רש"ש על המשנה/בבא קמא/ג
רש"ש על המשנה מסכת בבא קמא פרק ג
<< · רש"ש על המשנה · מסכת בבא קמא · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א עריכה
במשנה ואם הוזק בה בעה"ח חייב בנזקו ופי' הרע"ב שכל המפקיר נזקיו שלא ה"ל רשות כו'. הן לקמן מ"ב פי' השופך מים בר"ה אע"ג דברשות קעביד כו' וצ"ל דהתם מיירי שלא הפקירן ע"ש בגמרא ובפרש"י ותוס' ודלא כהתוי"ט שם בשם הנ"י אך במ"ג לפי פי' הרע"ב שם מוכח דזה פלוגתת רשב"ג ות"ק: שם בתוי"ט ד"ה בעל החבית כו' ואם היה התנאי לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים כו' לכאורה אף בלא נתינת דמים נ"מ דיכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד אף שקנו מיניה על חבית ועי' הג"א. ואולי לרבותא נקטי דבנתן דמים מוכרח הלוקח לקבל כד אבל החילוק בין הך דהכא להא דהמוכר כו' ונמצא נגחן שהביאו בסמוך בשם ר"ת נראה דאינו אלא באם לא נתן עדיין דמים ונ"מ כמש"כ אבל בנתן דמים להכריח הלוקח לקבל כד לא כי זה דומה להא דנגחן דו"ק: שם בתוי"ט ד"ה במתכוין כו' משום דבגמ' מוקמינן לרישא כר"מ דברייתא כו' וכ"כ הנ"י דיחיד ורבים הלכה כרבים. וק"ל דמ"מ כיון דרבי סתם דעת ר"מ וזה נקרא סתם עי' ריש ביצה תד"ה גבי ה"ל כסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דהל' כסתם עי' יבמות מ"ב ב' ובתוס' שם ועמש"כ (בעירובין מ"ז וביומא ל"ו ב'):
ב עריכה
במשנה השופך כו' חייב בנזקו. עי' בנ"י שכתב דאליבא דהלכתא אפי' בדאפקרינהו ומשמע בדבריו דהטעם דלא הוה מאונס והא דכ' לעיל דבמתכוון להשליך אע"ג דמחמת אונס חייב היינו כשהזיק בשעת נפילה וכמש"כ שם:
ו עריכה
בתוי"ט ד"ה והוזקו כו' שכל א' גרם כו' ולא הזיקו ממש במתכוין. ל"ד דאפילו שלא במתכוין חייבים כמבואר בדף מ"ח ברש"י ובתוס':
ט עריכה
בתוי"ט ד"ה נוטל את השור כו' ודלא כר"י כו' דמזיק בע"ח דניזק הוא. הנה במה שאמרו בגמ' ר"י סבר בע"ח הוא ר"ל הניזק דבכ"מ בש"ס הונח שם בע"ח על המלוה ולקמן בסמוך עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה הימנו כו' וכן לקמן ר"פ שור שנגח ד' וה' קאמר הש"ס אי לרי"ש דאמר בעלי חובות נינהו ע"כ דשב על הניזוקין מדקאמר בל"ר והתוי"ט ל"ד בלישניה ואולי תפס לישנא דאינשי דקורין למי שיש לו נושים הרבה שהוא בע"ח גדול ואפשר דהיא בלשון סגי נהור:
יא עריכה
ברע"ב ד"ה בסלע לקה מתחכך וכ"כ רש"י משמע דאלו מחמת שהיה נרדף משורו נס ונכשל ולקה ע"י זה בסלע היה חייב אבל הנ"י בשם הרמ"ה כ' דזה לא הויא גרמא ופטור. והתוי"ט ל"ד בהעתיקו דבריו על פי' הרע"ב שהוא כלשון רש"י: שם ד"ה היו שנים כו' שני שורים של ב' בנ"א רודפים אחר שור של אדם אחד. והוא מלשון רש"י לעיל (י"ג ב') אולם רש"י כאן כתב ושלשתן של ג' בנ"א ואולי צ"ל ברע"ב של אדם אחר ברי"ש: בתור"ע אות מ"ם והמהרש"א כו' וק"ל דא"כ כו' ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ואם איתא משכחת לה בכה"ג. ול"נ דבכה"ג גם השור היה בסקילה לא מיבעיא לדעת רש"י דהא דאינו נסקל ע"פ הבעלים הוא משום דמודה בקנס הוא הא אין זה נקרא מודה אלא אפי' לדעת התוס' דהוא משום דאדם קרוב אצל ממונו זה אינו נקרא ע"פ קרובו כמו שא"נ עפ"ע וכן א"נ ע"פ עד אחד דאהני סהדי סמכינן כמ"ש המהרש"א והודאתו אי העדאת ע"א אינו אלא גילוי מלתא ע"ד שאמרו (בהחולץ ל"ט ב') עי' בריב"ש סי' קפ"ב וכן מה שהקשה עוד מהא דבעבד לא משכחת ליה קנס עפ"ע (לעיל מ"ג ב) הא מ"ל בכה"ג גם זה ל"ק כיון דזה לא נקרא עפ"ע: בתוי"ט ד"ה הממע"ה כו' ומיהו באחד תם כו' דהא מודה בקנס פטור. תמוה דהא כ' לעיל בד"ה היו בשם הנ"י דמיירי בדאיכא סהדי כו' וגדולה מזו עי' לקמן בר"פ הפרה במהרש"א בתד"ה דאפילו ועוד תימה דע"כ כולה מתניתין באחד תם או שניהם תמין מיתוקמא דאל"כ מאי נ"מ כדלקמן (בגמרא ל"ו):