רש"ש על המשנה/חולין/ב
רש"ש על המשנה מסכת חולין פרק ב
<< · רש"ש על המשנה · מסכת חולין · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א עריכה
ברע"ב ד"ה עד שישחוט את הוורידים. כמין חוטין שעל שני צדי הקנה כ"כ הרמב"ם וצ"ע בגמ' שאמרו משום דושט סמוך לוורידין ועפירש"י שם: שם בא"ד הואיל וצוליהו כולו כאחד כו' ושחיטה כו' ל"ד אלא כו' קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק ע"י מליחה. מליחה מאן דכר שמה. ונראה להגיה ע"י צלייה:
ב עריכה
במשנה שנים אוחזין בסכין כו'. וכתב התוי"ט דבבא זו דמשמע דאפי' לכתחלה איירי דוקא בחולין ע"ש. והוא דוחק. אבל אישתמיטתיה הא דארבב"ח אריו"ח לעיל אבל חכ"א שנים שוחטים זבח אחד וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' פהמ"ק ה"ה. וא"כ פשוט דמיירי אפי' בקדשים ואתיא כחכמים וע"ש בכ"מ. וגם דיוקו דב' אוחזין כו' משמעו אפי' לכתחלה ליתא כדמוכח לקמן מ"ח מ"י וזה קשה גם על הכ"מ שם. וע"ש בלח"מ. ודע דגם דברי הר"ן ברפ"ב דקדושין במה שפי' מה שאמר ריב"ק וכי כל הקהל שוחטין כו' היינו משום דכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד. ק"ל דא"כ אדפריך שם הניחא לריב"ק אלא לריו"נ כו' מנ"ל. טפי ה"ל למיפרך הניחא לראב"ש אלא לחכמים דס"ל שנים שוחטין כו' מנ"ל. וכן הרי"ף הביא ילפותא דריב"ק ואע"ג דהלכה כחכמים דראב"ש כמש"כ לעיל. אלא התם ר"ל וכי אפשר דכל הקהל דהיינו ס' רבוא שחטו פסח אחד ואכמ"ל:
ג עריכה
במשנה התיז את הראש בב"א פסולה. נ"פ דהכא אפי' בסימן אחד פסולה. ולשיטת רש"י לעיל אפי' במיעוט הושט. ולא נקיט התיז אה"ר אלא אגב סיפא דהיה שוחט דהיינו בהולכה או בהבאה דאז אם לא שחט אלא סימן אחד היה כשר דסי' א' מישתחיט שפיר בהולכה או בהבאה. ולכן דק הרע"ב שלא לפרש ולשחיטת כו' קרי התיז אה"ר אלא בסיפא. ולשון הר"ן בזה בא שלא בדיוק ע"ש: שם ברע"ב ד"ה נפלה סכין כו'. ואע"ג דלא איכוין לשחיטה. אינו מדוייק כלל דזה אפי' רבנן לא בעו כדלקמן (בע"ב ועי' בתוס') והפך הל"ל ואע"ג דלא איכוין אפילו לחתיכה:
ד עריכה
במשנה או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה כו' רע"א טרפה. נ"ל דטעמיה הואיל ועשה בה הכשר שחיטה בעוף עי' לעיל (כ"ט ב') בגמרא ובתוס' שם ד"ה כגון. או דנפ"ל מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף דלעיל (כ"ז ב') דעיקרה לענין טומאה נאמר כדפרש"י שם (ועי' תוס' שם ד"ה באיזו). דמה עוף יוצאה מידי טומאה בסי' אחד אף בהמה כן. וה"ט דכולהו דמשמע דדוקא בשחט סימן אחד כהוגן מטהר. אבל בשפסק שניהם או החלידם אף הוא מודה דנבלה היא. ובנפסקה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הוה ס"ל כדקס"ד דרבא לענין עוף מיהא. וממילא גם בבהמה טהורה מהיקשא. ואפשר דאפי' לאחר חזרה בעוף מיהא טהור כאינך. ומסתבר יותר דדמי לשמוטת הגרגרת דאפי' בעוף קרי לה (לעיל י') פסול בשחיטה:
ה עריכה
במשנה ול"י מהן דם כשרים כו'. בתור"ע מביא בשם הרשב"א בת"ה דמשום דיוקא איצטרך דבקדשים א"נ בידים מסואבות דחבת הקדש מכשרתן. ק"ל דבקדשים פסולין לגמרי כדאמרינן בגמרא אי בקדשים כי ל"י מהם דם כשרים הוא עצמו לדם הוא צריך. ואם כוונתו שנוכל לפדותם ואי משום העמדה והערכה הא תנן שחט בה שנים או רו"ש כו' ה"ה כחי' לכ"ד. לעיל (ל') ואף שכ' התוס' לקמן (פ"ד) דבשחיטה דמשתרי בה ל"א ה"ה כחיה. איכא למימר דאתיא כרבנן בתמורה (ל"ג ב') דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה ע"ש בתד"ה כדתניא. אבל א"כ אזלא לה חבת הקדש:
ח עריכה
במשנה השוחט לשם הרים כו'. הרמב"ם בחבורו כ' אע"פ של"נ אלא לרפואה כו'. והב"י ר"ל בדעתו דבמתכוון לעובדם נמי דינא הכי דמותר בה בהנאה ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל להרמב"ם דמיירי אף במתכוון לרפואה. ונ"ל משום דהיה ק"ל דאי מיירי דוקא במתכוון לעבדם מאי איריא דנקט שחיטתו פסולה דמשמע מפני דשחט לשם אלו והוה כעין תקרובת עבודת כוכבים כדפרש"י לקמן. והוא עצמו לא נפסל מכאן ולהבא לשחיטה. תיפוק לי' דהוה מומר לעבודת כוכבים ושחיטתו פסולה לעולם. עי' בפי' הרמב"ם בריש מכלתין על הא דהשוחט בשבת במזיד. ועי' תור"ע אות ט' בשם הט"א: שם בתוי"ט ד"ה שנים אוחזין כו'. והא דמסיק הר"ב כו' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו'. במחכ"ת ל"ד דהתם טעמא לחוד כמש"כ שם הר"ש. ותדע דהגמרא מייתא לקמן כתנאי מברייתא. ומדוע לא הביאה ממתניתין דשם. וכן התם פסקו הרמב"ם (בפ"ה מהל' כלאים ה' ח') והשו"ע (יו"ד סי' רצ"ו ס"ד) כר' יוסי ור"ש דאין אדם אוסר דבר שא"ש. ובכותי שנסך יינו של ישראל פסקו דאוסר. ומה שהביא אוקימתא דמתניתין מיירי בישראל מומר. א"נ כשהתרו כו' בזה ל"ד כלל. דאוקימתא זו אינה אלא למאי דמסיק דטעמייהו משום דלצעורי קא מכוין ולעולם אדם אוסר דשא"ש. אבל למאי דס"ד מעיקרא (וכן לפ"ד בדעת הרע"ב) דאין אדם אוסר דשא"ש מאי מהני דהוי מומר או שהתרו בו דהא אפי' כותי גמור אינו אוסר וכן מתבאר בפרש"י בד"ה בישראל מומר:
ט עריכה
בתור"ע אות ט' ואם שחט אסור כו' שמא מין הוא [הרמב"ם] והרשב"א כו' ובטו"א כו' וכל מה שישחוט פסול כו'. וק"ל דה"מ למיתני שחיטותיו פסולות כדתני בבכורות (כ"ט) הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. להעיד עדותיו בטלין. ודקדק הר"ן מל' זה דכל דינין שדן וכל עדיות שהעיד בטלין. וי"ל דל' זה היה משמעו דגם מה ששחט למפרע פסולות כמו התם ובאמת אף להרמב"ם אין פסול אלא מכאן ולהבא:
י עריכה
במשנה השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה. ק"ק לישנא דפסולה דמשמעה דהוי' כנבלה כמו לעיל (י"ח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא ועי' בתוס' ר"פ דלקמן והא אפי' קדשים ממש בחוץ הוי שחיטה לטהרה מידי נבלה כדאיתא בזבחים (ס"ט). ועי' בפ' דלקמן מ"ב בתוי"ט ד"ה וחכמים פוסלין: שם בתוי"ט ד"ה לשם חטאת כו' כי אמר זו לחטאת פסולה ט"ס הוא וצ"ל לחטאתי ביו"ד: