משנה אהלות טז ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק טז · משנה ד | >>
הבודק, בודק אמה על אמה ומניח אמהיב, עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה.
המוציא את העפר ממקום טומאה, אוכל בדמעו.
המפקח בגל, אינו אוכל בדמעו.
הבודק, בודק אמה על אמה, ומניח אמה -
- עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה.
- והמוציא את העפר ממקום הטומאה - אוכל בדמעו.
- המפקח בגל - אינו אוכל בדמעו.
בעבור שאמר בודק ממנו ולהלן עשרים אמה, ביאר לנו איך תהיה הבדיקה:
- ופחות מה שיהיה בין קבר לקבר אמה אחת.
- ולזה כאשר ימצא זה המת השלישי קבור כמו שסיפרנו, ויעזוב לפניו אמה לפי שהוא פחות מה שימצא בין שני קברות, ויחפור באמה השניה לפי שפעמים יש שם קבר אחר,
- ולא יצטרך לחפור על אורך הקבר ברוחב אמה, אלא כשיעור אורך אמה גם כן, והוא אמרו אמה על אמה, לפי שאם יהיה שם מת יראה ואז יצטרך שיגלה מגופו.
- וכן עד עשרים אמה, יעזוב רוחב אמה ויחפור אמה על אמה.
עוד ביאר שיעור עומק החפירה כמה יהיה, לפי שכבר יהיה הקבר בו בתכלית העומק, ואמר עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה.
ובתולה - ירצו בה ארץ אשר לא יראה בה אותות היישוב, לא תיחוח ולא עפר ולא מה שדומה לזה, אבל ארץ קשה, נדמה כבתולת אדם.
ואמר המוציא את העפר - ירצה בו אשר יעתיק זה העפר ודומה לו, מותר לו אכילת תרומה, ובתנאי שלא יכנס במקום הטומאה אבל יוציא העפר וישליכהו. וידוע ששם התרומה דמע, "מלאתך ודמעך לא תאחר"(שמות כב, כח).
ומפקח בגל - הוא שיגלה ויחפש הבניין הנופל ויהרוס אותו, ולא יודע אם שם מת, ואם הוא עומד במקום טומאה או עומד במקום טהרה, וזה אינו ידוע עד שיגלה המקום, ובעבור זה אינו אוכל בתרומה:
הבודק. כדאמרן בודק ממנו ולהלן כ' אמה אין צריך לחפור את כולן אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה שאינו חופר ועושה כן עד שמגיע לסוף עשרים ואותה אמה שהוא חופר צריך לחפור עד שמגיע לסלע הוא הצור או עד לקרקע בתולה שלא נחפרה מעולם:
המוציא את העפר ממקום הטומאה. מאותם אמות שהוא חופר:
אוכל בדמעו. בתרומתו מלשון (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר דדרשינן פ"ק דתמורה (דף ד.) מלאתך אלו ביכורים ודמעך אלו תרומה ואע"ג דסתם כהנים לא בדקי דהוזהרו על הטומאה מ"מ אי אתרמי מילתא שהוציא העפר משם לא אסרינן ליה בתרומה כל כמה דלא איתחזק שם טומאה:
המפקח את הגל. של צרורות או אבנים שנפל על האדם ומת כי ההיא דסוף פ"ק דכתובות (דף טו:):
אינו אוכל בדמעו. דכיון דהוחזקה שם טומאה דילמא מאהיל ואפי' ספק חי ספק מת חיישינן:
תניא בתוספתא [פט"ז] הבודק ב"ש אומרים בודק שתים ומניח אמה וב"ה אומרים בודק אמה ומניח אמה דברי ר' יעקב וחכ"א ב"ש אומרים בודק אמה ומניח אמה וב"ה אומרים בודק אמה ומניח שתים המוציא את העפר ממקום הטומאה אוכל בדמעו ר' יהודה אומר צובר עפרה של זו על גבי עפרה של זו ורבותינו אמרו עפרה טהורה הבודק אוכל בדמעו מפקח את הגל אינו אוכל בדמעו שאלו תלמידיו את רבן יוחנן ב"ז בודק מהו שיאכל אמר להן אינו אוכל אמרו לו לימדתנו רבינו שיאכל אמר להן יפה אמרתם אם מעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי ששמעו אזני על אחת כמה וכמה ולא שלא היה יודע אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים וי"א את הלל הזקן שאלו ולא שלא היה יודע אלא היה מבקש לזרז את התלמידים שהיה ר' יהושע אומר השונה ואינו עמל דומה לאיש שזורע ואינו קוצר והלומד תור' ומשכח' דומה לאשה שיולדת וקוברת ר"ע אומר (בגמ' פרק חלק דף צט: הגי' זמר בכל יום זמר בכל יום והכל חדא.) זמר בה תדירא זמר: פירוש סתם מתני' כרבי יעקב אליבא דב"ה: צובר עפרה של זו ע"ג עפרה של זו. כלומר עפר החפירות צובר יחד ולא יוציאם למקום אחר משום דטמאות קסבר רבי יהודה דאינו אוכל בדמעו: ורבותינו אמרו עפרה טהור היינו כתנא קמא דאוכל בדמעו: הבודק אוכל בדמעו אע"ג דכבר תנא ליה רישא) המוציא הדר תנייה אגב מפקח ומיהו מדנקט רישא המוציא עפר והכא נקט הבודק משמע דתרי מילי נינהו ועוד דחשיב ליה טהור וקרי ליה מקום טומאה ועוד במאי פליגי רבי יהודה ורבנן אי משכח בה טומאה טמא ואם לאו טהור ונראה (צ"ל דמיירי באותן.) דמחייב באותן ששנינו נוטלו ואת תבוסתו דמפרש בסוף נזיר (דף סה.) שנוטל עפר תיחוח וחופר בבתולה שלש אצבעות מד' אמות ועד ח' אע"ג דידעינן דאין זה רקב של מת כיון דתבוסתו היא מטמא ליה ר' יהודה ורבנן קרי ליה מקום טומאה משום דנמצא שם מת אע"ג דלרבנן עפרה טהור: ואינו עמל שאינו חוזר עליה כדתניא בחלק (דף צט.) והתם קתני לה) ברבי יהושע בן קרחה ורבי יהושע דהכא קאמר כל הלומד תורה ומשכחה: זמר בה תדירה זמר מלשון (תהלים קיט) זמרות היו לי חוקיך ואע"ג דאיענש [סוטה לה.] דוד על שקרא לדברי תורה זמירות ר"ע משל בעלמא קאמר כשם שהמזמר מזמר וחוזר בכל יום שלא ישתכחו ממנו זמירותיו כך הוי מחזר בכל יום על תורתך:
הבודק - הא דתנן ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה, אין צריך לחפור את כולן, אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה שאינו חופר, ועושה כן עד שמגיע לסוף עשרים. ואותה אמה שהוא חופר צריך לחפור עד שמגיע לסלע, או לבתולה, שהיא קרקע שלא נחפרה מעולם:
המוציא את העפר ממקום הטומאה - מאותם האמות שהוא חופר:
אוכל בדמעו - אם כהן הוא אוכל בתרומתו. לשון מלאתך ודמעך יג לא תאחר (שמות כב). ואע"ג דאין כהנים רשאין לבדוק שהרי הן מוזהרין על הטומאה, מכל מקום אי אתרמי כהן יד ובדק אינו אסור לאכול בתרומה היכא דלא אתחזק שם טומאה: המפקח את הגל, של אבנים שנפל על האדם ומת, אם כהן הוא אינו אוכל בדמעו. דכיון דהוחזקה שם טומאה חיישינן דלמא האהיל, ואפילו ספק חי ספק מת חיישינן:
בודק אמה על אמה ומניח אמה. לשון הרמב"ם פחות מה שיהיה בין קבר לקבר אמה אחת. ולזה כאשר ימצא זה המת השלישי קבור כמו שספרנו. ועזב לפניו אמה לפי שהוא פחות מה שימצא בין שני קברות [דאע"ג דאין הלכה כר"ש בסוף פ"ו דבבא בתרא [דף קב] דס"ל אמה בין כוך לכוך. היינו לענין דינא דמוכר ומקבל. אבל מ"מ יש בנמצא כך] ויחפור באמה השניה לפי שפעמים יש שם קבר אחר ולא יצטרך לחפור על אורך הקבר כשיעור אורך אמה [אלא רוחב אמה] ג"כ. והוא אמרו אמה על אמה לפי שאם יהיה שם מת יראה ואז [יצטרך] שיגלה מגופו. וכן [עד] עשרים אמה יעזוב רחב אמה ויחפור אמה על אמה. ע"כ:
אוכל בדמעו. פי' הר"ב אם כהן הוא אוכל בתרומתו לשון מלאתך ודמעך לא תאחר וכו'. וכך כתב הר"ש וכן הרמב"ם. וכ"פ הר"ב והר"ש והרמב"ם משנה ג פ"ב דטהרות. אבל הראב"ד בפ"ט מהלכות טמא מת [הלכה ט'] פי' בדמעו ל' מדומע תרומה שנתערבה בחולין ולא בתרומה ודאי. ומ"ש הר"ב ואע"ג דכהנים אינן רשאין לבדוק וכו' מכל מקום אי אתרמי כו'. וכ"כ הר"ש. אבל מהר"ם כתב. דנראה לי דמיירי בעבד כהן. ואשת כהן. ובת כהן דאוכלים בתרומה. ולא הוזהרו על הטומאה. ע"כ:
והמפקח. פירשתיו במשנה ו פרק ח דפסחים:
(יב) (על המשנה) בודק אמה כו'. לשון הר"מ, ופחות מה שיהיה בין קבר לקבר אמה אתת כו'. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) הר"ש והר"מ. אבל הר"א פירש, תרומה שנתערבה בחולין, ולא בתרומה ודאי:
(יד) (על הברטנורא) אי נמי, בעבד או באשת כהן ובנות כהן, דאוכלים ואין מוזהרים על הטומאה. מהר"ם:
בפי' ר"ע ז"ל בדמעו בתרומתו לשון מלאתך ודמעך וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה דכי מה ראה שלא לומר אוכל בתרומתו ויותר היה נראה לפרש לשון דמוע כלומר אינו רשאי לאכול תרומה עצמה אלא אוכל חולין שנדמעו כגון שנתערבה בם תרומה ולא יש בחולין להעלותם ע"כ:
בודק אמה על אמה ומניח אמה. סתם כר' יעקב אליבא דבית הלל דתניא הבודק בית שמאי אומרים בודק שתים ומניח אמה ובית הלל אומרים בודק אמה ומניח אמה דברי ר' יעקב וחכמים אומרים ב"ש אומרים בודק אמה ומניח אמה ובה"א בודק אמה ומניח שתים. וברמב"ם שם פ"ט סימן ו' ז' ט' וז"ל שם אינו צריך לחפור תלם אחד מתחלת העשרים עד סופם אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה וחופר אמה על אמה ומניח אמה וכן עד סופם. שאין בין קבר לקבר פחות מאמה ע"כ:
והמפקח אינו אוכל. ר' יהודה ס"ל בברייתא דאף המוציא אינו אוכל בדמעו. הרא"ש ז"ל:
יכין
הבודק: הכ' אמה שאמרנו:
בודק אמה על אמה: שהרי כל בדיקתו הוא בכותל הארוך של המערה דהיינו לרוחב הכוכין. לכן בודק רק האמה שמשער שם שהיה שם רוחב הכוך. כי כל כוך היה רחבו אמה [כב"ב פ"ו מ"ח] ומניח האמה שמשער שהיה שם שיעור עובי האדמה שבין כוך לכוך כמבואר שם במשנה. ונ"ל עוד דשפיר גרסינן אמה על אמה [ודלא כרב"א דגריס רק בודק אמה] דהיינו אמה לרוחב הכוך על אמה לאורך הכוך. וה"ט משום דאורך הארון היה ארכו ד' אמות. צא מהם חצי אמה לכותל הארון למראשותיו וחצי אמה לכותל הארון למרגלותיו והוא עובי דפי הארון [כמו שהוכיחו רבעתו"ס יומא לא"א ד"ה אמה] ועוד משום שיש מת שהיה קצר קומתו. ולפיכך כשלפעמים יחפור הבודק רק בשפת הכוך לא ימצא בבדיקתו כלום. אבל כשיחפור אמה על אמה. ודאי אם יהיה בהכוך מת קבור ימצאנו. דאין לך מת קצר מקומת אדם בינוני אמה. רק במלתא דלא שכיחי ולא גזרו בה רבנן. [והא דלא חששו שמא קברו בהכוך ילד שקצר בקומתו הרבה מאדם בינוני משמע שלא היו רגילין לקבור ילדים בכוך שבמערה. אלא רק אנשים גדולים בשנים קברו שם].
או לבתולה: ר"ל כל אמה על אמה שיבדוק צריך להעמיק עד הסלע שימצא. ואם לא ימצא סלע צריך לבדוק עד הבתולה. והוא קרקע שניכר בה שלא נחפר שם מעולם. וכגון שאין שם עפר תחוח. או שימצא שם מים [תוספתא פט"ז]:
המוציא את העפר ממקום טומאה: ממקום שחופר ובודק. ולא שצריך להוציא העפר ממקום שבודק. דוכי מה עסק יש לפנוי הזה. הרי אם קודם שגמר בדיקתו. ממ"נ אם ימצא בבדיקתו מת. הרי יהיה כל הקרקע שסביב למקום הנחפר הכל טמא. ולמה יוציא העפר שחפר. ואם לא ימצא מת הרי יהיה הכל טהור. חוץ מג' הקברים שמצא. שעפרן ודאי טמא בכל גוונא. אלא ר"ל אם רוצה להוציא העפר שחפר בבדיקתו לשום טעם. ועדיין לא גמר בדיקתו ואינו יודע שמא ימצא אח"כ להלן מת. ותהיה העפר טמא למפרע. וגם הא דקאמר ממקום הטומאה. הוא לאו דוקא שכבר הוא טמא. דא"כ היאך היה רשאי המפנה לאכול בדמע אחר שפינה. הרי העפר מטמא במגע ובמשא ככל שדה שנאבד בה קבר [כפי"ח מ"ג]. אלא ר"ל ממקום שיש לחוש בו לטומאה. דשמא אח"כ ימצא מת בבדיקתו כשיגמור לחפור:
אוכל בדמעו: ר"ל מותר גם בשעה שמפנה העפר. לאכול תרומה המעורבת בחולין [דכל חולין שמעורב בתרומה נקרא בלשון חכמים דמוע כמו נזיד הדמע [טהרות פ"ב מ"ג] והמטמא והמדמע והמנסך [גיטין נ"ב ב']. ואע"ג שלא נתבטלה התרומה בק"א. והרי יש לחוש שמא ימצא מת להלן ונמצא שנטמא למפרע הנכנס לתוכה כשדה שנאבד בה קבר. דמטמא באהל. וגם עפרה שנשא כשהוציאו היה מטמא במגע ובמשא [כפי"ח מ"ג] אפ"ה כיון שתרומה שנתערבה ברוב חולין. רק מדרבנן אסור לטמא. דמדאורייתא ברוב' בטלה. וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אף שאפשר שיתברר אח"כ לאיסורא. אם טריחא מלתא [כהפמ"ג ביו"ד בכללי ס"ס]. ולרמב"ם [בפ"ט מטו"מ] אפי' בתרומה בעינא מותר לאכול. דגם תרומה מקרי דמע וכדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר. וצ"ל דה"ט. משום דכל עוד שלא מצא שם מת ספק דרבנן הוא. דמדאורייתא אין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א]. ותו דגם ספק ספיקא הוא. שמא לא ימצא עוד מת בבדיקתו. ואת"ל שימצא שמא במקום שנכנס זה המוציא לא היה שם קבר. וגם בהעפר שהוציא שמא לא היה בו עצם כשעורה. מיהו מיירי שהיה המוציא עבד כהן או אשת כהן או בת כהן. דאי כהן עצמו הרי אסור לכנוס לשם. מחשש שיתטמא גופו למפרע. וכן משמע קצת ממשנתינו מדהתיר רק האכילה ולא קאמר שכהן מותר לכנוס לשם. ש"מ דלכנוס אסור. מדמכניס א"ע לספק איסור בשעת כניסתו לשם. מיהו מתוספתא משמע דקודם שמצא הבודק את הקבר תוך הכ' אמה. גם לכהן עצמו אינו אלא זהירות בעלמא מלכנס לשם. מיהו מדקתני בדמעו דייק הגאון רב"א זצוק"ל דדוקא בשהיא כבר שלו מותר לאכלה. ומשום חיי נפש. אבל בשל אחרים אסור. והכל משום סלסול תרומה:
המפקח בגל: שמסיר גל אבנים או בנין שנפל על אדם. ואינו יודע אם ימצאנו תחתיו חי או נהרג:
אינו אוכל בדמעו: אף היכא דאיכא נמי התם ס"ס. כגון ספק אם ישנו שם או לא. וספק אם חי או מת [כיומא פ"ה א'] אפ"ה לא דמי למוציא עפר הבדיקה לעיל. דהתם אותו מקום שהעפר שם לא אתחזק בטומאה. דאדרבה באותה שעה שמוציא העפר. כבר נחפר שם ועדיין לא נמצא טומאה. משא"כ מפקח הגל שכיח טפי שימצא הרוגים תחתיו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת