רמב"ם על עירובין ה

<< · רמב"ם · על עירובין · ה · >>

עירובין פרק ה

• ראו גם: נוסח המשנה עירובין ה רמבם

משנה א

עניין מעברין - הוא שיחברו למדינה דבר אחד, כמו העובר שהוא נוסף בגוף אמו, ותהיה המדידה חוץ לאותו דבר הנוסף. ואמר בכאן כי אם יהיה בית חוץ למדינה ובית תוך המדינה, כזו הצורה:

שנמוד חוץ מן הבית היוצא מן המדינה כדי להוסיף לאנשי המדינה שבעים אמות.

וכן כשהוא פגום - והוא בניין חרב, או גדודיות הוא מה שיש לו שלשה גדרים בלבד.

וגשרים - ידוע.

נפשות - מקומות יוצאים מן הארץ, ובתנאי שיהיה שם בית דירה.

ואמרם עושין אותה כטבלא מרובעת - רוצה לומר כי כשתהיה המדינה עגולה שיעשו בה מרובע דבק לה, ואז ימדדו חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח, ומרויחין אנשי המדינה אותו התוספת שיוסיף המרובע על העגולה שבתוכו:

משנה ב

קרפף - הוא צלע מצלעות מרובעות, מידתו בית סאתים והוא שבעים ושירים וכבר ביארנו זה בפרק שני [משנה ה] מזאת המסכתא, וביארנו כי אותם השירים שני שלישים בקרוב.

ודעת רבי מאיר, שצריך להתרחק מן המדינה שבעים ושירים ואז ישער אלפים אמה תחום, וראייתו על זה מלשון התורה "מקיר העיר וחוצה"(במדבר לה, ד) רוצה לומר כי המידה נופלת חוץ לעיר.

וחכמים אינן סוברין כן, אלא כשיש בין שתי המדינות שיעור שתי קרפיפות או פחות כל שהוא שהם כמדינה אחת, וימדדו אלפים אמה לכל רוח חוץ לשניהם ויהיה מותר לכל אחת מהם שתלך לאחרת וחוצה לה אלפים אמה, וזהו עניין אמרם עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת כלומר כשיש ביניהם זה הריחוק אז יתן לכל אחת קרפף וידבקו יחד ויהיו כמדינה אחת.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ג

כשהן השירים שני שלישים, הוא מבואר שיהיה שיעור שתי קרפיפות מאה ואחת וארבעים ושליש. והכוונה כי כשיש בין שנים החיצונים מן המרחק שיעור כשנדמה האמצעי שהוא ביניהם, יהיה הנשאר בינו ובין כל אחד מהם שתי קרפיפות מכל צד, ובתנאי שני שיהיה האמצעי בינו ובין כל אחד משנים החיצונים אלפים אמה או פחות, ואז ישובו השלושה כמו מדינה אחת ותהיה המדידה חוצה להם, וזו היא צורתה:

משנה ד

זה החבל ראוי להיות מפשתים. וברור הוא כי בכל מדידה יפול בה מעט קירוב, ולפיכך התנה שלא יוסיפו על אורך זה החבל ולא יגרעו ממנו.

ואמרם ולא ימדוד אלא כנגד לבו - רוצה לומר שיתפוש קצת החבל לעומת לבו, לא עליו ולא תחתיו.

ועניין אמרם מבליעו - שיפרוש החבל עליו מלמעלה ולא יצטרך למדידת עומק הגיא או גובה הגדר, וזה יתכן רוצה לומר שיהיה רוחב הגיא חמשים אמה או פחות שהוא שיעור החבל וכמו כן גובה הגדר. ואם לא יתכן ימדוד אותו כאשר נפרש לקמן.

וזה שאמר הגיע להר מבליעו - בתנאי שיהיה גובהו על הארץ כדי שימצא כשימוד מאורכו בארץ חמש אמות, שימצא בגובה הקו הנופל על קצה החמש אמות על זויות עומדת עשרה טפחים. אבל אם יהיה גובהו על הארץ כדי שימצא גבוה עשרה טפחים באותו קו הנופל, ויהיה ממנו לקצה ההר פחות מחמש אמות, הרי הוא כמו הגדר הגבוה העומד על שטח הארץ ולא יצטרך להבליעו אלא יקח אותו באומד.

ובלבד שלא יצא חוץ לתחום - רוצה לומר שלא יעמוד אותו המודד חוץ לתחום כשירצה להעביר החבל על המקום הגבוה לראות לאיזה מקום יגיע, וזה מפני שנחוש שמא יראה אותו שום אדם כשהוא מודד ויחשוב כי במקום עמידתו הגיע תחום שבת.

שמעתי שמקדרין בהרים - רוצה לומר האומד והקירוב. ו"קודר" בלשונם המחתך, ומקדרין מחתכין המידה. ופירשו בתלמוד זה העניין, והוא שיקחו חבל מארבע אמות, ויעמוד אחד במקום הגבוה מן ההר והשני במקום הנמוך ממנו, ויתן העומד במקום גבוה קצה החבל נגד רגליו והעומד במקום נמוך יתן קצה החבל לעומת לבו, ויתרחק ממנו כשיעור אורך החבל וככה ימדדו אותו כולו ארבע אמות על זה הקרוב עד שיוודע כמה יפסוק מתחום שבת.

והלכה כרבי דוסתאי:

משנה ה

מומחה - הוא האדם החכם המהיר במלאכתו באיזו מלאכה שתהיה או בחכמה מן החכמות, ורוצה בכאן שיהיה חכם בתשבורת מהיר במדידת הקרקעות.

ומה שאמרו שומעין למקום שריבה - פירשו אותו בתלמוד, שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא פחות מן השיעור שהיינו חושבים, או אם אמר שבכאן תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבין, כמו שנאמין אותו ונסמוך עליו שיהיה המקום פחות ממה שהיינו חושבין, כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר ממה שהיינו חושבין קודם לכן.

ושיעור הבבא השניה מזו המתניתין כך, ריבה אחד ומיעט אחד שומעים למרבה, רוצה לומר אם באו שנים וחלקו זה על זה וכל אחד מהם מומחה, שנסמוך ונעשה כדברי המיקל:

משנה ו

העיקר אצלנו כי עיר של רבים, כשיש לה שני שערים יכנסו בני אדם על האחת ויצאו על השנית, שאין עושין לכולה עירוב אחד כדי שלא ישתמשו בני אדם ברשות הרבים דעלמא, והם אינם יודעים כי העירוב הוא שהתיר להם התשמיש בתוכה, ולפיכך חובה להניח ממנה שיור בלא עירוב כדי שלא ישתמש אותו השיור עם המדינה, להודיע כי העירוב הוא שהתיר לנו התשמיש בתוכה.

והודיענו כי כשהיתה העיר מקודם לכן של רבים אפילו היא היום של יחיד, שהיא צריכה לשיור על כל פנים כמו שהיתה מקודם, אבל אם היתה של יחיד מקודם שהיה אפשר לעשות עירוב אחד בכולה תשאר כמו שהיתה אפילו היא עכשיו של רבים. ואם יש לה פתח אחד בלבד, אפילו היתה של רבים אינה צריכה שיור.

ומחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בשיעור השיור שישאר בה בלא עירוב.

והיתה בארץ יהודה עיר ושמה חדשה, והיו בה חמשים דיורין והיא היתה עיר קטנה שבכל ארץ יהודה.

ופסק ההלכה אפילו בית אחד בחצר אחת הוי שיור:

משנה ז

עיבורה של עיר - היא התוספת שמוסיפין על המדינה, ואז יהיה מידת אלפים אמה לכל רוח שווה עם הנוסף עליה כשהיא עגולה ונרבע אותה, או שיש בתים חוצה לה כמו שביארנו בתחילת הפרק שתצא המידה מן הבית החיצון, וכשנתן העירוב באותה התוספת הרי הוא כאילו לא עשה עירובו והוא כמו אנשי המדינה וילך אלפים אמה לכל רוח.

ואמרם חוץ לתחום - אינו רוצה לאלפים אמה, אבל רוצה חוץ לעיבורה של עיר שבו קדם דברינו.

מה שנשכר הוא מפסיד - לפי שאם עשה עירובו בריחוק אלף אמה על דרך הדמיון מביתו שיש לו במדינה ברוח מזרח, יש לו ללכת במזרח שלושת אלפים אמה, אלף עד העירוב ואלפיים ממקום העירוב, ולא ילך ברוח אחר רוצה לומר ברוח מערב אלא אלף, ואותן האלף שהרויח במזרח הפסיד אותן במערב, וכבר ביארנו זה העניין פעמים.

ודע כי זה הדבר יהיה כאשר אמרנו, בתנאי כי כשנמוד ממקום העירוב שנתן אותו על דרך הדמיון במזרח המדינה אלף אמה הגיע המידה לסוף המדינה או חוצה לה, אבל אם הגיע המידה לקצת המדינה הרי הפסיד כל המדינה, ואין לו ללכת במדינה לצד המערב אלא לסוף אלפיים ממקום העירוב, וזכור זה העיקר:

משנה ח

זו המשנה היא צריכה לשיעור. ואני אבאר שיעורה אחרי עיקרים שאתה צריך לעמוד עליהם והם:

• כי מי ששבת במקום שיש לו אלפיים אמה לכל רוח כאשר נתבאר פעמים, וכשמדד אלפיים אמה ממקום אחד והגיע סוף האלפיים לקצת המדינה או מערה, אין לו ללכת אלא למקום שהגיע שם המידה ולא ילך במדינה כלל ולא במערה.
• ואם הגיע המידה לסוף המדינה או חוצה לה ונכנסה המדינה כולה או המערה תוך אלפיים, נחשוב לו המדינה כולה ארבע אמות ותכלה מידתו חוצה לה.
• ואם יהיה על דרך דמיון בין מקום השביתה ובין המדינה מאה אמה ונכנסה המדינה תוך האלפיים, ילך המדינה כולה וחוצה לה אלף ושמונה מאות ותשעים ושש אמות לפי שנחשוב המדינה כולה כארבע אמות.

• וזה הדין בעצמו הוא דין מי שימוד ממקום העירוב אלפיים אמה שיש לו ללכת ממקום העירוב, ונזדמנה באמצע מדינה או מערה וזהו שקוראים אותו מודד.
• אבל מי שנתן העירוב שעשה במדינה, יש לו ללכת אותה מדינה כולה וחוצה לה אלפיים אמה ואפילו היתה כמו נינווה.

ולפי אלו העיקרים כשיהיו שתי מדינות קרובות האחת גדולה והשנית קטנה, בעניין כי כשנמוד חוץ לגדולה אלפיים אמה תהיה הקטנה נבלעת תוך אותן האלפיים אמה, וכשנמוד חוץ לקטנה אלפיים מגיע המידה לקצת המדינה הגדולה, כפי אלו העיקרים שהקדמנו מותר לאנשי הגדולה שיהלכו הקטנה כולה, ואנשי הקטנה לא ילכו הגדולה כולה אלא עד מקום שתגיע מידתם. וכל זה כשנמדוד אלפיים אמה, אבל כשנתנו אנשי המדינה העירוב במדינה אחרת מהלכין את כולה וחוצה לה.

אם כן שיעור זאת המשנה וביאורה בזה הלשון, אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה, במה דברים אמורים במודד אלפיים אמה חוץ לתחום, אבל הנותן את עירובו, בין נתנו אנשי העיר גדולה את עירובן בקטנה בין נתנו אנשי עיר קטנה עירובן בגדולה, מהלך כל המדינה שהניח בה העירוב, כיצד מי שהיה מעיר גדולה וכו'.

וחלק רבי עקיבא על זה, לפי שהוא סובר כי אפילו נתן האדם עירובו ברשות היחידי אינו הולך אלפיים אמה אלא ממקום העירוב.

ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה ט

אמרו כי מערה אין בה דיורין ואינה ראויה לדיורין - רוצה לומר כשנפסדו המחיצות, אבל כשנשארו המחיצות אפילו היא בלי יושבים מהלך את כולה וחוצה לה.

וכן מי שהניח עירובו או שבת במדינה ריקנית חריבה, אם נשארה חומתה מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לדעת החכמים.

ואמרם נמצא קל בתוכה, מעל גבה - כי על גבה ממקום עירובו בלבד ילך, וכשנתן עירובו בתוכה ילך אלפיים אמה חוצה לה.

ואמרם למודד שאמרו - כבר פירשנו אותו שהוא עד סוף אלפיים אמה בלבד ילך למקום שיכלו, ואם כלו למקצת המערה אין לו ללכת בכולה:

משנה עירובין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב