רי"ף על הש"ס/גיטין/דף יט עמוד ב

הלכות רב אלפס

תנן התם אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין לו מזכהו לתוך שדהו כל שהוא וכמה כל שהוא א"ר חייא בר אבא אמר רב אפילו קלח של כרוב אמר רב יהודה השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול:

תנו רבנן אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול. לו ולערב אין לו קרקע ולדחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל במדבר ונתן לאשר אשם לו (אמר רב יהודה א"ר נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שבק היתירא

רבנו ניסים (הר"ן)

דלא כתבינן פרוזבולא אלא בכגון בי דינא דרבי אמי ורבי אסי ולא דחה זו מפני זו וכן מ"ש דמדסגי בשנים אלמא לא בעינן בי דינא רבה אינו מכריע דאפשר שהתקינוהו בשנים מפני שאינו דבר שיהא צריך משא ומתן ואע"פ כן מפני שיש בו הפקעת ממון בעינן ביה גברי דרב גוברייהו וכן נמיה א דאמרינן דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד לא מוכחא מילתא דודאי בית דין גדול שבדור נזקק לכך ואין ראוי לדחות מימרא פשוטה שבאה בגמרא בלא מחלוקת בדברים שאינן מכריעין אלא כדברי הרמב"ם ז"ל עיקר שכתבה ומכל מקום בי דינא דרבי אמי ור' אסי לאו דוקא אלא ה"ה לכל ב"ד חשוב שבדור וכן כתבו בתוס' שר"ת ז"ל כתב פרוזבול מזה הטעם ולפי מה שכתבתי בעיין לא איפשיטא ואעפ"כ אין בנו כח להושיב בית דין ולבטל תקנת פרוזבול דהא כי הוה ס"ל בגמ' דשמואל דאמר אם איישר חילי אבטליניה הוה סבירא ליה דהלל לדריה בלחוד תקין ואפילו הכי אמר אי איישר חילי כלומר שיהא יותר גדול ממה שהיה באותה שעה וכיון ששמואל היה חושש שלא לסמוך על עצמו מי הוא שיחזיק עצמו מספיק בכך ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל תקנת הלל בסתם בפרק הנזכר כאילו נתקן לדרי עלמא ולפי שמעתתא אין כח ביד שום בית דין לבטלה ואפשר שאף זה דעת הרי"ף ז"ל שכתב אי איישר חילי יותר מהלל שבא ללמדך שעכשיו א"א לבטל פרוזבול ויותר מהלל לאו דוקא וזהו דעתי:

גרסינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל יתוחמין אין צריכין פרוזבול פרש"י ז"ל שאין שביעית משמטת חוב אביהם המת וכן תני רמי בר חמא יתומים אין צריכין פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים הם וממונין עליהם ועל ממונם והוו שטרותיהם כמסורין לבית דין והא דנקט רבן גמליאל לפי שהיה בית דינו קיים ונוהג כשנשנתי משנה זו דהא דרמי בר חמא ברייתא היא והרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל כתב דממה שהלוו הם קאמר דאי ממה שירשו מאביהם אינו צריך וכדאמרינן בספרי ר"ש אומר כל בעל משה ידו ולא היורש ומיהו דוקא יורש אבל לוקח לא דלוקח לא זכי אלא בשעבוד נכסים ואכתי שעבוד הגוף קיים ואף על גב דלא קרינא ביה לא יגוש כיון דאידך נגוש מחמתיה לא יגוש קרינא ביה עד כאן ורש"י ז"ל שכתב שאין שביעית משמטת חוב אביהם המת אפשר דס"ל דההיא דספרי ר"ש הוא דקאמר לה ואפשר דרבנן פליגי עליה:

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם יש קרקע ללוה דלא תקין הלל אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא כך פרש"י ז"ל אבל במקומה בשביעת כתב רבינו שמשון ז"ל דהיינו טעמא משוםד אז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינא ביה לא יגוש וכמלוה שיש עליה משכון דמי והאי דעדיפא קרקע ממטלטלין לאו משום דמטלטלין יכול לכלותן שהרי עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות דיכול לכלותו ואמרינן בפרק השולח דכותבין עליו פרוזבול אלא כך הוא הדין דקרקע חשיבא כגבויה טפי עד כאן:

ואם אין לו קרקע מזכהו בשדהו כל שהוא אף על פי שאינו שוה כל החוב דהא אמרינן בפירקין דלעיל דאפילו מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי ואחרים פירשו משום דקרקע כל שהוא שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות:

השאילו מקום לתנור להניח בו תנור או כירים המטלטלין ופרכינן עלה בגמרא איני והא תני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד כלומר שהוא מחובר וכל שכן על קרקע עצמו אם שלו הוא נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו כלומר דהא מקומו או שלו הוא או השאילוהו לו הואיל ועציץ שלו הוא ומפרקינן לא צריכא דמנח אסיכי כלומר על גבי יתדות ואין הקרקע של הילכך נקוב הוי כמחובר שאינו נקוב אין כאן קרקע ומקום סיכי לא חשיבא:

ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בעל כרחו ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נראה לי דמאי דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפילו הכי אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצווח כששמע לדברי רש"י שכתב דהאי דבעינן קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע קרוב הדבר לומר דכיון דבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבינו שמשון שכתב דהיינו טעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד בית דין משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברות שני הפרושין זהו דעתי:

ולחייב יש לו קרקע אדם אחר שחייב ללוה זה מנה:

מדרבי נתן הוי קרקע לוי החייב לשמעון משועבד לפרוזבול של ראובן המלוה את שמעון:

וגרסינן בגמרא תנן התם בפרק בתרא דשביעית:

שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים [שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים] וכל שכן מלוה על פה ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים משמט שלא בשטר בשטר מלוה על פה אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כלומר דכיון ששעבד לו קרקעותיו כגבוי דמי וכמו שהקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן חוב:

תניא כוותיה דרבי יוחנן ור"ל שטר חוב משמטת ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט תניא אידך סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט כלומר הראה בסימניה ובמצריה וייחדה לו לגבותו כגבוי ממש דמי ולא עוד אלא אפילו כתב כל נכסיו אחראין וערבאין אינו משמט כלומר אף על גב דלא דמי לגבוי כל כך כסיים ובתר הכי אמרינן בגמרא דלא סמכינן עלה דההיא דתניא כוותיה דרבי יוחנן דמתוך שאנו מדמין לא נעשה מעשה דדילמא ההיא בית שמאי היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי:

הלכך אפילו שטר חוב שיש בו אחריות נכסים משמט והרמב"ן ז"ל כתב דסיים לו שדה בהלואתו נמי משמט דהא קבר האי תנא בכל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט ואדחי ליה ואמרינן בהדיא בפרק (הזהב) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה וכל שכן סיים [אבל הרמב"ם ז"ל פסקה בפ"ט מהל' שמיטה] ואפשר דמוקים לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפילו הכי משמט (כלומר) כיון דיכול לסלקו בכל שעה שירצה ומשמע לי דסבירא ליה דלא דחינן אלא מאי דמדחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מדחי לא דחינן אף על גב דההוא תנא בכל אחריות נכסים נמי הכי סבירא ליה ודילמא לטעמיה אזיל והא דמשכנתא לאו ראיה היא שהרי לא יחדה לפרעון ואף על גב דבאפותיקי נמי מצי לסלוקי אפילו הכי כיון דרבי יוחנן ור"ל סברי דאפילו באחריות סתם אע"ג דודאי מצי לסלוקי אפילו הכי אינו משמט ותניא כוותייהו הבו דלא לוסיף עלה בסיים לו שדה כיון דלא מדחיא בהדיא בגמרא:

וגרסינן תו התם המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין ויהבינן טעמא למלוה על המשכון משום דקני ליה מדרבי יצחק דאמר דבעל חוב קנה משכון ומהא משמע דאף על גב דאמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לרבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר לאו דוקא דקושטא דמילתא היא דאף במשכון בשעת הלואתו נמי אמר ומיהו כי אמרינן דאינו משמט דוקא כנגד שווי דחוב אבל מה שהחוב יתר על המשכון משמט דהכי מסקינן בסוף פרק שבועת הדיינין:

וגרסינן תו המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך לומר משמט אני כלומר בזמן שהשביעית נוהגת ועברה עליו שביעית ואחר כך החזירו ולא שהחזירו בשביעת עצמה דאם כן לא היה צ"ל ליה משמט אני דקי"ל שביעית משמטת בסופה:

ואם אמר ליה אעפ"כ יקבל הימנו כלומר אם אמר ליה אעפ"כ אני רוצה ליתנם לך:

שנאמר וזה דבר שמטה פרש"י ז"ל צ"ל דבור של שמטה ולפ"ז ארישא מהדר ומסיימין בהך מתניתין בדוכתא בשביעית הכי כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבוד יאמר להם רוצח אני אמרו לא אעפ"כ יקבל הימנו כלומר אם אמר ליה אעפ"כ יקבל הימנו כלומר אם אמר ליה אעפ"כ אני רוצה ליתנם לך:

שנאמר וזה דבר השמטה פרש"י ז"ל צריך לומר דבור של שמטה ולפ"ז ארישא מהדר ומסיימין בהך מתניתין בדוכתא בשביעית הכי כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר רוצח אני אמרו לו אף על פי כן יקבל מהם שנאמר וזה דבר הרוצח עד כאן ולפיכך פירש רבינו שמשון זכרונו לברכה דכי קתני שנאמר וזה דבר השמטה אסיפא מהדר דכל שאמר לו משמט אני פעם אחת סגי וכי אמר ליה אעפ"כ אין צריך לחזור לשנות משמט אני אלא יקבל ממנו מיד וכדאמרינן בירושלמי דאומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל ומפיק לה מזה דבר כלומר דבור בעלמא ומדכתיב וזה דריש דאין צריך אלא דיבור אחד כדמוכחא בתוספתא דמכות גבי רוצח דקתני לא יאמר את הדבר וישנה שנאמר וזה דבר הרוצח אין לך אלא דיבור ראשון וגרסינן עלה דמתניתין בירושלמי א"ר יוסא הדא אמרה בר נש לא יאמר את הדבר וישנה שנאמר וזה דבר הרוצח אין לך אלא דיבור ראשון וגרסינן עלה דמתני' בירושלמי א"ר יוסא הדא אמרה בר נש דתני חדא מכילא ואזיל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתי צריך למימר לון חדא מכילא אנא חכים מכילא כמו מכילתא שבקי במסכת אחת ורצו לכבדו כסבורין שבקי בשתים יאמר להם בחדא מסכתא אנא חכים ולא בשתים:

אמר רבא ותלי ליה עד דאמר הכי פירש רבינו שלמה יז"ל אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד שיאמר לו אעפ"כ ובערוך פירש תולה עיניו בו כאילו רוצה לקבל כדי שיתבייש הלה ויאמר לו אעפ"כ וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ואמרינן בגמרא דכי אמר ליה אעפ"כ לא יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך:

וגרסינן תו אמר רב יהודה אמר רב נחמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקון רבנן פרוזבול לא שבק היתירא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט