רי"ף על הש"ס/גיטין/דף כ עמוד א

הלכות רב אלפס

ואכל איסורא כי אתו לקמיה דרב אמר להו מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זה משלי לא פתח פיך לאלם):

מתני' עבד שנשבה ופדאוהו לשום עבד ישתעבד לשם בן חורין לא ישתעבד רשב"ג אומר בין בך ובין כך ישתעבד:

עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר חוב על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא (בס"י הגי' משחררו) המשחרר:

גמ' במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד ואלא לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד אמר רבא לעולם לאחר יאוש לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון לא דהא לאחר יאוש הוה רבן שמעון בן גמליאל אומר בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד ( ד"ת מ"ז) בין לפני יאוש בין לאחד יאוש ישתעבד לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין ישתעבד) לרבו ראשון כדחזקיה דאמר מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו

רבנו ניסים (הר"ן)

ואכיל איסורא כלומר ובודאי עבד פרוזבול כי אתו לקמיה דרב אמר ליה פרוזבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא תנן וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו משנה היא בכתובת בפרק הכותב אלמא לא מהימן לומר פרוזבול היה לי ואבד דע"כ בדטעין שהיה לו עסקינן דאי לאו הכי צריכא למימר דשביעית משמטתו ומפרקינן תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אינו צריך כלומר דנאמן לומר אב דומשמע דקיימא לן כרב דהא עבד בה עובדא ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ואע"ג דסתם מתניתין דלא כוותיה וקיימא לן סתם דמתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם הכא לא קיימא לן הכי כיון דרב דהוא אמורא דחי לה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ויש לתמוה על הרי"ף ז"ל שלא הביאה והביא מתניתין דבעל חוב שהוציא שטר כצורתה בפרק הכותב וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד אם אמר על מנת שלא תשמיטנו בשביעית הלויתי נאמן משום מגו ויש מן החכמים מקילין ואומרים שעכשיו אין צריכין לפרוזבול לפי שאומרים דקיימא לן כרבי דאמר שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג דכיון דחזינן קולי טובא בפרוזבול משמע דשמטה בזמן הזה דרבנן היא דאי דאורייתא וכרבנן דפליגי עליה דרבי לא היו מקילין בה כל כך וכיון שהשמטה תלויה ביובל דבר תורה אף מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ובימי רבותינו היה בית דין קבוע בארץ ישראל שהיו מקדשין היובל והיו תוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים אבל עכשיו שאין שם ב"ד שמקדשין אותו ולא תוקעין אין היובל נוהג כלל שדברים הללו מעכבין ביובל כדאיתא בפרק קמא דראש השנה וכיוןש בטל היובל לגמרי אפילו מדבריהם אף השמטה אינה נוהגת כלל ואין זה נכון שהרי מימי הלל הנשיא שתקן לנו סדר מועדות וקידשן לדורות ע"פ מנין שאנו מונין בו שוב לא היה בארץ ישראל בית דין ראוי לקדש וכל שכן בימי רב אשי שכבר בטלו מומחין בארץ ישראל לגמרי ואעפ"כ מצינו לו ולרבנן דדריה דמשמטי ומטרחי נפשיהו למכתב פרוזבול הילכך שמטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן ומיהו מדרבנן בעלמא היא וכרבי כיוןד חזינן דמקילין כולי האי בדיני פרוזבול:

מתני' עבד כנעני:

שנשבה ופדאוהו ישראלים אחרים:

ישתבעבד בגמ' מפרש:

עבד שעשאו רבו אפותיקי וכו' לקמן אפרשנה בס"ד:

גמ' במאי עסקינן אילימא לפני יאוש של בעלים הראשונים פדאוהו מיד גוי:

לשם בן חורין אמאי לא ישתבעד כלומר לרבו ראשון דאע"ג דשבאי גוי קונה ליה לעבד למעשה ידיו כמו שאכתוב בסמוך בס"ד הני מילי היכא דאין ישראל יכול להציל דכה"ג קרינא ביה שביו אבל כיון דלפני יאוש הוא אלמא יכול ישראל להציל ושבאי לא ני ליה וכיון שכן אע"פ שפדאו ישראל לשם בן חורין אית לן למימר דישתעבד לרבו ראשון:

אלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד קס"ד דלרבו ראשון קאמר:

אמר רבא לעולם לאחר יאוש לשם עבד ישתעבד לרבו שני:

ופרכינן עלה בגמרא רבו שני ממאן קני משבאי שבאי גופיה במאי קני ליה ומהדרינן אין קני ליה למעשה ידיו כלומר וישראל קני ליה מיניה למעשה ידיו בכספא ולגופיה בטיבלה לשום עבדות כדאמרינן ביבמות בהחולץ ואפיל מל וטבל גבו רבו ראשון קנייה שבאי ביאוש למעשה ידיו דהא אפילו ישראל נמי מקני ליה לגוי למעשה ידיו נהי דישראל הוא הואיל ומל וטבל ואי הוי נמכר לעבד לישראל נפיק מיניה ביובל השתא כי קנאו לשם עבד משתעבד לעולם ומוכחינן דשבאי קונה עבד למעשה ידיו מדריש לקיש דאמר ריש לקיש מנין לגוי שקונה עבד למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה כלומר דמהם תקנו יתירא הוא דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתריה וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולשתוק ומשום הכי דרשינן מיניה הך דרשא ומסיימינן יכול לא יקנו זה מזה והא אמרת ולא הם קונים זה מזה אלא הכי קאמר ולא הם קונים זה מזה לגופן כלומר שיהא צריך הימנו גט או אם יברח ממנו ויתגייר מותר בבת ישראל שאין גופו קנוי לחברו יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו אמרת גוי ישראל קונה גוי גוי לא כל שכן כלומר דגוי קונה ישראל למעשה ידיו דכתיב וכי תשיג יד גר ותושב עמך וגו' או לעקר משפחת גר ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא כלומר הני מילי דגוי קונה חברו בכספא דומיא דגוי שקונה ישראל בכסף כדכתיב מכסף מקנתו זה בעברי הנמכר לגוי וקניית גוי בגוי הא ילפת ליה מקניית גוי בישראל אבל בחזקה כגון שבאי זה שהחזיק בו וקנאו בחזקה בייאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש ממנו ולא בכסף ולא בחזקה שעבד כנעני נקנה בו דהיינו חזקה של עבדות הלבישו הנעילו הרחיצו סכו לרבו כדתניא בהאשה נקנית ונהי דישראל קני גוי בחזקה דאיתקוש עבדים לקרקעות אבל גוי לא קני קרקע בחזקה מישראל אלא כל קנינו בכסף ומהדרינן עמון ומואב נטהרו בסיחון כלומר דכתיב אל תצר את מואב וכן בעמון אל תצורם ואחר כך כשכבש סיחון את ארצם הותרה לישראה דאף על גב דקרקע אינה נגזלת חזקת מלחמה שאני וסיחון קנאה קנין גמור בחזקה שהחזיק בה על ידי מלחמה אלמא וי קונה מחברו קרקע בחזקה ופרכינן אשכחן גוי גוי גוי ישראל מנא ליה כגון עבד זה דשייך במצות ומהדרינן דכתיב וישב ממנו שבי מדקרי ליה שבי דידיה שמע מינה קנייה בחזקה והאי עבד נמיכ יון דאיתייאש מיניה ישראל קני ליה גוי בחזקה:

רשב"ג אומר בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתבעב לרבו ראשון זו היא גירסת הרי"ף ז"ל וכן גרס רש"י ז"ל דאף על גב דמדינא הוה לן למימר דלשם עבד ישתעבד לרבו שני דהא קנייה שבאי בחזקה וישראל קני ליה מיניה ולשם בן חורין הוה לן למימר דלא ישתעבד מהאי טעמא אפילו הכי ישתעבד לרבו ראשון כדי שלא יהא מפיל עצמו לגייסות וכדחזקיה דאפילו אי אמרינן דלשם עבד ישתעבד לרבו שני כדיניה אכתי איכא למיחש שמא יפיל עצמו לגייסות כדי שיציל עצמו מידי אדונים קשה ואף על פי שאינו יודע אם [לא] יהיה יותר קשה שני מראשון אכתי איכא למיחש שיעשה כן משום תמות נפשי עם פלשתים ומשום הכי אמרינן דבין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון מיהו רבו ראשון נותן דמיו לשני והכי איתא בתוספתא דגרסינן התם עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו והך תוספתא בלפני יאות מיתוקמא ומשום הכי לת"ק משתעבד לרבו ראשון ומכל מקום ילפינן מינה דכשהוא משתעבד לרבו ראשון חייב ליתן דמיו לשני ופשטה דהך תוספתא משמע דאפילו שפדאו לשום בן חורין צריך ראשון ליתן דמיו אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ח' מהלכות עבדים דלשם בן חורין חוזר לרבו ראשון בלא כלום:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט