פרק יא עריכה
ובטור וש"ע אה"ע מחלוקת הפוסקים באומר פ"פ מצאתי אם נאמן להפסידה תוספת כתובה, ודעת הרמב"ם כיון דנאמנות הבעל אינו אלא משום הם אמרו והם האמינוהו, ותוספת כתובה חיוב גמור שהבעל עצמו מחייב, ודעת הרא״ש באומר פ"פ נאמן להפסידה אפילו תוספת כתובה, ועיין בש"ע אה"ע סי' ס"ו ובב"ש שם. ולפמ"ש י"ל בדעת הרא״ש דנאמן להפסיד אף תוספת אע"ג דזה אינו מדבריהם, משום דכתוב בשלטי גבורים פרק אעפ"י דאם נבעלה אפילו תחתיו קודם נשואין מפסדת כתובה, שלא הוסיף אלא שתהיה בתולה בשעת נשואין ע"ש, וא"כ לענין תוספת מצי להפסידה בטענה דזינתה קודם הנשואין, וכה"ג לא מיבטל המקח ואמרינן לה קיים תנאך, ונאמן אפילו בלא חזקה דאין אדם טורח כיון דהוא מוחזק, וכמו שהקשו הרמב"ן והרא"ה.
אמנם כל זה כשבא הבעל להפסיד כל כתובתה צריך טעמא דחזקה דאין אדם טורח ומשום הם אמרו והם האמינוהו, דליכא למימר שיהא נאמן משום מוחזק ולומר אייתי ראיה דבתולה את וכקושיית הרמב"ן והרא"ה ומטעמא שכתבנו, כיון דלא מצי להפסידה משום לאו תחתיו דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה אפילו בשמא ושמא וכמ"ש הפ"י, ולא מצי להפסידה אלא משום ספיקא דרצון ובזה לא מהימן כיון דחייב הוא בודאי והתנאי כבר נתקיים.
אבל אם בא להפסידה מנה שפיר מהימן אפילו בלא טעמא דהם האמינוהו, כיון דמוחזק הוא מצי אמר אימר מוכת עץ היתה קודם אירוסין ונכנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ כתובתה מנה ולא הוי מקח טעות, ומצי אמר קיים תנאך ואימר מוכת עץ היתה ולית לה אלא מנה, וכה"ג דהמקח לא מיבטל לא אמרינן האי כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, וקיי"ל כחכמים דר' מאיר בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ כתובתה מנה. וכן באומר להפסידה מנה ואומר שמא לאו תחתיו ואינו רוצה לבטל המקח, דאפילו למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות היינו דוקא בבא לבטל המקח, אבל אם אינו רוצה לבטל המקח לא הוי מקח טעות, וכמבואר בר"ן פ' המדיר דכל תנאי שהוא לטובתו ולא נתקיים התנאי יוכל למחול תנאו, וכן פסק בשלחן ערוך אה"ע סי' ל"ח ע"ש, ואם כן להפסידה מנה ודאי יכול למימר קיים תנאך וכקושיית הרמב"ן, או לומר מוכת עץ, או לומר בעולה היתה ולהפסידה רק מנה ולא לבטל המקח, דכה"ג לא אמרינן כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ויכול לומר בזה אימר לאו תחתיו.
אלא אם הוא בא להפסיד כל כתובתה מצד לאו תחתיו ובע"כ צריך לבטל המקח, וכל היכא דהמקח בטל אמרינן האי כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו וכו', ולא מצי להפסיד כל כתובתה אלא מחשש אימר ברצון, וכיון שאינו בא אלא מכח חשש דרצון, אם כן כבר נתקיים התנאי ואינו נאמן אלא משום הם אמרו והם אמרו והאמינוהו ומשום דאין אדם טורח בסעודה וכמ"ש.
והנה אפילו למ"ד כתובה דאורייתא היינו בתולה דוקא שכתובתה מאתים דכתיב כמוהר הבתולות, אבל כתובת מנה אליבא דכ"ע אינו אלא מדרבנן, ויתיישב בזה קושיית תוס' דהא אנן קיי"ל כתובה דאורייתא ואם כן היכי נאמן לומר פ"פ ע"ש, וכן ברא"ש שם וז"ל, ותימה דקיי"ל כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא וקיי"ל כרב נחמן בדיני ורב נחמן דאמר פ"פ נאמן ע"כ סובר כתובה דרבנן. ולפמ"ש דאפילו למ"ד כתובה דאורייתא אם בא להפסידה מנה ולטעון אימר מ"ע, יכול לומר קיים תנאך שבתולה את ואית לך מאתן, אם כן נאמן בזה אלא שהוא בא להפסידה כתובתה לגמרי ומצד לאו תחתיו ולבטל המקח אינו יכול משום האי כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו כו' אלא מצד חשש זנות ברצון, בזה לא היה נאמן אי לאו משום דהם אמרו והם האמינוהו, וכיון דמנה מדינא מפסדא דבמ"ע לא מיבטל המקח וכמ"ש, או באינו רוצה לבטל המקח אפילו לטעון בעולה לאו תחתיו ולהפסידה מנה נמי נאמן מדינא ומשום דמצי אמר קיים תנאך וכמ"ש, ואם כן כיון דאינו אלא כתובה מנה וזה ודאי מדרבנן ומשום הכי הם האמינוהו ודוק.