רמב"ם על אהלות טז

אהלות פרק טז עריכה

משנה א עריכה

מרדע - הוא המחרישה. וכבר קדם לך בששה עשר מכלים שמרדע בינוני הוא אשר הקיפו טפח, הנה ברוחבו אצבע ושליש, וזה שליש הטפח בקירוב.

וכבר ביארנו בתלמוד, שרבי טרפון חשב כאשר שמע זה המאמר, שהמרדע או כל מה שהוא כעובי המרדע כאשר האהיל על הטומאה ועל הכלים נטמאו אלו הכלים ותביא להם טומאה, ותמה על זה ואמר שיקפח את בניו אם לא תהיה בזה הדין טעות, וזאת ההלכה נעדרת האמת, והוא עניין אמרו ההלכה מקופחת היא, ומזה אמרם "אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה", שלא יעדיר אותו ממנו אבל ימציא תועלתו. וכן אמרו "אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, אין לך כל נביא שלא קיפח ארבעה מלכים", רוצה לומר שהם נעדרו והוא נשאר אחריהם.

עוד ביאר מקום הטעות ואמר, שנפילת הטעות בעבור ששמע השומע שהחורש כאשר הלך והמרדע על כתיפו והאהיל קצה זה העץ על הקבר, הנה כבר נטמא המרדע ונטמא החורש הנושאו, וחשב השומע שסיבת טומאת החורש הנושא המרדע אמנם הוא היותו אז עם המת או הקבר תחת צל אחד והוא צל המרדע, ואמר שכל המטלטלים מביאין את הטומאה בעובי המרדע, ואין העניין כן, ואמנם סיבת טומאתו היותו נוגע במרדע והמרדע כבר האהיל על הטומאה, והנוגע בכלים המאהילים על המת כבר יטמא כמו שבארנו בפתיחת זה הסדר, ואולם הבאת הטומאה הנה לא תהיה בפחות מפותח טפח, ולפי זה הדעת כאשר האהיל עובי המרדע על האדם ועל הטומאה, ולא יגע האדם בזה המאהיל, לא יטמא זה האדם.

ותיקן רבי עקיבא מאמר רבי טרפון, ומה שחשב רבי טרפון ממאמר המשנה, כמו שתראה.

והלכה כרבי עקיבא, לפי שמאמר המשנה כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע אמנם רצה בזה על האדם הנושאן לבד, והוא מכלל שמונה עשר דבר שגזרו, כמו שזכרנו בתחילת שבת:

משנה ב עריכה

[כוש - הכלי שטווים בו.

וכבר בארנו כמה פעמים, שאין חילוק בין הדבר המאהיל על הטומאה או שהטומאה מאהילה עליו.]

משנה ג [נוסח הרמבם] עריכה

אסל - שם העץ אשר יעתיקו בו הכתפים המשא והדומה לו.

וכאשר היו הקדרות תלויות מקצה האסל אחורי גב הנושא, והקצה האחר מאהיל על הטומאה, והיה בעץ פותח טפח, יטמאו אלו הקדרות אשר בקצה השני, וזהו עניין אמרו ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח.

ותלוליות - קבוץ "תל", ושמו גם כן בערבי "תל".

וזאת העיר, בתנאי שתהיה עיר קרובה לבית הקברות. וזהו הדרך אשר זכר, גם כן דרך בית הקברות. ואמנם נדין על אלו התלוליות מחשבה ביארם התלמוד, שהנשים יקברו בהן הנפלים, ובעלי המומין איבריהם כאשר יפרדו מהם. ואמנם דנינו על התלוליות הישנות הקדימה, ואפילו היו רחוקות השנים, לפי שהם פעמים יהיו קרובים מן המדינה, והיו אנשי זאת המדינה יקברו שם מה שזכרנו, ונחרבה המדינה ההיא.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ג עריכה

כבר ביארנו בסוף נזירות, שאמרו:

מת - לא הרוג,
מושכב - לא יושב
כדרכו - לא ראשו בין יריכותיו.

לפי שהוא כאשר יהיה על אחד מאלו העניינים אינו עושה שכונת קברות.

וכן אמרו המוצא - שמצאהו אחר חקירה ודרישה.

ושם התבאר גם כן שמת [שחסר], שאין לו תבוסה ולא שכונת קברות.

וכאשר תמצא מת באלו התנאים, ונרצה שיראה זה המקום:

ובהסרתו יסיר העפר אשר התערב בו דמו ולחותו, וזה העפר יקרא תבוסה להתערב חומרו שם, כמו שביארנו בעניין "תבוסה" כמו שקדם.

וזה כשיסיר כל מה שתחתיו מהעפר התיחוח עד שלא יצטרך חפירה, ויחפור בארץ הקשה עומק שלש אצבעות.
וסמך זה למאמר יעקב אבינו עליו השלום "ונשאתני ממצרים, וקברתני בקבורתם"(בראשית מז, ל), אמר לו "טול עמי מעפר מצרים" לפי שבו חומר למת.

וכאשר ימצא מתים רבים במקום אחד נפגשים קצתם על קצתם, הנה הם בדמיון איש אחד, ונוטלן ואת תבוסתן.

ואם ימצא אותם על אלו התנאים ובקצתות הנזכרין, הנה אלו המקומות בחזקת בית הקברות.

וכבר התבאר בפרק הששי מבתרא, שאצל החכמים:

כל מערה מהמערות אשר יקברו בה המתים אינה בפחות משש אמות על ארבע אמות,
וכל חצר אשר לפני המערה שש על שש,
ויהיה אורך שתי מערות וחצר שביניהן שמונה עשר אמות.

ואמנם הצריך הנה לומר עשרים אמה, לפי שהם יחפרו פעמים על הקבר על אורך צלע שתי מערות והחצר, ולזה השיב התלמוד כאשר אמר "תמני סרי הויין", והשיבו "אימור באלכסונה בדק".

והוא טעם גם כן באמרנו מארבע אמות עד שמונה, לפי שהמערה אמנם היא ארבע על ששה, אבל אלכסונה של מערה יותר משבע אמות, ולכן לקח הוא שמונה לחומרא. וכאשר תמצאם בהם במת השמונה אמות, אולי זאת המערה וזאת בית הקברות. שאילו מתחילה, רוצה לומר זה אשר מצא בסוף עשרים אמה, אם מצאו בתחילת העניין, היה הרוג או יושב או מושכב שלא כדרכו, אינו בודק עשרים אמה אלא נוטלו ואת תבוסתו בלבד, שחזקתן גוים:<קטע.סוף=ג/>

משנה ד עריכה

בעבור שאמר בודק ממנו ולהלן עשרים אמה, ביאר לנו איך תהיה הבדיקה:

ופחות מה שיהיה בין קבר לקבר אמה אחת.
ולזה כאשר ימצא זה המת השלישי קבור כמו שסיפרנו, ויעזוב לפניו אמה לפי שהוא פחות מה שימצא בין שני קברות, ויחפור באמה השניה לפי שפעמים יש שם קבר אחר,
ולא יצטרך לחפור על אורך הקבר ברוחב אמה, אלא כשיעור אורך אמה גם כן, והוא אמרו אמה על אמה, לפי שאם יהיה שם מת יראה ואז יצטרך שיגלה מגופו.
וכן עד עשרים אמה, יעזוב רוחב אמה ויחפור אמה על אמה.

עוד ביאר שיעור עומק החפירה כמה יהיה, לפי שכבר יהיה הקבר בו בתכלית העומק, ואמר עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה.

ובתולה - ירצו בה ארץ אשר לא יראה בה אותות היישוב, לא תיחוח ולא עפר ולא מה שדומה לזה, אבל ארץ קשה, נדמה כבתולת אדם.

ואמר המוציא את העפר - ירצה בו אשר יעתיק זה העפר ודומה לו, מותר לו אכילת תרומה, ובתנאי שלא יכנס במקום הטומאה אבל יוציא העפר וישליכהו. וידוע ששם התרומה דמע, "מלאתך ודמעך לא תאחר"(שמות כב, כח).

ומפקח בגל - הוא שיגלה ויחפש הבניין הנופל ויהרוס אותו, ולא יודע אם שם מת, ואם הוא עומד במקום טומאה או עומד במקום טהרה, וזה אינו ידוע עד שיגלה המקום, ובעבור זה אינו אוכל בתרומה:

משנה ה עריכה

כבר ביארנו בשני מפאה ששלולית היא אמת המים אשר תצא מן הנהר להשקות בו הגנות והפרדסים.

ודרד הרבים לא יקבר אדם בו, ולזה לא יצטרך בדיקה, ולכן כאשר הגיע לזה כבר סיים שכונת קברות ולא יצטרך להשלים עשרים אמה.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה אהלות, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב