רי"ף על הש"ס/כתובות/דף לא עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהמדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס יתר מכאן יוציא ויתן כתובה ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תטעום באחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה רבי יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל התכשיטין יוציא ויתן כתובה רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה בעשירות שלשים יום:
גמ' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה לאו כל כמיניה למפקע שעבודה והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה למפקע ליה לשעבודיה הכא נמי לא כל כמיניה למפקע לה לשעבודה באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אי הכי פרנס למה לי בדספקא לה בדברים גדולים ולא ספקא לה בדברים קטנים דהות רגילה בהו בבי נשא והוה מגלגלא בהדיה והשתא אמרה ליה עד האידנא דלא אדרתן מצינא לגלגולי בהדך השתא דאדרתן לא מצינא לגלגולי בהדך ומ"ש עד שלשים יום עד ל' יום לא שמעי אינשי ולא זילא בי מילתא טפי שמעי אינשי וזילא מילתא
המדיר את אשתו מליהנות לו. כתב רש"י ז"ל אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משתעבד לה הלכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה. פירוש לפירושו דכיון שהוא מדיר אותה בלשון זה שהיינו שמדירה ליהנות משלו אין הנדר חל אלא בנכסיו כגוונא דאמרינן בגמ' דאילו בתשמיש כיון דמשועבד לה לאו כל כמיניה אלא באומר הנאת תשמישך עלי [דף עב ב] לפי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו והיינו דגרסינן בירושלמי תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה כלומר לשבת אחת או לשתי שבתות והכא איתמר הכי תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו עד כאן כלומר במדיר אותה בלשון השנוי במשנתינו שאין הנדר חל אלא על נכסיו:
יעמיד פרנס: אדם שיפרנסנה ובגמרא מפרש היכי עביד:
בישראל: אם הוא ישראל שיכול להחזיר גרושתו:
בכהנת: שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה ושמא סופו יתחרט יהבי ליה רבנן זימנא טפי:
אחד מכל הפירות: קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה:
שלא תתקשט באחד מכל המינים: קונם בושם פלוני עלי וקיים לה בעלה:
בעניות שלא נתן קצבה: באשה עניה אם לא נתן קצבה לדבר עד מתי אסרו עליה הוא דיוציא ויתן כתובה אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן ובגמרא מפרש עד כמה הוא קצבתה:
ובעשירות: שרגילות בכך עד שלשים יום אם לא הדירה יותר אין כופין אותו להוציא:
גרסי' בירושל' בפירקין [הלכה ד] הדירה שלא תרחצי במרחץ בכרכים שבת אחת ובכפרים ב' שבתות שלא תנעלי במנעל בכפרים שלשה ימים ובכרכים מעת לעת:
גמ' וכיון דמשועבד לה: למזונות:
והתנן קונם שאני עושה לפיך: וכי תימא ליפרוך ממתני' גופא דלא תנן יוציא בשבת אחת או בשתי שבתות משום תשמיש דאלמא לא מצי מפקע לשעבודה י"ל דמצי מדחי ליה דבלשון מליהנות לו לא משמע תשמיש ומש"ה פריך מדתנן קונם שאני עושה לפיך וא"ת ומאי קושיא דהא אסיקנא לעיל בפרק אע"פ (דף נט ב) דהיינו טעמא דאינו צריך להפר משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל הא מדיניה חייל קונם דידה דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד ומש"ה מצי מדיר לה י"ל דמפשט פשיט לן דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ה"נ אלמוה לשעבודה דידה דכי הדדי נינהו ומיהו דוקא בקונם הוא שאינו יכול להפקיע את שעבודה אבל הקדיש נכסיו אין אשתו נזונת מהם דהא קי"ל [גיטין דף מח ב] דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומה לי מכרן להדיוט ומה לי מכרן לגבוה הלכך דוקא במדיר הוא דאלמוה לשעבודה משום דאי לאו הכי אין לך אדם שלא יפקיע שעבוד אשתו אבל במקדיש ליכא למיחש להכי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו ומשום הכי מוקמינן להו אדינא ואין אשתו נזונית מהן כאילו מכרן ומיהו אם הקדישה נכסיה אינו נפקע שעבוד הבעל בכך דהא בעל שויוה רבנן כלוקח לכל מילי כדאמרינן [דף נ א] באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי הבעל ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולענין לותה נמי בשלהי יש נוחלין [דף קלט א] ולענין אחריך בפרק מי שהיה נשוי (דף צה ב) וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דבר נמצאת מקדשת דבר שאינה שלה:
באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך: מהא משמע דאפילו לרב הונא דאמר [דף נח ב] מזוני עיקר יכול לומר לה כן בדספקא ובדלא ספקא נמי יכול לומר לה שתקח מעשה ידיה בדמי מזונותיה ושישלים השאר דהא קיימא לן כרב הונא כדאיפסיק הלכתא כוותיה בהדיא בפרק שני דייני גזירות [דף קז ב] ואנן ודאי בשמעתין אליבא דהלכתא אמרינן הכי ועוד דעלה דהא אמרינן בגמרא [דף ע ב] דאם איתא לדרב הונא כו' קשיא ליה מתני' דקונם שאני עושה לפיך אלמא דמתני' דפרקין אתיא ליה שפיר:
דהויא רגילה בהו בבי נשא וקא מגלגלא בהדיה וכו' השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך: וכ"ת הדרא קושיא לדוכתה דכיון דהשתא משועבד לה היכי חייל נדרא וי"ל דכיון דבשעתא דאדרה הוה מגלגלא בהדיה חייל נדרא דההיא שעתא הא מחלה לה ומיהו לא מחלה להו לגמרי אלא כל היכא דמגלגלא בהדיה ומשום הכי אפילו לבתר דלא יכלה לאיגלגולי חייל נדרה דה"ל כהדירה כשהיא ארוסה ונשאת דאמרינן בגמרא [שם] דחייל אע"ג דלא דמו לגמרי דהכא מכי אדרא משעבד לה ונדריה ושעבודה באין כאחת והיינו טעמא משום דכיון דמדינא מפקע אלא דרבנן אלמוה לשעבודה בכה"ג לא אלמוה ואוקמוה אדינא ובתוס' אמרו דמעיקרא לאו מתורת מחילה אתינן עלה אלא הכי פירושו דאותם דברים קטנים שהיתה רגילה בהם בבי נשא לא היו כל בני משפחתה שוין בכך דאי הכי היתה עולה עמו אלא אביה בלבד שהיה עשיר היה מוותר לה בהם אבל בני משפחתה שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אינן רגילין באותן דברים קטנים ולפיכך יש לה להתגלגל עמו אבל בשאינה עמו יש לו להנהיגה כמו שהיתה בבית אביה:
טפי שמעי אינשי וזילא בי מילתא: כבר כתבתי למעלה שדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות אישות דדוקא ע"י נדר הוא דמצי אמרה הכי אבל שלא ע"י נדר לא שהרשות בידו להשרות אשתו ע"י שליש כדתנן בפרקין דלעיל [דף סד ב] המשרה אשתו ע"י שליש אבל בירושלמי [כאן הלכה א] משמע דאפילו שלא ע"י נדר יכולה להקפיד ומתני' דהמשרה אשתו דוקא בשקבלה עליה. ובגמ' אמרינן ואי בעית אימא שהדירה כשהיא ארוסה ארוסה מי אית לה מזוני שהגיע זמן ולא נשאו דתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ומאי שנא עד שלשים יום עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד שליח שליחותיה. ועיקר הפי' בזה כמו שפי' הרב בן מיג"ש ז"ל דמיירי בשהדירה קודם שהגיע זמן דאכתי לא חל חיובא עליה ואחר כך הגיע זמן אבל הדירה אחר שהגיע זמן אע"ג דשעבודא דמזונות ליתיה אלא מדרבנן לא חייל נדרה דהא מעשה ידיה ליתנהו אלא מדרבנן ואפ"ה תנן [נדרים דף פה א] קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ועוד דסוגיין דמזונות [נשואה] דרבנן ואפ"ה מקשינן כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וזה לא כדברי רש"י ז"ל ואע"ג דבירושלמי גרסי' עלה דמתני' [הלכה א] וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו ומפרקינן כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה לא אתיא כגמ' דילן ודאמרינן מאי שנא עד שלשים יום היינו משום דהשתא ליתיה לטעמיה דמשלשים יום ואילך שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא דהא ארוסה היא וארוסה היא מתפרנסת לעולם ע"י אחר. והך אוקמתא לא כתבה הרי"ף ז"ל ותמה אני למה ונ"ל משום דבתר הכי אמרינן בגמרא ואי בעית אימא שהדירה כשהיא ארוסה ונשאת ומשמע ליה ז"ל דלמדחייא לאוקמתא קמייתא איתמר דאי לא כיון דבהגיע זמן סגי למאי איצטריך לאוקומה בשנשאת אלא ודאי לא סגי לן טעמא דעד שלשים יום עביד שליח שליחותיה ומשום הכי מוקמינן לה בשנשאת דזילא בה מילתא ואוקמתא בתרייתא נמי אדחייה לה בגמרא הילכך לא פש לן אלא אוקמתא קמייתא ואפשר דהיינו דקא מסיק תלמודא ואמר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מהלכות אישות כלשון הזה המדיר את אשתו מליהנות לו כו' ממתינין לו ל' יום ובאותם השלשים יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להם יותר על מעשה ידיה אם אין מעשה ידיה מספיקין לה לכל ע"כ ודבריו תמוהין בעיני הרבה דהא בגמ' אמרי' בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה משום הכי מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה בדברים קטנים ומדבריו נראה שאפילו בשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלא בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא אמר לה צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמ' אמרינן בהדיא דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משעבד לה ולא כל הימנו לומר איני נותן מזונות ושהיא מעצמה תעכב מעשה ידיה ודכוותה גבי אשה אף על פי שהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה ונ"ל שהביאו לומר כך משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודה דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומי דעל כרחיה או יפר או יוציא ויתן כתובה ומש"ה ס"ל ז"ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר היינו משום דס"ל דקונמות אין מפקיעין
רש"י (ליקוטים)
המאור הגדול
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)