רי"ף על הש"ס/גיטין/דף כ עמוד ב

הלכות רב אלפס

וחזינן לגאון דקא פסק הילכתא כרבנן דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותבין לו גט חירות ודוקא לאחר יאוש ואי קשיא לך דר' יוחנן אדרבי יוחנן דהתם אמר הלכה כרשב"ג דאמר ישתעבד לרבו ראשון והכא אמר יצא לחירות לא קשיא התם טעמא מאי ישתעבד לרבו ראשון משום דחזקיה הכא ליכא למיגזר משום דחזקיה השתא לקטלא מסר נפשיה אפולי מפיל נפשיה לגייסות:

תניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין קטנים בין גדולים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן א"ר יעקב בר אידי א"ר יהושע ב"ל הלכה כאבא שאול ורבי חייא א"ר יוחנן אין הלכה כאבא שאול והלכתא כאבא שאול מההוא מעשה דקידושין (דף כב:) דגרסי' התם רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשין הוה חלש עאל מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא אמר ליה לעבדיה שלוף לי מסאנאי ואמטינהו לגו ביתאי איכא דאמרי גדול היה זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות ואיכא דאמרי קטן היה וכדאבא שאול דתניא גר שמת וכו' אלמא הלכה כאבא שאול:

אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר סלעולם בהם תעבודו ת"ר לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר חובה וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו הילכך הלכה כרב יהודה דקאי כוותיה:

ההיא אמתא דהואי בפומבדיתא דהוו קא מעבדי אינשי בה איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא ליה למרה דכתב לה גט חירות רבינא אמר בהא מודה רב יהודה משום איסורא וקי"ל כרבינא דבתרא הוא:

ואמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסהון דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן מדרשא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת

רבנו ניסים (הר"ן)

וחזינן לגאון דקא פסק הלכה כרבנן וכו' הראב"ד השיג עליו ואמר אדרבה כרשב"ג מסתבר דהא חזקיה מפרש טעמיה ומשמע דסבירא ליה הכי ועוד דלקמן מקשינן מדרבי יוחנן אדרבי יוחנן כמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא ולא פריק אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן כדפריק בשאר דוכתי דמשמע דההוא פסקא הכא דווקא הויא ובירושלמי נמי פסקו הלכה כרשב"ג והרמב"ן ז"ל העמיד דברי הרי"ף זכרונו לברכה ואמר דחזקיה אמרו קאמר וליה לא סבירא ליה [והא דלא פריק לקמן אמוראי נינהו משום דההוא שינויא דחיקא הוא דעדיפא מיניה פריק ובירושלמי דפסקו כרשב"ג היינו משום דבירושלמי אזלא בשטתיה דאביי דמוקי מתניתין באוקמתא אחריתי כדאיתא בגמרא ולטעמיה מסתבר למפסק כרשב"ג דאמר דינא ולא כרבנן דאמרי תקנתא אבל לאוקמתיה דרבא איפכא מסתברא דרבנן אמרי דינא ורשב"ג אמר תקנתא הילכך כרבנן נקטינן דרבים נינהו]:

עבד כנעני של ישראל שנשבה וברח מבית האסורין של גוים יצא לחירות מלהשתעבד לרבו משום דמסתמא אייאש מריה מיניה ואיהו זכה בנפשיה וכיון דפקע זכותא דמריה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל:

ואי קשיא לך הא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דהא אמר הלכהכרשב"א אפילא לא אמרה ר"י עלה דהא בהדיא אלא בגמ' הכי פרכינן תנן רשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן אע"ג דבדוכתי טובא מפרקינן בהך פירכא אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן הכא לא אצטריך דמפרק לה בשינויא רווחא וכמו שכתבתי למעלה דבורח שאני דהשתא לקטלא מסר נפשיה כדי לצאת מידי גייסות שהרי ברח מן האסורין ויודע שאם ישיגוהו יהרג אפולי מפיל עצמו לגייסות בתמיה:

גר שמת וכל נכסיו הפקר:

קנו עצמן הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר:

אבא שאול אומר קטנים אין להם יד לזכות בעצמם:

הנדואה מארץ כוש כוש מתרגמין הנדיואה:

דתקיף ליה עלמא טובא גוסס למות:

אמר ליה מר זוטרא לעבד שלוף לי מסאני לקנותו בחזקה היה מתכוין שיהא נקנה בעבודתו כשימות אדוניו:

איכא דאמרי גדול היה העבד והחזיק בו קודם שיזכה העבד בעצמו מן ההפקר לפיכך קידם לפני המיתה וזכה בו:

פירש הגר למיתה והעבד פירש לעבודתו של מר זוטרא ונמצא שלא היה העבד בלי אדון רגע אחד:

ואיכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול פליג אלישנא קמא דללישנא בתרא סבירא ליה דבגדול הואיל דלא מהני ביה חזקה דלאחר מיתה מחיים נמי לא מהני ביה דמחיים ברשות אחר הוא אלא קטן היה ובחזקה דלאחר מיתה קנייה וכאבא שאול ומה שהקדים להחזיק בו מחיים אינו מטעם קנייה דכיון דברשות אחר הוא לא מהניא ביה אלא כדי להראות לכל שהיה הוא רוצה להחזיק בו ושוב לא יקדמנו אחר לאחר מיתה כיון שהוא היה מהפך לזכות בו ועוד שבתוך שמושו ימות האדון ונמצא זוכה בו מחמת שמושו שלאחר מית ה אלמא הלכה כאבא שאול הילכך נקטינן דקטנים כל המחזיק בהן זכה בהן אבל גדולים קנו עצמן בני דאע"ג דקי,ל דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור כדאיתא לקמן ועבדים הללו אין להם גט שחרור אמרינן טעמא בגמרא דעבדו דגר כאשתו מה אשתו משתלחת בלא גט אף עבוד משתלח בלא גט כלומר כיון שאין לו יורשים מה שאין כן בישראל דמפקיר עבדו איסורא דפש ליה גביה יכול להורישו לבניו ולפיכך צריך גט שחרור מן היורשים כמו שיתבאר בסמוך:

כל המשחרר עבדו עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור הוא דבגמרא פרכינן מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ומפרקינן מצוה שאני ואי עשה גמור הוא היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בגוים לא תחנם כיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו:

דכתב ליה גט חירות ונסיב לה ישראל ומנטר לה:

דמפקי עבדייהו לחירות ועברי אעשה:

ודסיירי נכסייהו מסתכלין בשדותיהן בשבת לידע מה הן צריכין:

בעידן בי מדרשא שהחכם דורש דרשה לרבים בשבת והם יושבים בסעודה והיה להם להקדים או לאחר:

בע"ש פרש"י ז"ל

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט