רש"ש על המשנה/כלאים/ז
רש"ש על המשנה מסכת כלאים פרק ז
<< · רש"ש על המשנה · מסכת כלאים · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א עריכה
ברע"ב ד"ה אפילו הבריכה בדלעת. ומשום זרעים בדלעת לא מיתסר שהדלעת יבשה [כ"ה בר"ש]. וכ"ע התוי"ט והלל"פ כן משום הברכת הגפן עצמו. ול"נ מהא דמתיר באם יש עפר על גבי שלשה טפחים וכן מן הצד ומשמע דאפילו אין ששה טפחים מהיוצא מההברכה למעלה מן הארץ (וזה דלא כנראה מהתוספות בב"ב (י"ט) בד"ה המבריך וכפי מה שביאר מהר"ם שם דבריהם ע"ש) מוכח דלא חשיב השרשתה במקום ההברכה כיון דלא נפסק מעקר הראשון ועקר יניקתה משם עיין בפ"ק דערלה מ"ה. ואין סתירה לזה מסוף משנתינו דהתם דוקא בשאין הראשון נראה כמ"ש הר"ש שם בשם הירושלמי וע"ש בלשון הרע"ב. וכן במשנה דלקמן מיירי שהבריך כל הזמורה ואינה נראית למעלה מהארץ בין עקר האילן למקום ההברכה והכא מיירי שכפיפתה מעקר האילן למקום ההברכה נראית למעלה מהארץ ונראה לכל שהוא אילן אחד ויונקים מעקר האילן. וממש"כ תראה שלשון השו"ע רצ"ו סעיף ס"ד והוא מלשון הרמב"ם אינו מכוון לדעתי: שם ברע"ב ד"ה בסלון כו' ובסלון של חרס כו' [והוא מהירושלמי]. מזה ראיה לשטת רש"י בגיטין (ז' ב') ודלא כר"ת בתוס' שם. אבל סיום הירושלמי אבל בשל אבר א"צ. ק"ק דמאי אירי' אבר אפילו של עץ לישריי' וכ"מ נמי מדלא אסרי' אלא גפן ובאילן אחר מותר ש"מ דאין השרשים בוקעים בשל עץ. והש"ך בסי' רצ"ה ס"ק ד' הביא בשם הטור דגורס עץ תחת חרס. אבל בבד"ה שם משמע דהי' הגי' לפניו בטור ג"כ חרס. וכ"נ ממה שהביא הטור הא דבשאר אילנות מותר וכנ"ל. ואין סברא לחלק בין תלוש למחובר:
ב עריכה
רמ"א אף צ"ג אסור כו'. הרמב"ם פי' דאסור בכרם. ומלשון הרא"ש שכתב והאילן דומה לגפן משמע דמפרש שאסור לזרוע אצלו דומיא דגפן שיבשה. והרע"ב במחכ"ת ערבב ב' הפירושים יחד: שם ראב"צ אומר משמו. ק"ל דהוא היה בדור ר"ג עיין פסחים (מ"ט) ואיך יאמר משמיה דר"מ שהיה תלמיד ר"ע תלמיד ר"א ור' יהושע שהיו בימי ר"ג:
ה עריכה
בתורע"א (אות כ"ג) הקשה על מש"כ התוס' ריש ב"ב ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא ה"ל להתחייב (וכ"כ בב"ק ק' ב') דהא בב"ק שם אוקימנא להך ברייתא כר"מ והוא קניס שוגג אטו מזיד בדרבנן כו'. ול"נ דהתוס' לאו בדוקא נקטי מזיד אלא דר"ל דוקא דעביד בידים לאפוקי הכא תני נפרצה דמשמע מאליה. ובזה אפילו לר"מ מותר עי' זבחים (ע"ד) תד"ה ונפלה. ועל מה שלא גדר לחודיה ודאי אין לקנסו דלא שייך בזה שלא יהא כאו"א הולך כו'. ומה שהקשה מתניתין דהכא על מתניתין דהמטמא שוגג פטור ג"כ לק"מ די"ל דמשנתינו איירי במזיד:
ו עריכה
ברע"ב ד"ה קוצרו אפי' במועד כו'. מפני מראית עין כו' שלא יהא נראה כמקיים כלאים כן פי' הרא"ש. הא דלא פי' דמקיים באמת. מפני דאנוס הוא מחמת איסור מלאכה בחוה"מ. והמ"ע שכ' נראה דהרואים יסברו שחזרה לו קודם מועד או שלא נאנסה מידו מעולם. אבל לפ"ז הל"ל שיחשדוהו שזרע בעצמו הכלאים. אך מש"כ אע"פ שאינו דבר האבד שאין אוסר דבר שאינו שלו. תמוה דאף אם היה אדם אוסר דשא"ש לא הוה דבר האבד כיון שכבר נאסר. ודע שהיה נ"ל דאף לת"ק דמשנה דלעיל אנס אינו אוסר. דע"כ לא אסר אלא במסכך גפנו דהגפן מיהא שלו. וכן הזורע את כרמו בשביעית. דהקרקע לא יצאה מרשותו אפי' בשביעית עי' נדרים (מ"ב) אבל בזורע כרם של חבירו כיון שאין לו כלום בש"ח לכ"ע אינו אוסר. אבל בטלה דעתי נגד דעת התוס' ביבמות (פ"ג) ובמנחות (ט"ו ב') דמוכח להדיא דס"ל דלת"ק בכל גווני אוסר. וכן בירושלמי הביאו הר"ש דמסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו ש"ח קידש לת"ק:
ז עריכה
בתוי"ט בסוה"ד יגדור מיד. ומשמע (ר"ל מהתוספתא) דסיכוך גפנים עה"ת חמיר כו' והניח בצ"ע. ולי דבריו תמוהים. כי גם במתניתין לעיל מ"ג איתא דתחת הגפן מקדש. וכאן מבואר דתבואה נוטה תחת הגפן אינו מקדש ולפ"ז כל מה שהאריך אך למותר. דלהכי ברוח שעלעלה הגפנים ע"ג תבואה יגדור ולא סגי בחזרה דכיון דחמיר דמקדש חיישינן שמא יעלעל עוד הפעם ויאסר אם לא יחזיר. משא"כ בסיפא דאינו מקדש לכן די בחזרה ולא גזרינן כיון דאינו אסור אף אם תהיה נטויה: