ברטנורא על עירובין ה

משנה עירובין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כיצד מעברין - לשון אשה מעוברת שכריסה בולט. והכי קאמר כיצד יש לה עבור לעיר. אם בית נכנס בית יוצא וכו'. כשבא לציין סימן תחום העיר ובא למדוד אלפים חוצה לה, אם לא היתה חומתה חלקה אלא בתים סמוכין ומחוברים, ויש בית נכנס לתוך העיר יותר מחברו ונראית כניסתו פגומה, ויש בית בולט ויוצא לחוץ יותר מחברו:

או פגום נכנס פגום יוצא - שיש מגדלים בולטים בחומה, פעמים בולטים לפנים פעמים לחוץ:

או שהיו שם - לאחת הקרנות של עיר:

גדודיות גבוהות - שברי חומה של חרבות בתים, וישנן תוך שבעים אמה ושירים לעיר:

או נפשות - בנין שעושין על הקבר. והוא שיהא בהן בית דירה:

מוציאין את המדה כנגדן - אם הבליטות הללו אצל קרן מזרחית צפונית רואים כאילו יש עוד בליטה אחרת כנגדה בקרן מזרחית דרומית וחוט מתוח מזו לזו ומודד מן החוט ולחוץ, כדי שיהא התחום שוה לשתי הקרנות ולא יהיה כאן ארוך וכאן קצר:

ועושין אותן - התחומין, מרובעים, שיהא אלפים לצדדים כבאמצע. ולא עגולים, שיהא להן אלפים באמצע, ובצדדיס הם מתמעטים כדרך דבר עגול:

(ב)

נותנים קרפף לעיר - כל הבא למדוד תחומין מניח לעיר אויר של שבעים אמה ושירים שהן שבעים אמה ושני שלישי אמה ומשם מתחיל למדוד אלפים אמה, שנאמר (במדבר לה) מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, אמרה תורה תן חוצה ואחר כך מדוד, כלומר תן לה קרפף של שבעים אמה ושירים ואח"כ מדוד משם והלאה:

לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות - שתי עיירות הסמוכות זו לזו נותנין שבעים אמה ושירים לכל אחת כדי לחברן ע"י קרפיפות הללו להיות כעיר אחת, והבא ללכת מאחת מהן [דרך] חברתה מודדים לו אלפים אמה מחוץ לחברתה, מפני ששתיהן כעיר אחת על ידי קרפיפות הללו שמחברין ביניהן. והלכה כחכמים, שאין נותנין קרפף לעיר אחת אלא בין שתי עיירות בלבד:

(ג)

וכן שלשה כפרים משולשים - לא משולשים ממש, אלא שלישי עומד מרחוק כנגד בין החיצונים, וכל שאילו מכניס אמצעי לביניהן ואין בין זה לזה אלא קמ"א אמה ושליש, שהן ע' אמה ושני שלישים לזו וע' אמה ושני שלישים לזו, וכן לצד העיר החיצונה האחרת אין בין האמצעית לבינה אלא מאה וארבעים ואחד אמה ושליש, הרי שלשתן נחשבות כאחת, והיוצא מאחת מהן לילך דרך חברותיה מונה מחומת חברתה החיצונה. וכמה יהא בין האמצעית לחיצונית, אלפים אמה, דהואיל ויכולה לבא אמצעית לחיצונה וחיצונה לאמצעית בלא עירוב אמרינן רואין כאילו אמצעית נתונה ביניהן. אבל אם רחוקה יותר מאלפים לא אמרינן רואין:

(ד)

אין מודדין - אלפים אמה של תחום שבת אלא בחבל של פשתן ארוך חמשים אמה:

לא פחות - שכשהחבל קצר נמתח הרבה ומאריך (האמה) [צ"ל המדה]:

ולא יותר - שכשהוא ארוך הרבה כובדו מכפילו באמצעיתו ומתקצר:

אלא כנגד לבו - קבעו לו חכמים מקום לשום ראש החבל כל אחד נגד לבו, שאם יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו החבל מתקצר והתחומין מתמעטין:

לגדר - חומת אבנים שנפלה ונעשית גל גבוה ומשופע:

מבליעו - אם אינו רחב חמישים אמה משפתו אל שפתו מלמעלה, אע"פ שיש במדרונו הלוך יותר מאלף , אין אומרים תעלה מדת מדרונו למדת התחום, אלא זה יעמוד על שפתו מכאן וזה יעמוד על שפתו מכאן ויבליעו מדרונו בחבל אחד:

וחוזר למדתו - מדקתני חוזר למדתו, משמע שאם היה רחבו כנגד העיר יותר מחמשים ואינו יכול להבליעו שם בחבל, ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו, הולך ומבליעו שם, ומודד והולך שם משפתו והלאה עד כנגד המקום שכלה בו רוחב הגיא כנגד העיר וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים את מדת תחומיו:

הגיע להר מבליעו - והוא שלא יהיה הר זקוף הרבה אלא משופע, שבהלוך חמש אמות ממנו לא יגבה אלא י' טפחים , אבל אם הוא זקוף עד שבפחות מהלוך חמש אמות זקוף עשרה טפחים, אינו מבליעו, אלא אומדו בלבד והולך:

והוא שלא יצא חוץ לתחום - כשהולך המודד להבליע ההר או הגיא, לא יצא חוץ לתחום למקום שראשי הגיא קצרים שיכול להבליעם שם כדי שיחזור אח"כ למדתו כנגד העיר, גזירה מפני שהרואה אותו מודד והולך שם יאמר שמדת תחומים של צדי העיר באה עד כאן:

בזו אמר רבי דוסתאי - בזו למעוטי עיר מקלט ועגלה ערופה הקרובה אל החלל שאין מקדרין בהן :

מקדרין - נוקבין, רואין כאילו נוקבין אותן ומודדים דרך הנקב למעט מדת מדרונו, כדאמרינן בגמ' שמודדין אותו בחבל של ד' אמות והתחתון מניח את החבל כנגד לבו והעליון כנגד רגליו, וכן מודדין אותו כולו ד' אמות ד' אמות ומתמעט מדרון של כל ד' אמות חצי קומת אדם. והלכה כרבי דוסתאי:

(ה)

אין מודדין אלא מן המומחה - אדם הבקי במדידה. וגאון פירש מומחה לשון ומחה על [כתף] ים כנרת (במדבר לד) כלומר שמתכוונים למדוד התחומין לכתחלה מן המקום השוה והישר כדי שלא יהא צריך לקדר:

ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר - שנמצאו סימני תחום זו ארוכין ובולטין מכנגד סימני תחום קרן שכנגדה:

שומעין למקום שריבה - ומוציאין מדת הקצרה, כנגדה מפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכו. ותניא בתוספתא שהוא צריך למתחו בכל כחו:

ריבה לאחד ומיעט לאחר - הכי קאמר, ריבה אחד ומיעט אחר, שמדדו שני בני אדם מומחים זה ריבה וזה מיעט:

(ו)

עיר של יחיד - כגון שאדם אחד קנה כולה והוא משכיר כל בתיה לבני אדם הדרים בה. ואח"כ נעשית של רבים:

מערבין את כולה - כדרך שהיו מערבין כשהיתה של יחיד שלא היתה צריכה שיור:

אין מערבין את כולה - שאסור לערב עיר של רבים אם אין משייר בה בתים ידועים בלא עירוב, דההוא שיור הוי היכר דטעמא משום עירוב הוא ולא תשתכח תורת רשות הרבים. וזו הואיל והיתה של רבים והיתה צריכה שיור אע"ג דהשתא הויא של יחיד נדונית כבתחלה :

אלא אם כן עשה חוצה לה - שיור שלא עירבו עם שאר העיר. ורבותא קמ"ל שאפילו שיור של חוצה לה מועיל לשאר העיר:

כעיר חדשה שביהודה - עיר היתה ביהודה ושמה חדשה ולא היו בה אלא נ' דיורים והיא העיר היותר קטנה שבכל ארץ יהודה והיא היתה שיור לעיר גדולה הסמוכה לה, והוא שיעור השיור שצריך לשייר בעיר שלא יערבו עם האחרים משום הכירא:

רבי שמעון אומר שלש חצירות כו' - ופסק ההלכה אפילו בית אחד בחצר אחד הוי שיור. ועיר שאין לה אלא פתח אחד בלבד אפילו היתה של רבים א"צ שיור:

(ז)

מי שהיה במזרח - בשדה, וקדש עליו שם היום והוא רחוק מעירובו יותר מאלפים והרי אין עירובו עירוב כיון שאינו יכול לילך וליטלו, הויא ליה שביתתו בביתו שהרי בתחום ביתו הוא עומד ומסתמא בביתו ניחא ליה שתהא שביתתו כשאין עירובו עירוב:

אסור לביתו - למנות מביתו אלפים לכל רוח:

בעיבורה של עיר - באחד מן הבתים העומדים בתוך ע' אמה ושיריים:

לא עשה ולא כלום - שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח, וכל העיר עם עיבורה נחשבים לו כארבע אמות:

נתנו חוץ לתחום - חוץ לעיבורה של עיר, והכי מפרש לה בגמרא:

מה שנשכר - לרוח זה מפסיד לרוח שכנגדה. שהרי מונה מן העירוב אלפים לכל רוח ואם נתנו בסוף אלף למזרח נמצא שכלות אלפים של מזרח בסוף שלשה אלפים לעיר ונשתכר אלף ואלפים של מערב כלות בסוף אלף של מערב העיר והפסיד אלף. וקמ"ל דאין העיר עולה בחשבון האלפים של מערב אלא כולה כד' אמות. והני מילי כשאין כלות האלפים שמן העירוב לצד העיר אלא בסוף העיר או חוצה לה, אבל אם כלות באמצע העיר או באיזה מקום בתוכה אינו יכול לילך בתוך העיר אלא עד מקום שכלות האלפים אמה של עירוב ותו לא, כדתנן בסמוך:

(ח)

אנשי עיר גדולה - שהיתה להן עיר קטנה בתוך אלפים ויוצאים מעירן ומונין והולכים דרך הקטנה הסמוכה, מהלכין את כל העיר הקטנה הסמוכה להן כארבע אמות ומשלימים מדתן חוצה לה :

ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את הגדולה - כולה כד' אמות, לפי שמדת תחומין כלה באמצע עיר גדולה לפיכך אין עיר גדולה נחשבת להם כד' אמות ואין הולכים בה אלא עד סוף תחומן:

כיצד מי שהיה מעיר גדולה - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה, במה דברים אמורים במודד אלפים אמה, אבל הנותן עירובו בתוך העיר, בין נתנו אנשי עיר גדולה עירובן בקטנה בין נתנו אנשי עיר קטנה עירובן בגדולה, מהלכין כל העיר שהעירוב מונח בה כד' אמות, כיצד מי שהיה מעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה כו':

ור' עקיבא - חולק על תנא קמא וסבר שאין העירוב עושה העיר שהוא מונח בה כד' אמות, ואין מונים אלפים אלא ממקום העירוב. ואין הלכה כרבי עקיבא:

(ט)

אימתי בזמן שאין בה דיורים - שנפרצו מחיצותיה ואינה ראויה לדיורין, שאם ראויה לדיורין אע"פ שאין בה עכשיו דיורין אינה נחשבת כולה אלא כד' אמות לדברי חכמים. וכן עיר שאין יושב בה ויש לה חומה סביב שנתן בה עירובו נחשבת כד' אמות, ואפילו היא גדולה כאנטוכיא:

נמצא קל תוכה מעל גבה - דאילו גבה של מערה אם נתן שם עירובו אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו, דגבה אינו ראוי לדיורין ותוכה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:

ולמודד שאמרו - אע"פ שחולקים חכמים על רבי עקיבא בנותן עירובו בעיר לומר שכל העיר לו כד' אמות, מודים הן שהבא ממקום שביתתו וכלתה מדתו של אלפים אמה אפילו במערה שיש בה דיורין שאינו נכנס להלן ממדתו כלום: