רש"ש על המשנה/זבים/ה

רש"ש על המשנה מסכת זבים פרק ה

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א עריכה

בהרע"ב ד"ה וכלי שטף. יכול תטמא אדם וכ"ח ת"ל בגד כו'. ק"ל לפמש"כ הרא"ש כאן דבגדים שהוא לבוש בהן אף העליון שאינו נוגע בו טמא א"כ איצטריך בגד להכי: תוי"ט ד"ה כל. וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים כו' מטמאים שנים כו' וכן פי' הר"ש כצ"ל. והא דתני לקמן מ"י זה"כ כל הנוגע כו' מטמא א' כו' וע"ש בפי' הרע"ב. שם מדאורייתא קאמר כ"כ הר"ש. וזה אישתמיט מהתוי"ט לקמן מ"ה: ד"ה וכלי שטף. דהמ"ל ורחץ במים בערב כו'. ולא מחוור דא"כ היה במשמע שיטבול בערב. ובאמת הוא טובל מיד וטהור למעשר. וטמא לתרומה עד הערב שיעריב שמשו אחר טבילתו דוקא. ול"נ דהכי הל"ל ורחץ במים וטהר בערב כדכתיב האי לישנא בפרשת חוקת (יט יט):

ב עריכה

ד"ה וכל שהזב. וצ"ל דמיירי שלא הוסט כו' עד סופו. עי' מש"כ בס"ד בפ' דלעיל מ"ו: ד"ה אצבעו דלא בעינן שינשא רובו של זב כו'. נראה דל"ד הרב ז"ל בזה די"ל דהטהור מלמעלן וכן בסיפא הטמא מלמעלן היינו ברובו ודוקא מלמטן הוא דקאמרה מתני' אצבעו ודומיא דמשכבו במ"ה: בא"ר והמסיט את הזב וכו' משכב ומושב ע"י כף מאזנים כו' אבל היסט לא קתני משום כו' ע"ג המשכב טהור חוץ מן האדם כו' אבל היסט דמשכב לא מטמא כו'. לכאורה תימה דבכה"ג דהיינו ע"י כף מאזנים גם המשכב מטמא את האדם כדתנן לעיל ספ"ב והמשכב מטמא אה"א כו' נתלה. וי"ל:

ג עריכה

רא"א אף הנושא. הרמב"ם והרע"ב והא"ר פירשו משמא דגמ' חולין (קכב ב) דר"ל דמסיט אינו טמא אא"כ נושא ג"כ היינו שתהא הנבלה למעלה. ותמיהני דע"ש בגמ' ופירש"י דר"א יכוון שיהא הכזית דנבלה מחובר ביחד ולאפוקי אם נושא ב' כחצאי זיתים וכ"פ הרא"ש כאן והר"ש לקמן במ"ז: בהרע"ב ד"ה כל הנושא. כגון אוכלין ומשקין ומדף שהן למטה ממשכב כו'. תימה דמשמע דאתי לאפוקי דאם היה משכב למטה ממשכב נטמא. והתנן בפ"ק דכלים מ"ג דאין משכב עושה משכב: תוי"ט ד"ה מפני. וקשה דאהיכא קאי של"א כו'. ואע"ג דלא קמיירי במשכב כו'. ול"נ דמשכב הזב שבפי' הרמב"ם והרע"ב הכונה על שכיבתו של זב ור"ל דהזב שוכב עתה עליהן. ויש ג"כ משכב תחתיו ותחת המשכב או"מ ומדף: ד"ה חוץ מן המסיט. ושמא משום דאחמיר כו'. ועי' לקמן בד"ה ואדם. אבל בפ"ק דכלים מ"ג כ' הר"ש דממעטינן לכולהו משום דכתיב גבי משכב ומרכב מיעוט והנושא אותם דאותם מיעוטא הוא כדאיתא בנדה (ר"ד נה). והביאו התוי"ט בקצרה לקמן מ"ז וכאן לא זכרו: ד"ה ואדם. דטמא מת מטמא בגדים. רבותא יותר הל"ל דאפי' לאחר שפירש ואפי' אדם וכ"ח. משא"כ בזב ומשכבו:

ה עריכה

ד"ה בין מלמעלן עי' כה"ד. ועמש"כ לעיל ברה"פ ובפ"ד מ"ו. ובלא"ה דבריו בכאן מגומגמין:

ו עריכה

בהרע"ב זב וזבה ונדה בהדיא כתיבי ומצורע ויולדת נפ"ל מלזכר ולנקבה דכתיב זאת תורת הזב וגו' והדוה בנדתה וגו' לזכר לרבות כו' כ"נ דצ"ל ועי' בפי' הרמב"ם: תוי"ט ד"ה ובמצורע. ול"ק דהכל בכלל ההיקש. אבל ק"ל דמ"מ היכא דריש התם מלנקבה לרבות דמה דאילו לשאר מעיינותיה מזכר נפקא ע"ש בהרע"ב. הא מיבעיא לה ליולדת. ולכן נ"ל דהגמ' דשם ל"ל להך דרשה דת"כ לרבות יולדת. דנפ"ל מדכתיב כימי נדת דותה תטמא והקרא איירי בלידה יבשתא: ד"ה ואחד המסיט. ותוס' כו' ה"ה למו"מ כו'. ול"נ דהם מפרשים והמסיט היינו שהטהור מסיט את הטמא וכמו בריש המשנה הנוגע בזב כו'. ודקדוקו לקמן במ"ח אינו מוכרח די"ל דלהכי לא תני הכא המסיטו בכינוי משום דבזב כו' וביולדת אף שהם הסיטו את הטהור טמאוהו לכן מסתים לה סתומי לומר דכל חד כדיניה. שוב ראיתי שהתוס' העתיק והמסיטו בכינוי וא"ש טפי. ודקדוקם אינו אלא על הנישא וזה טמא במו"מ כדלעיל במ"ג:

ז עריכה

רא"א אף הנושא. משמע דקאי על כל הני דחשיב הת"ק. ותימה דבב"ק (כה) איתא דס"ל דש"ז של זב אינה מטמאה במשא. וצ"ל דלא קאי אלא אשארא. ולפלא שלא העירו המפרשים בזה: תוי"ט ד"ה ואחד המסיט בסופו. צ"ע דלא קתני נושא ונישא. תמוה דהרי גם הרמב"ם מודה בנישא דהיינו שהאדם מלמעלה והם מלמטה דא"מ בלא הסיט כמש"כ בעצמו לעיל מ"ג בסד"ה כל הנושא ונישא: ד"ה ר' אליעזר אומר. אבל הר"ש כו' וקאמר איהו אף הנושא כו'. והרא"ש הוסיף וה"ה נישא וזה תמוה ועי' ר"ש פ"א דכלים מ"ג:

ט עריכה

ד"ה טהור. כולהו שוורים לאו כו' ועוד בפ' א"מ (כצ"ל והוא שם (כז ב') כו'). ול"נ דשם פי' כאילו אמר לאו כולהו שוורים לגבי מזבח קיימי. ולא ידעי כולי עלמא כו'. וכן מצינו כיוצא בזה בקרא כל הרע אויב בקדש. כל תשא עון. וכן יש לומר כאן עד"ז דרצה לומר דאין כל המטמאים בגדים מטמאין אדם וכ"ח:

י עריכה

בהרע"ב כל הני במשא בלבד מטמאין בגדים כו'. תיבות כל הני הוסיף על דברי הר"ש וגרע. דכל הני דחשיב לבד מנבלה ומרכב א"מ במשא כלל כדאיתא בריש כלים: תוי"ט ד"ה כל הנוגע בסופו. ומשני לה שפיר דכללא דר"י כו'. הן הרמב"ם לא יישב רק שלא תהא סתירה לזה מכללא דר"י אבל קושיית הכ"מ שדבר זה סותר א"ע דכיון דקי"ל דאין כלי מיטמא אלא מאה"ט והוא מטמא בגדים ע"כ דין אה"ט יש לו בזמן התעסקו בהם וא"כ יש לו לטמא אוכלין להיות ראשונים ככל אה"ט. אבל לי י"ל בהא דאמרי' בזבחים (קה ב') גבי נבלת עוף טהור כל היכא דא"מ אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני. וע"כ ר"ל דעיקרו ושרשו אשר ממנו התחלת הטומאה א"מ אדם. דהא איכא כל הני דחשיב במ"ו ז' ח' דא"מ אדם ואעפ"כ מטמאין שנים ופוסלין א' וכן כלים הנוגעין בזב שא"מ אפי' כלים אפ"ה מטמאין ב' ופוסלים א' כמו שהביא התוי"ט בר"פ. ולכן פרים הנשרפין שהן בעצמן א"מ אדם במגע אין מונין בהמתעסקים ראשון ושני. אולם לפ"ז יקשה מהאוכל נבלת עוף הטהור דמשנה ט'. ומזה יקשה גם להגמ' הנ"ל. וע"כ צ"ל דפי' כל היכא דא"מ אדם היינו דלא משכחת ביה טומאה שתטמא אדם משא"כ כל הני משכחת בהו טומאה שתטמא אדם:

יב עריכה

תוי"ט ד"ה אלו. וראיתי שהרמב"ם כו' כלים שנטמאו במשקין שנעשו שניים כו'. וכ"כ הרמב"ם והר"ש והרע"ב בפ"ג דידים מ"א. ונ"ל עוד ראיה מהא דאיתא בברכות (נב ב') הכא בשלחן שני כו' וע"כ לא מ"ל אלא ע"י משקין: סליק מסכת זבים. בעזרת מעלה עבים. ומוריד רביבים: