רי"ף על הש"ס/ברכות/דף יא עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהלכות רב אלפס
הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
תלמידי רבנו יונה
רש"י (ליקוטים)
המאור הקטן
השגות הראב"ד
מלחמות ה'
שיטת ריב"ב
שלטי הגיבורים
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
בבית אחר, ואפילו הכי, פטור מקריאת שמע ומן התפילה.
אמר רב אשי: כל זמן שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמי, דכתיב (בראשית כג): "ואקברה מתי מלפני". אטו ההיא שעתא, קמיה הוה רמיא?! אלא כל זמן שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמיא.
תנו רבנן: המשמר את המת, ואף על פי שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה. ואם היו שניים, זה משמר וזה קורא, וזה משמר וזה קורא.
תנו רבנן: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו ויתפלל, ואם עשה כן, עובר משום "לועג לרש - חרף עושהו" (משלי יז). ודווקא בתוך ארבע אמות, דאמר מר: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע; אבל חוץ לארבע אמות שרי.
אמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי שמעון בן לקיש: אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. אמר רבי אבא בר כהנא: לא נצרכה אלא לדברי תורה; אבל למילי דעלמא לא. ואיכא דאמרי אמר רבי אבא בר כהנא, לא נצרכה אלא אפילו לדברי תורה, וכל שכן למילי דעלמא.
וקא כתב רבינו האי גאון זצ"ל משמייהו דקמאי, דכלישנא קמא עבדינן, דאין אומרים דברי תורה לפני המת אלא דבריו של מת בלבד, אבל מילי דעלמא אמרינןב.
תנו רבנן: המוליך עצמות ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי החמור וירכב עליהםג, מפני שנוהג בהן מנהג ביזיון. ואם היה מתיירא מפני הגנבים או מפני הליסטים, מותר. וכדרך שאמרו בעצמות, כך אמרו בספר תורה; שאם היה מתיירא מפני הגנבים או מפני הליסטיםד, מותר להניחה על גבי החמור שהוא רוכב עליו.
אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה את המת ואינו מלווהו, עובר משום "לועג לרש חרף עושהו" (משלי יז). ואם ליווהו מה שכרו? אמר רבי יוסי, עליו הכתוב אומר: "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם
רש"י (ליקוטים)
כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי — אפילו הוא בבית אחר.
וספר תורה בזרועו — והוא הדין בעל פה אסור לקרות.
אלא לדברי תורה — משום דהוי לועג לרש, שהוא אינו יכול לעסוק בתורה.
אבל בשאר מילי — לא איכפת ליה.
לא יתנם בדיסקייא — מרצוף גדול של עור.
ואם היה מתיירא — וצריך לרכוב על הסוס ולרוץ.
מלוה אתבא ה' — קרי ביה מְלַוה, כלומר, מלווה את המקום מי שחונן דל, ואין לך דל יותר מן המת, והמלווהו כאילו ליוה את המקום.
הגהות ושינויי נוסחאות
הערה בא: תיבת "את" נמחקת. ב"ח.
שיטת ריב"ב
דיסקיא — מרצוף גדול של עור.
ואם היה מתירא — וצריך לרכוב על סוס ולרוץ.
מלוה ה' חונן דל — מלווה את המקום מי שחונן הדל, ואין לך דל יותר מן המת, והמלווהו כאילו מלווה את המקום.
תלמיד רבינו יונה
עליה אבלות לענין איסור התשמיש! ויש לומר דהכי קאמר: אי משום דקתני "בועל בעילת מצוה ופורש", מאי קילותא? דהתם מתוך כך התירו לו בעילת מצוה קודם קבורה, משום דאכתי לא חל עליה אבלות, שאף על פי שאסור הוא בתשמיש קודם קבורה, זהו מפני חומרא שהחמירו בו מפני שהוא קלות ראש; ואם הקילו לו לבעול בעילת מצוה בזמן שאין בו אלא חומרא בעלמא, מה טעם הוא שנחוש שיבא גם כן להקל בעיקר זמן האבלות? והשתא לא קשה מידי:
והרב רבי יוסף הלוי ז"ל פירש, דתנא קמא ורבן גמליאל בין רשות לחובה קמיפלגי, דתנא קמא סבר: חייב בכל המצות האמורות בתורה, ובתשמיש המטה הרשות בידו, אם ירצה ישמש מצות עונה, ואם ירצה יניח; ורבן גמליאל אמר: לא תאמר רשות, אלא כמו שכל שאר המצות חייב לקיימן, גם כן מצות עונה מצוה מן התורה היא וחייב לעשותה. וזה הפירוש יהיה מתקבל, אלא שבירושלמי מוכח דאין לאוקמי פלוגתייהו בזה, דגרסינן התם, רבן גמליאל אומר: מתוך שהתרת לו את אלו התרת לו את כולן; ומדשמעינן ליה לרבן גמליאל דאמר לשון 'מותר', מכלל דתנא קמא אוסר היה, ופלוגתייהו הוי בין איסור לחובהמא, כדכתבינן לעיל לדעת הרי"ף ז"ל:
אבל לענין הפסק אומר מורי הרב נר"ו שאין הלכה כתנא קמא דאסר, אלא כרבן גמליאל, וחייב בכל המצות האמורות בתורה ואפילו במצות עונה. ובירושלמי פסקו בפירוש כמותו. וכי תימא לא נחוש לירושלמי, דכיון שאנו רואים בתלמוד שלנו שחולקין עליו רבנן, וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים, לא נניח תלמוד ערוך שבידנו ונסמוך על ירושלמי? זו אינה קושיא, מפני שזה הפסק גם כן בכל התלמוד שלנו, דקיימא לן: הלכה כדברי המיקל באבל. ואף על פי שעדיין לא נקבר המת ולא חל עיקר האבלות, אפילו הכי כיון שגם זה מפני האבלות הוא, הלכה כדברי המיקל. והשתא לא קשיא מידי אההיא דכתובות.מב
נקטינן השתא מהא שמעתא, דמי שמתו מוטל לפניו פטור מכל המצוות האמורות בתורה ואינו רשאי להחמיר על עצמו, כדכתבינן. והוא הדין במי שמשמר את המת אף על פי שאינו שלו. ובשבת חייב בכל המצוות ואפילו במצות עונה, ואם ירצה לענג שבת לאכול בשר ולשתות יין הרשות בידו. ודין שבת ויום טוב שוין, דכיון שאינו יכול לעשות לו הספד ביום טוב וגם אינו יכול לקוברו, כמי שיש לו מי שישא משאו דמי וחייב בכל המצוות, שאין לו שום טרדא. והיה נראה מתוך דברי הירושלמי שבשבת ויום טוב פטור מכל המצוות, דמקשינן התם: והתניא פטור מתקיעת שופר? ומתרצינן דמשום הכי פטור, משום דאפילו ביום טוב דיש טרדא דיש לו להחשיך על התחום על עסקי מתו, נמצא שאפילו ביום טוב פטרו אותו מזה הטעם; והוא הדין דבשבת נמי פטור מזה הטעם, שגם כן בשבת מותר להחשיך על התחום על עסקי מתו. ולפי זה נמצא שחולק על התלמוד שלנו, שאמר שבשבת חייב בכל המצוות, ומסתמא הוא הדין ביום טוב. ונוכל לומר שאינם חולקין, והירושלמי מיירי כגון שלא היה לו שופר בבוקר, ובערב היה לו, ועל כן פטרו אותו לתקוע באותה שעה מפני שהוא טרוד להחשיך על התחום; אבל בבוקר שעדיין לא הגיע שעת הטרדא חייב. ומעיקרא נמי כשהקשה, והתניא: פטור מלולב? ותירץ: בחול, הוא הדין שהיה יכול לתרץ דמבערב קאמר, ומפני הטרדא שפעמים יצטרך להחשיך על התחום פטרו אותו; אלא דניחא ליה לאוקמה בחול לרווחא דמילתא. הלכך אפילו לדעת הירושלמי חייב בכל המצוות בשבת ויום טוב, ואינו פטור אלא בערב בלבד כדכתבינן. וכן ראיתי הלכה למעשה למורי הרמב"ן נר"ו, שהיה מתו מוטל לפניו ביום ראשון של ראש השנה, וציווה שיתקעו שופר לפניו להוציאו ידי חובה:
כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי — ומעשה היה בצרפת באדם חסיד, שתפסו השלטון ונפטר בתפיסה, ולא רצה לתת אותו לקברו. והורה רבי יצחק הזקן ז"ל שמותרין הקרובין לאכול בשר ולשתות יין אף על פי שלא נקבר, מפני שאינן טרודין בענין הקבורה, וכיון שאין קוברין אותו לא חיישינן שיתעצלו בכבודו ובעסקו. ואף על פי שלא נתייאשו מלבקש להתפשר עם השלטון בכל היום, אפילו הכי אין זה נקרא טירדא וחייבין במצוות. ומביא ראיה, מדאמרינן במועד קטן: מת שדעתם לפנותו ממקום למקום, אין מונין משעה שיסתם הגולל הראשון אלא משיסתם הגולל השני; ומסתמא ודאי רוצה לומר, שאף על פי שלא נקבר עדיין קבורה שיתחייב עליה אבלות, אפילו הכי אוכל בשר ושותה יין בינתים. שאם אין כוונתו להוציאו משם מקברו עד זמן ארוך, לא יניח מלאכול בשר ולשתות יין. וכי היכי דהתם אוכל בשר ושותה יין, הכא נמי אוכל בשר ושותה יין אף על פי שעדיין לא נקבר. וכן כשנושאין המת מעיר לעיר אם המקום קרוב, דיינינן ליה כמי שמתו מוטל לפניו, [ולפי]בב שחייב בקבורתומג אסור לאכול בשר ולשתות יין, שטרודים הן בענין קבורתו והספדו; אבל כשנושאין אותו לעיר אחרת רחוקה, כגון מהלך שני ימים, מותר, עד שיביאו אותו לעיר קבורתו. והא דאמרינן דאין מונין משעה שיסתם הגולל הראשון, אלא מונין שבעה ימי אבלות משנסתם הגולל השני, דווקא כשקוברין אותו מתחילה על דעת שיוציאוהו משם ויקברוהו במקום אחר; אבל אם מתחילה לא נתכוונו לקברו במקום אחר, ואחר הקבורה נמלכו והוציאוהו משם לקברו במקום אחר, לא הוי אלא ליקוט עצמות ואינו נוהג אלא יום ראשון בלבד. ורבינו יעקב ז"ל הורה הלכה למעשה, כשמתה אחותו שהיתה נשואה בעיר אחרת והודיעו לו שהיו מביאים אותה לקברה במקום שהיה הוא דר, ואכל בשר ושתה יין קודם שנקברה, ואמר דכי אמרינן דאסור לאכול בשר ולשתות יין, דווקא למי שמוטל עליו לקברה, דהיינו הבעל שיורש אותה וחייב בקבורתה, ולפיכך אסור לו כדי שלא יתעצל בעסקי הספדה וקבורתה, דשמא ימשוך אחר האכילה. ואפילו לשכור לה מקוננות חייב, כדאיתא בכתובות. אבל הוא, כיון שאינו חייב בקבורתה, מותר. ואפשר שאם לא היה בעיר אחרת והיה עמה, שלא היה עושה כן:
לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו ויתפלל — הוא הדין שאפילו בלא ספר תורה אין לו לקרות בבית הקברות, משום לועג לרש, אלא מפני שאי אפשר לקריאת פסוקים של תורה אלא בספר, דדברים שבכתב לא ניתנו לאמרן על פה, לפיכך אמר ספר תורה, אבל אפילו בלא ספר אסור, ורוצה לומר: לא יהלך בתפילין וגם לא יקרא וגם לא יתפלל, משום דבכולהו איכא משום לועג לרש. ודוקא בתפילין או בשאר מצוות כיוצא בהן אסור, אבל בציצית שהוא חובת מנא מותרת, שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שהולך בבית הקברות. וראיה לדבר מדאמרינן (ברכות יח א): ר' חייא ור' יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קא שדיא תכלתא דר' יונתן עלוי קברי, אמר ליה רבי חייא: דלייה, שלא יאמרו: למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו? אלמא מדחזינן שלא חששו אלא שלא ישליכם על הקברים, שמעינן שמותר ללבשו, אלא שיש לו ליזהר בשעה שיהלך בבית הקברות שידלה הציציות. מיהו אפשר לומר דדווקא בציצית שמטיל במלבוש שלובש לצורך עצמו, כמו שהיה מנהגם באותו זמן שהיו הולכים כל היום מלובשין בטליתות, כגון זה אמרינן דמותר וסגי ליה בדלייה, אבל בטליתות שאינם מכוונים בהם למלבוש אלא לקיים המצוה של ציצית בלבד כדי שלא תשתכח תורת ציצית, יש לו ליזהר שלא יהלך בבית הקברות משום "לועג לרש חרף עושהו". מפי מורי הרב נר"ו.
וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה — הרי"ף ז"ל מפרש, שאם מתיירא מפני הגנבים, שיניחם על גבי החמור. ונראה מדבריו שסובר שאפילו בשעת הסכנה אין לו לרכוב עליהם, שיותר טוב שיאבד אותם משינהג בהם בזיון גדול כזה. ואם תאמר, והא דאמרינן: היה בא בדרך ובידו דסקיא מלאה ספרים מפשילן לאחוריו, הנה שאפילו שלא בשעת הסכנה מותר להניחן על גבי הבהמה שרוכב עליה, ולפי זה הפירוש נמצא שאין הפרש בין בשעת סכנה לשלא בשעת סכנה? ויש לומר דהתם מיירי בשאר ספרים, ולפיכך אמרו מותר להפשילן לאחוריו אפילו שלא בשעת הסכנה, אבל בספר תורה אינו מותר אלא בשעת הסכנה בלבד, אלא לעולם יש להוליכו לפניו. זו היא שיטת הרי"ף ולחומרא. אבל רבני צרפת ז"ל מפרשים כך: כדרך שאמרו בעצמות, שמותר לרכוב עליהם ממש, כך אמרו בספר תורה, שאם מתיירא רוכב עליו ולא חיישינן לבזיון. וברייתא דהיה בא בדרך ובידו דסקיא מלאה ספרים מפרשים לה בשאינו מתיירא, שאין לו לרכוב עליהם אלא מפשילן לאחוריו, כיון שאין לו סכנה. ולפי זה הפירוש אפשר שאפילו ספר תורה מותר להפשילו לאחוריו ואפילו שלא בשעת הסכנה.
כל הרואה את המת ואינו מלווהו — כלומר, אף על פי שאינם נושאין אותו לקוברו, כיון שרואה שנושאין אותו בדרך ואינו מלוה אותו עובר משום "לועג לרש חרף עושהו", ולפחות יש לו ללוותו ארבע אמות.
הערות והגהות
הערה מא: נ"ב: להיתר. מא"י.
הערה מב: נ"ב: אבל זה צריך עיון, דהא הוא אונן ואין הלכה כדברי המקל באונן. מא"י.
הערה בב: צ"ל ואף על פי. ב"ח.
הערה מג: צ"ל ואף על פי שאינו חייב. מא"י.
שלטי הגבורים
הערה א: כתב ר' יצחק: כשנפטר מרים מורתי, הודיעו הדבר לרבינו תם שהיה אחיה והיה דר בעיר אחרת, ואכל בשר ושתה יין קודם קבורתה, ונתן טעם לדבריו, שכיון שהיה לה בעל שחייב בקבורתה – מוטלת על בעלה ולא עליו, ולא קרינן ביה מי שמתו מוטל לפניו. וכתב הרא"ש ז"ל: וסברא חלושה וקלושה היא זו, דאם כן – אחי המת יאכלו בשר וישתו יין, כיון שבניו שיורשין אותו חייבים בקבורתו? אלא ודאי לא פלוג רבנן, אלא כל המתאבלים ומתאוננים קרויין מוטל עליו לקוברו, ואפילו אינו בעיר, דלא בעינן מוטל עליו.
הערה ב: הלכות גדולות פליגי על זה וסברי דאין אומר בפני המת אלא דבריו של מת בלבד, אבל דברים בעלמא ודברי תורה אסור. וכן פליגי בחדר בד' אמות של מת או חוץ. התוספות בפרק קמא דברכות סברי דרב אלפס מתיר לאשתעויי חוץ לארבע אמות אפילו דברי תורה, ותוך ד' אמות כל מילי חוץ מדברי תורה; והרא"ש סבירא ליה דרב אלפס אינו מתיר לאשתעויי כלל תוך ד' אמות אלא צרכי המת, וחוץ לד' אמות אסור בדברי תורה ומותר במילי דעלמא. ורב האי נמי פסק דאף חוץ לד' אמות נמי אסור בדברי תורה. ומיימוני וסמ"ג פסקו כדברי רבינו.
לשון ריא"ז: אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת — ואפילו דברי תורה. ונראה בעיני שלא נאמר כאן אלא בתוך ארבע אמותיו, כמבואר בקונטרס הראיות בברכות בהלכה ראשונה.
הערה ג: כתב הרא"ש: וירכב עליהם. אבל אם מפשילן לאחוריו על החמור, שפיר דמי, וכן בספר תורה. ואפילו אם נפשך לאסור בספר תורה, בנביאים ובכתובים שפיר דמי. ומיהו נראה דאף בספר תורה שפיר דמי, מדתני בסיפא: כך אמרו בספר תורה, דלא מסתבר למימר דמשום שריותא דגנבים ולסטים דוקא נקטי, דהא מילתא דפשיטא היא שינהג בו מנהג בזיון ולא ימסרנו ביד גנבים ולסטים; אלא משום דיוקא דרשיא נמי נקטיה דשרי להפשילה לאחוריו. ובהדיא אמר בירושלמי: דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה, הרי זה מפשילה לאחוריו ורוכב. ורב אלפס ז"ל כתב: וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה, שאם היה מתיירא וכו', משמע דקאי אסיפא דוקא, עד כאן.
הערה ד: מיימוני ומרדכי והתוס' פליגי בזה, ואמרי דאפילו בלא סכנה יכול להפשילו לאחוריו, ובשעת הסכנה יכול לרכוב עליו. והטור כתב וזה לשונו: ואם היה מפחד מפני הגנבים מותר, ואפילו לרכוב עליו. ויש אומרים דאפילו בלא פחד הגנבים מותר להפשילו לאחוריו על גבי החמור, ולזה נוטה דעת הרא"ש ז"ל. ומכל מקום הביא במסקנת דבריו דברי רב אלפס שאוסר אלא אם כן לפניו ובחיקו, לכן טוב להחמיר.