא היכא דגזים ואין בידו אבל אי לא גזים לא הוי אסמכתא ואין כאן גוזמא אלא דמי בשתו עד כאן. והיה לך לומר לדעתם דלא הוי אסמכתא אלא היכא דגזים ואין בידו אבל אי לא גזים והוה בידו לא הוי אסמכתא מ"מ נראה שאתה סומך עליהם כאלו אין חולק עליהם וכמה אשלי רברבי הלכו בשטה אחרת שהרי רבינו האיי ור"ח גאונים ז"ל כתבו דכללא היא דכל דאי מדינא לא קני ואפי' בידו ולא גזים שהם פירשו מתני' (ב"מ ק"ד.) דאם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא דאע"ג דבעלמא לא קני הכא תקנת חכמים היא שדרשו לשון הדיוט וכי מקשי בגמרא (שם:) לרבא דאמר גבי ההוא גברא דאמר אי אוביר משלמנא אלפא זוזי דאסמכתא היא ולא קנייא ולרבא מאי שנא מהא דתנן אי אוביר וכו' ה"ק כיון דתקינו במקבל שדה שיקיים תנאו מאי שנא התם ומאי שנא הכא ומשני התם לא קאמר מלתא יתירתא כלומר ובהכי תקינו הכא כיון דקאמר מלתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא כלומר מלתא יתירתא על תקנת חכמים וכן מאי דאמרי' (שם ע"ג:) האי מאן דיהיב זוזי וכו' משלם ליה כדאזיל אפרוותא דזולשפט וכו' ואמר רב אשי אפילו יין סתם נמי לא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ומקשינן ולרב אשי מאי שנא מאם אוביר וכו' ומהדרינן התם בידו בדרך זו פרשוה מאי טעמא לא תקינו נמי בהא דדומיא דמקבל שדה הוא דמה לי מקבל קרקע מה לי מקבל מעות. וכן נראה מדאמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו:) גבי עובדא דרב בר שבא וכו' אבל חמרא דלזבוני קאי כזוזי דמי א"ל רב הונא ברי' דרב יהושע לרב פפא הכי אמר ר"נ כל דאי לא קני והאי גבי מהאי חמרא לאו מלתא יתירתא היא ואפ"ה הויא אסמכתא משום כללא דאי לא קני וכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות מכירה) וז"ל כשהיו חכמי ספרד רוצין להקנות וכו' ועל דרך זה היו עושין בכל התנאין שבין אדם לאשתו בשדוכין עכ"ל. ולזה הסכימו הרב רבי יהודה אלברגלוני והרב רבינו משה בן נחמן ז"ל והרשב"א וכל האחרונים ז"ל ולא נוכל להאריך בזה למעוט הפנאי. ואם היה בשטר מעכשיו ודאי דלאו אסמכתא היא כדתנן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"ה:) הלוהו על שדהו וכו' ואוקימנא (ס"ו.) דא"ל קני מעכשיו ואם אין בו מעכשיו יש לדון כיון שיש זמן בשטר וקיי"ל זמנו של שטר מוכיח עליו בדיני ממונות והוי כמעכשיו ולאו אסמכתא היא דליכא למימר דמעכשיו דלאו גבי תנאי לא מבטל אסמכתא והלכך זמנו של שטר אי נמי חשיב כמעכשיו דלאו כמעכשיו דגבי תנאי חשיב דלא היא מדאמרינן בשלהי מי שאחזו (גיטין ע"ז.) אמר אביי הכל מודים היכא דא"ל לכשתצא וכו' לא נחלקו אלא באם תצא מר סבר לה כרבי יוסי דאמר זמנו וכו' וה"ל כמהיום אם מתי מעכשיו אם מתי ומר לא סבר לה וכו' אלא זמנו של שטר חשיב כמעכשיו דגבי תנאי וזו ראיה הביאה הרמב"ן ז"ל אבל מ"מ כתב הרשב"א ז"ל שלא אמרה הרמב"ן ז"ל אלא במי שמוסר לחברו ממון האסמכתא דומיא דגט אבל במי שנשתעבד לתת או שמסר לשליש בהא לא אמר דזמנו של שטר חשיב כמעכשיו דגבי תנאי הלכך בנדון זה אין זמנו של שטר מבטל האסמכתא *(עי' ב"י ח"מ סי' ר"ז סעיף י"ט בסד"ה כתב הרמב"ם. ועיין בטור וב"י שם סעכ"א). ועוד כתבת הגביר שאע"פ שלפי דבריהם יש להן דין אסמכתא דנת עליו שיקיים תנאיו מכח השבועה אם כונתך בזה הנשואין שהוא חייב לכונסה בודאי שאם היה תוך הזמן שנשבע עליו לכונסה יש לחייבו לקיים תנאיו מכח השבועה. אמנם אחר שעבר הזמן שנשבע לכנסה בתוכו הרי נתבטלה השבועה ושוב אינו מחוייב לכנסה אחר הזמן מכח השבועה שזה אינו מוציאו מכלל אסור השבועה כלל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה שמי שנשבע לפרוע לחברו מנה תוך זמן ידוע ועבר הזמן ולא נתן אינו חייב מכח השבועה לפרוע אחר הזמן. ואם כוונתך בזה שיהא חייב לפרוע הקנס מכח השבועה אם הוא מפורש בשטר שנשבע לפרעו ברור הוא שהוא חייב לקיים שבועתו. אמנם אם לשון השטר הוא כנהוג בשאר שטרות שיש בהן שבועה וקנס שאומר נשבע פלוני לקיים התנאים הנזכרים בקנס כך וכך אין במשמע שהוא נשבע לפרוע הקנס:

מה ישרו משפטיך שומר שבת מחללו בהענישך מחלל את השבת בשבות דאמירה לכותי לכתוב את השטר בשבת אם היה מזיד למראה עיניך ושהיה מפקח בעסקיו בשבת בערכאות דלא מבעיא האומר לכותי לכתוב שהוא שבות דמלאכה דאורייתא אלא אפילו אמירה דמלאכה האסורה משום שבות אסור מדאמרי' בפ"ב דביצה (כ"ב.) אמימר שרא למכחל עינא מכותי בשבת ואמרי לה וכו' א"ל מאי דעתיך דאמר עולא בריה דרב עלאי כל צרכי חולה עושין ע"י כותי בשבת וכו' אלמא בבריא כי האי גונא אסור אף על גב דכוחלת אינו אלא משום שבות כדאיתא בפרק המצניע (שבת צ"ד:) ועוד מדתנן בפרק כל כתבי (שבת קכ"א.) כותי שבא לכבות וכו' כמו שאמרת אתה הגביר אלא שהיה לך לפרש דהא מכבה אב מלאכה והיכי שמעינן מינה אמירה דשבות אלא דמתני' אפי' לרבי שמעון קתני לה דאית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופא פטור עליה ולדידיה מכבה את הדלקה פטור ואין מכבה חייב אלא מכבה לפחמין או להבהב את הפתילה ואפ"ה אסור ואפילו במקום פסידא. ועוד מדאמרינן (ביצה כ"ד:) כותי שהביא דורון לישראל בי"ט מחוץ לתחום אסור לאותו ישראל ופירשו כל המפרשים ז"ל גזרה שמא יאמר לו לך והבא לי אלמא אמירה דשבות אסורה היא וגזרה נמי עבדינן משום לתא דידיה ולא חיישי' לשמחת י"ט וכ"ש אמירה דמלאכה גמורה שלא הותר אפי' במקום מצוה לדעת הרב אלפסי ז"ל כמו שהבאת אתה הגביר דעתו וגרסתו בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה (עירובין ס"ז:) אבל לא הבאת דעת בעל הלכות וגאונים אחרים שיש להם דעת אחרת שהם מתירין במקום מילה כל אמירה לכותי ואפי' לעשות אזמל ולהחם חמין ואינם גורסין דהא מר לא א"ל זיל אחים לי והם מפרשי' שבות דאית ביה מעשה הזאה שיש בה מעשה לישראל ושבות דלית ביה מעשה אמירה לכותי אפי' להחם חמין לפי שאין מעשה לישראל אלא אמירה בעלמא ומביאין ראיה ממה שאמרו (גיטין ח':) הלוקח שדה בא"י כותבין עליו אונו ואפי' בשבת ואע"ג דאמירה לכותי שבות הכא משום ישוב א"י לא גזרו ומכאן יצא התר לרמב"ם ז"ל ולקצת הראשונים ז"ל לומר לכותי לעשות שופר ולולב וכן הדין לשאר כל המצות לדעתם. ועוד הוסיף מכאן הרב בעל העטור ז"ל להתיר לומר לכותי שידליק לו את הנר לסעודת שבת ודחה דבריו הרמב"ן ז"ל שאפי' לדעת המתירין מלאכה ע"י כותי משום מצוה ה"מ כגון מכשירי מצוה עשיית שופר ולולב ואזמל אבל ליהנות במעשה שבת וי"ט אסור דכי תנן (שבת קכ"ב.) בכותי שהדליק את האור לצורך ישראל אסור לא שנא בשעת סעודה ולא שנא שלא בשעת סעודה שאם אי אתה אומר כן כבר נתיר תבשיל שנתבשל בשבת ע"י כותי אפילו לצורך ישראל לסעודת מצוה ונתיר ג"כ לומר לו שיבשל והותרה שבת. ולא דמי לאזמל הנעשה בשבת שהתירו הגאונים ז"ל להשתמש בו לצורך המילה ונמצא שהוא נהנה במעשה שבת דמצות לא ליהנות נתנו ואין כאן הנאה אחרת אלא עשיית המצוה אבל נר שהוא בעצמו נהנה היכן הותר ומ"מ הראית לדעת שהראיה שהבאת ע"פ דרכך לאסור אמירה דמלאכה גמורה במקום מצוה מחלוקת ישנה היא בין הגאונים ז"ל וחלוף גרסא יש בה. ויש בגמרא ראיה אחרת יותר מכרעת מזו כדברי הרב אלפסי ז"ל מאידך עובדא (ס"ח.) דההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה ואמ' להו רבה נישיילה לאימיה אי צריכה לחים לה כותי אגב אימיה אלמא אי לא צריכה אימיה לא אמרינן ליה לכותי דלחים ליה לינוקא ומדחיא מילה וזו ראי' ברורה וא"א לומ' שגם בזו יהא להם גרסא אחרת ויגרסו סתם לחים ליה אגב אימיה ואישראל קאי דהא לא אפשר דאחר שבעה דחיה לא עבדינן ע"י ישראל כדאמרי נהרדעי בפ' מפנין (שבת קכ"ט.) ואפילו תימא דרבא לא ס"ל כנהרדעי ואפי' ת"ל דס"ל כותיה ומשכחת ליה יום מילה בשביעי של חיה דז' של חיה מעת לעת מני' להו ומשכחת לה בנולד בערב אפ"ה לא אפש' ע"י ישראל דבמלאכה דישראל לא מרבי' בה בשביל הקטן כדאמרי' במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות ס"ד.) חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות וכו' כדאיתא התם. והראיה שהביאו מכותבין עליו אונו יש לדחותה שאני ישוב א"י שאינה מצוה לשעתה אלא מצוה המתקיימת לעולם ומצוה ותועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד כותים ואפשר שלפיכך יחדו להם בגמרא מצוה זו לומר שאין מתירין כן בשאר המצות ואין אומרין במצות זו דומה לזו שאין אנו יודעין מתן שכרן של מצות שמצינו שהתירו שבות לגבי מת ולא התירוה למילה שהיא מצוה רבה ומפורשת ונכרתו עליה י"ג בריתות. ונשוב לענין הנדון שטוען העובר שהותרה לו שבות אפילו דמלאכה משום פסידא והבל יפצה פיהו אין צריך לומר לדברי האוסר בשאר המצות אלא אפילו לדברי המתיר במקום מצוה במקום פסידא לא שרינן ואפי' שבות דשבות נמי במקום פסידא לא שרינן וכבוי דליקה יוכיח. ועוד מדאמרי' בפ' נוטל (שבת קמ"ב:) פעם אחת שכחו דיסקיא מלאה מעות בסרטיא וכו' ואסקינן אפילו בשוכח נמי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ומשמע שהיו רוצין להביאו על ידי מחיצה של בני אדם שהרי סרטיא רשות הרבים היא ולהתיר הטלטול אמרו ככר או תנוק דליכא למימר שהתירו טלטול בפחות פחות מד' אמות שאם כן היאך אסרו טלטול עצמו ע"י ככר או תינוק מאחר שהותר להם פחות פחות מד"א שהוא אסור חמור ממנו. ועוד היאך יוסיף בהעברה שלו הככר הזה אלא במחיצה של בני אדם קאמר ולא התירו לו כלום אפילו בשל דבריהם אלא ככר או תינוק דהתר גמור הוה חשוב להוי ומסקנא שלא התירוהו אלא למת בלבד אע"ג דטלטול על ידי ככר או תינוק קיל טובא דהא גריע טפי מטלטול מן הצד כדאיתא בפ' כירה (שבת מ"ג:) וטלטול מן הצד ליכא מאן דשרי וכ"ש אמירה דמלאכה גמורה ולא מבעיא אמירה בשבת אלא אפי' לומר לו בחול שיעשה בשבת לא שרי ואפילו במקום פסידא והראיה מדתנן (שבת קנ"ג.) מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעובד כוכבים ואמרי' בגמ' מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתן כיסו לכותי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי כלומר אין אדם מוצא בלבו לזרוק כיס שבידו ומשום הכי שרו ליה שבות דלא ליתי לידי אסורא דאורייתא ותקנה גדולה תקנו בו ביום בעליית חנני' כדאמרינן בפ"ק דשבת (יז:) אף מי שהחשיך לו בדרך בו ביום גזרו ואמרינן בו ביום גדשו סאה הא במידי דלאו בידו ממש כגון דליקה אדרבה אמרינן (קי"ז:) אי שרית ליה אתי לכבויי והיינו טעמא דארנקי ששכחו בסרטיא דלא התירו בו אמירה לכותי ואפילו טלטול על ידי ככר או תינוק ומחיצה של בני אדם לא התירו. ומה שאמרו צנור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש הא פרישו טעמא משום דמתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזור כדאיתא בפרק אע"פ (כתובות ס.) וכיון דלא מינכרא מלתא קליש אסורא טובא ולא גזרו במקום פסידא דכל כלאחר יד קיל להו לרבנן טובא *(עי' שו"ע או"ח סי' ש"ז במג"א סק"ז). ואחר שהתבאר שאין לאיש התנצלות ממה שעבר על השבועה ועל אסורי השבת מצורף לזה הנבלה הגדול' אשר עשה לאשה הבאה אל ביתו שוקטת ובוטחת וגרשה משם בכלימה ובוז ונבלה כזאת מי שמע ומי ראה. הנה מבואר שהיה ראוי לשלם אל חיקו שבעתים מאשר שולם והאמת כי היה יותר טוב לענשו בדייני ישראל אי הוה ציית דינא כי יש לחוש ולפחד מני שים אדם מישראל ביד שופטי העובדי ככבי' וכ"ש על מצו' תורתנו כי ידוע יש מהם רבים חומדי ממון ישראל ולא טוב לפתוח להם פתח לפשפש במעשינו כי יש עברות שאדם דש בעקביו וענשם גדול אמנם אחר אשר האלהים אנה לידו ומעשיו קרבוהו והגישוהו אל המשפט לפני העובדי כוכבים ותעט כמעיל קנאת ה' צבאות לבלתי הנקותו אחרי נפלו וקיימת בו מאמרם ז"ל הוא עשה שלא כהוגן הנה על זה נאוו לך תהלות *(ב"י ח"מ סי' ב' סס"א) ומי לא יכיר כי יראת ה' היא אשר עמדה לימינך. דברינו עד הנה כתלמידים המחדדים זה את זה בהלכה לא כמשיבים לשואל הלכה למעשה ולא כמורי הוראה כי הנדון זה כבר נגמר דינו ומאי דהו' הוה והגדנו מה שנראה לנו לפי קוצר שכלנו ואם ימצא בדברינו נטיה בדבר קטן או גדול מדברי ב' המאורות הגדולים מורינו ורבינו י"ש צ"ו הנה אנחנו משימים לאל מלתנו וישתקע הדבר ולא יאמר כי מפיהם אנו חיין ומימיהם אנו שותים ואתה חכם וגבור חיל רב פעלים יגדל כחך ותושיע לך ימין ה' רוממה מן קמיו תרוממך כנפשך הטהורה ונפש המתעלסים בבואם במסורת ברית שלומך לכל אשר תצום יאמרו לך הננו יצחק ב"ר ששת. יהודה ב"ר ששת: שעל הכתב מזויו מלאים חכמה ובינה מזן אל זן מפיקים מעלותיו מחטבות מלאות וטובות כזויות מזבח כמזרקים. למלחמות ה' ידיו אמונה ואצבעותיו כראי מוצק חזקים החכם השלם ה"ר עמרם אפרתי נ"ר: