רמב"ם על טבול יום א

טבול יום פרק א עריכה

משנה א עריכה

כבר בארנו פעמים, כי טבול יום פוסל את התרומה, בין אם היו אוכלין של תרומה או משקין של תרומה, פוסל ואינו מטמא. וכבר בארנו בטהרות (פ"ב), כי דין חלה ותרומה אחד לעניין הטומאה, ודע זה.

אמר כי המקבץ חלות קצתן על קצתן ותהיה כוונתו להפרידן אחר כן, אמנם קבצן לכוונה (בחלה) [בזמן] ההוא, ונדבקו העוגות קצתן בקצתן ונגע טבול יום באחד מהן, אומרים בית שמאי שהוא פוסל את הכל.

וכן הדין במקרצות ובככרין, וחמיטה על גבי חמיטה. וכבר ביארנו בטהרות (פ"א),

מקרצות - מחותכות עיסה, דומה ללחם שאופים פעמים לספינה.

וחמיטה - עוגה רקיקה.

עד שלא קרמו - קודם שיתהוה לה קליפה, אבל נדבקה אחת אל אחת בתוך העיסה, וזה בלי ספק אינו בכוונתו לפי שהוא מפסיד צורתו ותבנית הלחם משתנה.

וקולית המת היא גולגולת הראש, וכינה הקצף אשר יתהוה במים כשיכנס בהן האויר כגולגולת.

ואמרו קולית המים המחולחלת - רוצה לומר שיהיה תוכה ריקם וקצוותיה מחוברות בלחם של תרומה. וכן רתיחת תבשיל פולין הרתיחה הראשונה, ורתיחת היין אשר זמנו קרוב לדריכתו.

בית שמאי סוברין, כי אלה כולן חיבור בטבול יום, ושאם נגע טבול יום בקצף ההוא הצף פסל היין או הלחם, וכן אם נגע באחד המקרצות או החמיטות או הככרות, פסל הכל.

ובית הלל אומרים, כי לא פסל אלא במה שנגע בלבד, ואלו (הכלים) אינן חבור.

והכל מודים כי אלו כולן חיבור בשאר טומאות בין קלות בין חמורות, אמנם חלקו בטבול יום לפי שכבר טהר ואינו חסר אלא הערב השמש:

משנה ב עריכה

על מנת שלא להפריש - על מנת שלא יפרידם, וכן כשקיבץ הרקיקין אחר שנקרמה בם קליפתם, לפי שהוא מבואר כי כוונתו לחברם.

ואמרו ושל שמן לעולם - רוצה לומר שווה הוא אם יהיה ישן או חדש, לפי שהוא מעט הרתיחה ואינו צף הרבה.

וכבר ביארנו טופח, והוא הנקרא בלשון ערבי "קרטמן", והוא ממין שעורין, ופעולתו אצל הרופאים קרוב מפעולתן.

ואמר כי אלו כולן חיבור בטבול יום, זהו עניין אמרו טמאים בטבול יום, לפי שטבול יום אינו מטמא לשום דבר מהדברים כמו שהזכרנו בפתיחת זה הסדר, אמנם יפסול בלבד.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ג עריכה

עושים בגבי קצת העוגות מעט עיסה מבחוץ על שטח הפת, [כעין מסמר].

וחרחור - [המקום השרוף בשפת הכיכר, כאמרו יתעלה "בחרחור ובחרב"(דברים כח, כב)], פירוש בחוזק החום והיובש.

ואמר כי כשהן אלו פחות משיעור אצבע היא כדבוק בו וחיבור בטבול יום, וכשנגע טבול יום באותו גרגר מלח או קצה השרוף, פסל הכיכר.

ואמר רבי יוסי, כי אין אנו חוששים לאורך הקצוות האלו ולא לקיצורם, אלא כל מה שאפשר לאכול עם אותו הפת הוא חיבור בטבול יום.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ד עריכה

בעלי בתים רושמין פיתם בסימנים כדי שלא יתערב בתנור עם זולתו, ורושמין אותו בגרעין פול או בגרעין תורמוס ובחרחרת חרש, וכיוצא בו.

אמר כי אלו כולן טהורין, ואפילו באב הטומאה כשנגע אב הטומאה בחרש זה או בגרעין התורמוס וכיוצא בהן לא יטמא הכיכר.

ורבי יוסי עזב כוונתו והפך הוראתו הנקדמת ואמר, כי כל מה שאינו נאכל עם הפת, אבל הפרידם אותן ממנה ואז יאכל, אינו חיבור ואפילו באב הטומאה.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ה עריכה

כבר קדם לך בטהרות (פ"ח), שאין מיטמא מכל הצמחים אלא מה שראוי למאכל אדם, וכשהם השעורים והכוסמים בלתי קלופין אינם מאכל אדם ואינם ראוים לאכילה, ועל כן אינן מטמאין אפילו באב הטומאה.

וחלתית - בלשון ערב "אל-חלתית".

התיאה - נאמר שהוא שורש החלתית.

והאלום - בלשון ערב "אל-אנגדן", והוא שורש מין מן החלתית, ואינו מאכל, ואמנם מצרפין אותו מעט במזון כמו שמצרפים המלח הנקרא "אל-בורק".

ואמר רבי יהודה, כי האפונים השחורים גם כן אינן מאכל אדם, אמנם הוא במדרגת הרפואה לא במדרגת המזונות.

כל אלה דברי רבי מאיר.

אבל חכמים אומרים, כי כל אלה הנזכרים אינן נפסלים בטבול יום, אבל כשנגעו בהן שאר טומאות הן מטמאין כשהן נכשרין על התנאים הידועין.

וקצח - בלשון ערב "אל-שוניז", והוא הידוע במצרים בדמיון [הכמון] השחור.

והשומשום - בלשון ערב "אל-סמסם", והוא המפורסם במערב ב"אל-גלגלין" בלשון ערב.

ואין הלכה כרבי מאיר, ולא כרבי יהודה:

משנה טבול יום, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב