משנה דמאי ג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ג · משנה ג | >>
המוצא פירות בדרך ז ונטלן לאוכלן, ונמלך להצניעח, לא יצניע עד שיעשרט.
ואם מתחילה נטלן בשביל שלא יאבדו, פטור.
כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי, לא ישלח לחברו דמאי.
הַמּוֹצֵא פֵּרוֹת בַּדֶּרֶךְ וּנְטָלָן לְאָכְלָן,
- וְנִמְלַךְ לְהַצְנִיעַ,
- לֹא יַצְנִיעַ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.
- וְאִם מִתְּחִלָּה נְטָלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ,
- פָּטוּר.
כָּל דָּבָר שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ דְּמַאי,
- לֹא יִשְׁלַח לַחֲבֵרוֹ דְּמַאי.
- רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּ'וַדַּאי',
- וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ:
המוצא פירות בדרך,
- ונטלן לאוכלן, ונמלך להצניע -
- לא יצניע - עד שיעשר.
- ונטלן לאוכלן, ונמלך להצניע -
- ואם מתחילה, נטלן בשביל שלא יאבדו - פטור.
- וכל דבר, שאין אדם רשאי למוכרו דמאי -
- כך לא ישלח לחברו דמאי.
- רבי יוסי - מתיר בוודאי, ובלבד שיודיענו.
להצניע - לשמור, ולגנוז. וזאת המלה מצויה בלשון הקודש, "והצנע לכת עם אלהיך"(מיכה ו, ח).
ואם נטלן בשביל שלא יאבדו - פטור מלעשר, לפי שאינו נוטל אותם לעצמו, אלא הוא כמו שיציל מיד הגויים ומיד הדליקה, לזולתו.
ורבי יוסי מתיר בודאי - רוצה לומר, כי הוא מותר לו לשלוח טבל, ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל. ואינו חושש רבי יוסי, שמא אם נתיר לו זה, ישלח לו ולא יודיענו.
ואין הלכה כרבי יוסי:
לא יצניע עד שיעשר. דאסור להוציא דבר שאינו מתוקן:
שלא יאבדו. ולא נתכוון לזכות בהן ובירושלמי (הלכה ג) פריך מהא דאמרינן בפרק המניח (כט :) גבי הופך את הגלל למעלה משלשה חייב בנזקים אע"ג דלא נתכוון לזכות והכא פטור מלעשר ומשני אמר ר' בון תמן כתב בעל הבור ישלם והכא כתיב עשר תעשר משלך אתה מעשר ולא משל אחר:
כל דבר שאין אדם רשאי למוכרו דמאי. כגון מדה דקה כדקתני בפרקין דלעיל (משנה ד) לא ישלח לחברו דמאי כמו כן במדה דקה אלא מדה גסה שאדם רשאי למוכרו דמאי שולח לחברו דמאי רבי יוסי מתיר בודאי בין דקה בין גסה ובלבד שיודיעו אסור בדמאי בדקה כדמפרש בירושלמי ושיעור דקה מפורש בפרקין דלעיל:
לא יצניע עד שיעשר - דאסור להוציא מידו דבר שאינו מתוקן:
שלא יאבדו - ולא נתכוין לזכות בהן:
שאין אדם רשאי למכרו דמאי - כגון במדה דקה דאמרינן בפירקין דלעיל:
לא ישלח לחבירו דמאי - בדקה, אבל שולח לו בגסה כיון שרשאי למוכרו בגסה:
רבי יוסי מתיר - לשלוח לחברו ודאי אפילו בדקה, ובלבד שיודיעו. ומודה רבי יוסי שבדמאי אסור בדקה. ואין הלכה כרבי יוסי:
המוצא פירות בדרך. ונקבעו למעשר. דומיא דפירש הר"ב במתניתין דלעיל ובהכי אוקמה הרמב"ם למתניתין דהכא כמו שנראין דבריו בפי"א מהל' מעשר. ועיין בפרק ב דמסכת מכשירין:
ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר. וכ"ש אם יאכלם בעצמו שלא יאכל עד שיעשר. דהא בהוקבעו למעשר עסקינן כמ"ש אלא קמ"ל דאף להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אסור וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר נטלן לאכלן ונמלך להצניע לא ישהה אותן עד שיעשר כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ואם מתחלה נטלן שלא יאבדו הרי זה מותר להשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן יעשר אותן דמאי ע"כ:
להצניע. ל' הרמב"ם לשמור ולגנוז וזאת המלה מצויה בלשון הקדש יהצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו):
שלא יאבדו. פי' הר"ב ולא נתכוין לזכות בהן. עי' מ"ש במשנה ג פרק ג דב"ק:
רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו. לשון הרמב"ם ר"ל כי הוא מותר לו לשלוח טבל ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל ואינו חושש ר"י שמא אם נתיר לו זה ישלח לו ולא יודיענו ע"כ. ומדבריו למדנו טעם למ"ש הר"ב והר"ש מהירושלמי דמודה רבי יוסי שבדמאי אסור דמשום שהוא דמאי מודה רבי יוסי שיש לחוש שמא לא יודיענו. ועי' פ"ה מ"ח:
(ז) (על המשנה) בדרך. ונקבעו למעשר:
(ח) (על המשנה) לשמור ולגנוז כמו והצנע לכת:
(ט) (על המשנה) עד שיעשר. וכ"ש אם יאכלם בעצמו שלא יאכל עד שיעשר דהא בהוקבעו למעשר עסקינן כמ"ש. אלא קמ"ל דאף להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אסור:
(י) (על המשנה) שיודיענו. כי הוא מותר לו לשלוח טבל ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל ואינו חושש ר"י שמא אם נתיר לו ישלח לו ולא יודיענו. הר"מ. ומזה מובן הטעם שמודה ר"י שבדמאי אסור דמשום דקיל יש לחוש שלא יודיענו:
שלא יאבדו: בירוש' פריך מהא דאמרי' פ' המניח ההופך את הגלל למעלה משלשה חייב בנזקיו ואפי' לא נתכוין לזכות וכו' והכא פטור ממעשר. ומשני א"ר בון תמן כתיב בעל הבור ישלם פי' כל מי שהוא בעל התקלה ואפי' אינו שלו דבור ברה"ר לאו דידיה הוא ואפ"ה חייבתו תורה והכא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך משלך אתה מעשר ולא משל אחר:
כל דבר שאין אדם רשאי למכרו דמאי: כגון מדה דקה כדתנן בפרקין דלעיל גם לא ישלחנו לחבירו אע"ג דהני תרי טעמי דמפרש בירושלמי במוכר משום התינוקות או משום דמוכר משתכר במדה דקה לא שייכי בשולח לחבירו מ"מ ל"פ חכמים ואין (הגה"ה. צ"ע אם חסר פה לשון וכך היה צ"ל אבל מותר לשלוח לו בגסה ואין וכו' אלא שאני כך מצאתיו) כאן חשש עבירה דמיירי בשולח לחבר והוא יודע כמה יש לו לעשר אבל השולח לע"ה צריך לעשר בכל ענין. ור' יוסי מתיר בודאי בין דקה בין גסה ובלבד שיודיענו דכיון דמתנה הוא נותן לו אינו זקוק לעשר רק שיודיענו. ובירושל' קאמר ר' יוסי אוסר בדמאי בדקה ובגסה שרי ור"י לטעמיה דפטר לעיל במוכר אכסרה הרא"ש ז"ל. והטעם שהחמיר ר' יוסי בדמאי טפי מבודאי מפני שהוא קל כי היכי דלא יזלזלו בו או שמא לא יודיענו. ועוד גרסי' בירושלמי עלה דמתני' תני אין מעבירין על האוכלין פי' המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם ר' יעקב ב"ר זבדי בש"ר אבהו הדא דתימא בראשונה אבל עכשיו מותר מפני הכשפים:
יכין
המוצא פירות: שהוקבעו למעשר:
בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע: ר"ל להניחן במקום מוצנע שבהפקר ולא ירצה לאכלן. דלהשליכן אסור [כעירובין דס"ד ב']:
ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו: ולא נתכוון לזכות בהן:
כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי: כמוכר במדה דקה:
לא ישלח לחברו דמאי: במתנה במדה דקה ואפילו לחבר:
רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו: אבל בדמאי דקיל. חייש שמא ישכח מלהודיעו. ונראה לי דוקא במתנה דלא שכיח. וגם ודאי נזהר להודיעו כדי שלא להכשילו. אבל במכירה מודה ר"י דאסור כלקמן פ"ה מ"ח:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת