רש"ש על המשנה/טהרות/ב

רש"ש על המשנה מסכת טהרות פרק ב

משנה תוספתא ירושלמי

<< · רש"ש על המשנה · מסכת טהרות · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנוראפירוש תוספות יום טובפירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)פירוש מלאכת שלמהעיקר תוספות יום טובפירוש המשניות לרמב"םמפרשי המשנה

אעריכה

היתה טבו"י מנערת כו' והקדרה טהורה. משמע להדיא דאילו היתה מגע טמא מת אף הקדרה טמאה דכיון דהירק נטמא מחמת ספק דאורייתא חוזר ומטמא את הקדרה (על ידי המשקין שעמו) אף דנגדה הוה ספק דרבנן. דחשבינן לירק כאלו הוא טמא ודאי מחמת דבו הוה ספק דאורייתא. ומזה תהיה סתירה לכאורה לכמה דינים אשר המציאו האחרונים בדין ספק דאורייתא ואח"כ נתגלגל לספק דרבנן עי' בשעה"מ פ"י מהל' מקואות בכלל ו' שם קבץ כעמיר גורנה סברת הפוסקים בזה. ולכאורה יקשה גם על פסק הרי"ף שהביא שם גבי שעורים שלא נתבקעו שנמצאו בתבשיל דהשעורים אסירי והתבשיל מותר. והיה נ"ל לומר דע"כ לא התיר התבשיל אלא היכא דהשעורים נאבדו ולא בא לשאול רק על התבשיל. וכאן נמי אם נשפך הירק ולא היה בא לשאול רק על הקדרה היה טהורה. ובזה יש ליישב תמיהת המל"מ על הר"ש (הביאו השעה"מ שם בסוף כלל ה' בד"ה עוד ראיתי). דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא והטהרות תהיינה טהורות. די"ל דכוונת הר"ש הוא דהאדם כבר טיהר א"ע ולא בא לישאל אלא על הטהרות. ולכאורה יש סתירה ממשנה זו גם לפי' הא"ר לקמן בפ"ד סוף מ"י ע"ש. ויש לחלק דהתם העיסה גופה אינה מטמאה לכלי רק המים. אבל הכא הירק גופיה (והיינו עם המים שבו) מטמא את הקדרה וכיון דהוא טמא ממילא גם היא טמאה. שוב התבוננתי דאין ממשנה זו שום קושיא על פסק הרי"ף הנ"ל משום דספק טומאה ברה"י טמא ודאי עי' ריש נדה ובתוס' שם ד"ה והלל. לכן הקדרה טמאה דהרי היא כמו שנגעה בטומאה ודאית. אבל באיסורא כההיא דהרי"ף אף דהשעורים אסירי מחמת ספק דאורייתא מ"מ אין איסורן אלא ספק ולכן לגבי התבשיל הוה ספק דרבנן ומותר ונכון בס"ד: תוי"ט ד"ה חזר בסופו. ויראה דה"מ נמי לפרושי כו' דקאי אביצה והוא נגוב. תימה דכיון דאינו אלא שלישי מאי אהני אם חזר הלא בלא זה ג"כ מיירי שמקצת העלה בקדרה עם המשקין כדפי' הרע"ב. וכן מש"כ לקמן בדבור הסמוך בראשו דע"כ אינו מטמא כו' כשחזר כו' או בכביצה ואפי' נגוב. ג"כ תמוה דבזה אפי' לא חזר הכל טמא כדאיתא במשנה משום דמיירי שמקצתה בתוך הקדרה עם המשקין. אח"ז ראיתי בתוס' ר"ע שהעיר קצת בזה: ד"ה היתה. אבל להרמב"ם שיטה אחרת כו'. אנכי בעניותי לא יכולתי לעמוד על פירושו:


בעריכה

תוי"ט ד"ה רא"א. וכ' התוס' כו' דהא שני עושה משקה תחלה. לענין משקין דתרומה דקיימינן בהו ל"י לזה דהא בלא"ה שני עושה שלישי בתרומה. אלא שהתוס' כתבו כן משום מעשר ע"ש. והתוי"ט קצר בדבריהם: ד"ה רי"א. אלא מצינו כו' ואוכל עד דאכיל כח"פ ור"א טומאה משיעורין ל"ג כו'. נ"ל דאזלי לשיטתייהו בנזיר ספ"ז ולקמן פ"ח מ"ז ופ"ג דידים מ"ב אם דנין מד"ס וע"ש בידים בפי' הא"ר: ד"ה ולא שני. ואישתמיט להו גמ' כו'. הרב ל"ד כלל בדבריהם. המה אומרים דלא נודע טעם גזירה זו היינו משום דאפי' אי שדי משקין דתרומה לתוך פיו לא יפסלו דאין שלישי עושה רביעי בתרומה ע"ש בתוס' ובמהרש"א וא"כ במאי מעלה ארוכה לקושיא זו סוף סוף יקשה מ"ט עבוד רבנן מעלה באכילה:


געריכה

בהרע"ב ד"ה והשלישי. ה"ק ואם כו' כגון שנעשו עט"ת. לכאורה נראה דגם המציעתא ע"כ מיירי בשנעשו עט"ת. דחולין גרידא הרי טהרתן טמאה היא אצל תרומה ואף השני חיישינן שמא ראשון הוא ומטמא:


חעריכה

ד"ה הרי אלו כתרומה. ופליגי אמתני' כו'. וה"ה על מ"ו דקתני השלישי שבתרומה כו' ופוסל לאוכלי קדש. וכן על מ"ד השלישי פוסל דלראב"ץ אין ג' ש"ת פוסל לאוכלי קדש ואפי' נעשו על טה"ק דאין רביעי נעשה בקדש אלא ע"י ג' של קדש בעצם עי' בסוגיא דחולין (לה א וב) ובר"ש כאן ותראה שכן הוא. זולת תרומה שלא שמרה על טה"ק אפשר דמודה דטהרתה טמאה אצל הקדש ואז אפי' טמויי מטמא: