רש"ש על המשנה/סנהדרין/ב
רש"ש על המשנה מסכת סנהדרין פרק ב
<< · רש"ש על המשנה · מסכת סנהדרין · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א עריכה
במשנה רי"א אינו יוצא כו'. בגמ' שפיר קאמר ר"י כו' אלא ה"ק כו' מקדושתו לא יצא כו' ור"י אגב מררי' כו'. משמע דר"י נמי דריש מקדושתו וקרא דומן המקדש ל"י דנסיב במתניתין קאי לתרווייהו ונ"ל משום דמשמע דולא יחלל דכתיב בתריה הוא טעם וביאור להקודם ועי' רש"י במשנה (ועליו נוכל לומר דפי' לפי הס"ד כדרכו) אך על הרע"ב קשה: שם במשנה דרך כל העם עוברין ובגמ' ש"מ אבלים עומדין וכ"ה עוברין והרע"ב ל"ד במש"כ ועומדין בשורה לנחם. וסיום דבריו הוא כהוגן. אך במשנה דברכות פ"ג איתא ג"כ העומדים בשורה כו': שם בתוי"ט ד"ה מעיד כו' וזה נדחה דהא כו' ותנן אין מעידין כו'. הן רש"י פי' דהקושיא בגמ' היא מולא דנין אותו וכ"נ שפי' התוס'. והתוי"ט ל"ד שהבין דהקושיא היא מולא מעידין אותו. די"ל דהיינו לחובתו וכדמשמע לישנא דאותו ורי"א למלך דר"ל לזכותו:
ב עריכה
בתוי"ט ד"ה לא דן כו' וא"ת כו' יש כאן ט"ס ולכן רבים מתקשים בו. ונראה לסרס התיבות וכצ"ל וא"ת כו' ואף במלכי ב"ד וא"כ ה"נ לא יהיו נדונין מה"ט (ר"ל משום דיהיה נצרך לעמוד כנ"ל) וקשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים (ומה"ט יפסלו ג"כ לדון) וי"ל כו' דשאני ד"נ דחמירי דלכן אין בזיון להם כשיעמדו: שם ד"ה ולא חולצין כו'. מפני שאסורה לינשא. רש"י. לכאורה ה"נ דמצות חליצה אינה בכדי שתהא מותרת להנשא. אלא שהיא מצוה מטעם הכמוס מאתנו אף אם אינה רוצה להנשא לעולם. ובתשובת חכ"צ סי' א' משמע דדעתו ג"כ דאם אינה רוצה אין כאן מצוה וצ"ע בד"ז ועמש"כ ביבמות (ל"ט ב') בס"ד. ואולי י"ל דכוונת רש"י דקרא לא מיירי אלא באותן שהן מותרות להנשא משום דכתיב ל"ת אה"מ החוצה כו' דמשמע דזולת זה שזקוקה ליבום היתה מותרת לחוץ עי' פסחים (ר"ד ל"ו) מי שאיסורו משום ב"ת חמץ בלבד כו' ובר"ש פ"א דטהרות מ"ג. וכמו דאמרינן בקדושין (ר"ד י"ב) היכא דלא מצי מיעד לא הוה זביני' זבינא כו'. אך מקרא זה יש לדחות בהא דאיתא שם (י"ג ב') בסוגיא דמיתת בעל מתרת ע"ש. אבל י"ל מהא דכתיב בסה"פ ונקרא שמו בישראל דדרשינן שם (י"ד) כיון שחלץ כו' הותרה לכ"י. אלמא דאיירי קרא באותן שמותרות להנשא אחר החליצה. וממזרת ונתינה דחולצות. מותרות הן לפסולים: והרמב"ם בחבורו פ"ב מהל' מלכים ה"ג כ' כיון שא"א ליבם את אשתו כך אין חולצין לה כו'. ונ"פ דר"ל מטעם דכל העולה ליבום עולה לחליצה כו' (ולא עמדתי ע"ד מרן הכ"מ שחתר למצוא טעם על הא דאין חולצין ויש בו חסרון מלת או קודם משום דגנאי כו' כי ב' טעמים חלוקים הם) אלא דק"ל דהא חייבי עשה דעלמא גם כן מדאורייתא ל"ע ליבום דאין עשה דוחה עשה מ"מ מרבינן מיבמתו דעולין לחליצה כמ"ש התוס' בפ' כיצד (כ' ב') ד"ה גזירה וכ"כ הה"מ בפ"ו מהל' יבום הל"י בשם בה"ג דריבויא דיבמתו דרשינן לאלמנה מן הנשואים ע"ש. ומאי אולמא האי עשה דשום תשים עליך שתהא אימתו עליך משארי עשה. ואין לומר כיון דרשות בידו להרוג המבזהו כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מלכים. לכן יבמתו דומה לעריות דח"כ. דהא ודאי דתפסי בה קדושין והגמרא שם תלי טעמא בהכי. ודע דנ"ב דאף דאינו חולץ וא"מ מ"מ אסורה להנשא לשוק ונשארה זקוקה אף אם אין שם אח אלא הוא וכלשון הרמב"ם באם מת הוא אלא תשב לעולם בזיקתה:
ג עריכה
במש' וכשמברין אותו כה"ע סמוכין עה"א כו'. ולעיל גבי כה"ג מסובין (ובמשב"ג גם כאן מסובין). ונ"ל דגבי כה"ג גם המה אוכלין אתו כדרך כל המברין דפי' הר"ב בפ"ג דמו"ק מ"ז. אבל במלך לא היה אוכלין אתו דנראה כעין גסות ולהכי נקיט סמוכין: