רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף ע עמוד א

הלכות רב אלפס

דמשאיל ליה קמ"ל תנו רבנן דברים כה ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכוב אמר רב ששת ה"ק ואם איש עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך:

המלוה את חברו אינו (בגמ' איתא רשאי) צריך למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו בד"א בשלא משכנו בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו ואינו עובר בכל השמות הללו (שמות כב) עד בוא השמש תשיבנו לו זו כסות יום שניתנה ליחבול בלילה דברים כד השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש זו כסות לילה שניתנה ליחבול ביום וא"ר יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו:

ת"ר (שם) לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נבנס לביתו של ערב וכן הוא אומר (קח בגדו כצ"ל) (משלי כז) לקח בגדו כי ערב זר ואומר (שם ז) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך עשה זאת (אפוא כצ"ל) איפה בני והנצל אם ממון יש לו בידך התיר לו פסת היד ואם לאו הרבה עליו רעים דבר אחר לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף לשכר חמר לשכר פונדק לשכר דיוקנאות יכול אפילו זקפן עליו במלוה ת"ל (דברים כד) כי תשה ברעך משאת מאומה:

מתני' אלמנה בין שהיתה עניה בין שהיתה עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר שם ולא תחבול בגד אלמנה החובל את הרחים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנאמר שם לא יחבול רחים ורכב ולא חבילת רחים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר שם כי נפש הוא חובל:

גמ' אמר רב הונא חבל רחים לוקה שתים משום רחים ומשום כי נפש הוא חובל רכב לוקה שתים משום רככ ומשום כי נפש הוא חובל רכב ורחים לוקה שלש משום רחים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל ורב יהודה אמר חבל רחים לוקה אחת רכב לוקה אחת רחים ורכב לוקה שתים כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבול רחים ורכב מה רחים ורכב מיוחדין שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בעצמו וע"ז בעצמו אף כל שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אהדרה דהויא ליה דבר שעושים בו אוכל נפש ותא קום עליה כדינא אם יודה ישלם ואם יכפור ישבע רבא אמר לא צריך למיקם עליה בדינא יכול לטעון עד כדי דמיה ונשבע ונוטל ואביי ליה ליה האי סברא ומאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא ואתי מרא חושלא תפיס בהו וקא טעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן התם לאו מידי דעבוד לאושולי ולאגורי הוא הכא מידי דעבוד לאושולי ולאגורי הוא דשלח (בגמ' איתא דשלח רב הונא בר אבין) רבי חנינא בר (בס"י אי' אבין) אבא דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ורבא

נימוקי יוסף

ת"ר כו' הא עשיר שכוב מאי קאמר. וכי בשביל שהוא עשיר התירו לו לשכב על טליתו הרי רבית הוא אצלו שישתמש במשכונו חנם:

ועבוטו אצלך. אלא השיבהו לו כבא השמש:

אינו עובר בכל וכו'. דהשב תשיב ולא תשכב וכו' שלא בשעת הלואתו בב"ד אבל משכנו וכו' שהביא לו משכונו אינו חייב להחזיר דקראי בחובלו לאחר הלואה כתיבי אבל היכא דאייתי ניהליה לאו חובלו הוא:

עד בא וכו'. הא בא השמש תטלנו זו כסות יום ולמדך הכתוב שניתנה לך רשות לחובלו בלילה וכן איפכא כסות לילה ביום:

ומת. לוה לאחר שהשיב לו העבוט:

שומטו וכו'. ואינו נעשה אצלו כשאר מטלטלין שלהם דלא משתעבדי לבע"ח דכיון דמשכניה קנייה וכי מהדר ליה הוי פקדון גביה:

ת"ר לביתו של ערב ושכר כתף וכו'. כל הני טעמא דידהו דלא כתיב בהו הכי מיהו קבלן מסדרין דלא גרע משאר לוה כ"כ בספר התרומות ז"ל:

נוקשת אם לא ערבת. אלא נוקשת שהוניתו בדברים:

הרבה עליו וכו'. לבקש הימנו מחילה:

אבל אתה נכנס (אם אתה מלוה אתה נכנס). למשכנו חוב אחר שאינו מלוה:

שכר פונדק. אם השכרת לו פונדק:

דיוקנאות. צר לו צורה בביתו בשכר ומיהו כולן בתורת חזרה הן כיון שמשכנן אחר החוב:

מתני' ולא תחבול וכו'. אפילו לאדם אחר הוא אסור למשכן מביתו כדאמרן לעיל מלא תבא וכו' אלא לעבור עליה בשני לאוין כן כתב הרשב"א ז"ל:

אמר המחבר ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא תחבול באלמנה אפילו בחוץ משמע שכתב [פ"ז מהלכות מלוה] דע"פ בית דין נמי אין ממשכנין אותה וכ"כ הרא"ש ז"ל בתוספות דלא יחבול רחים ולא תחבול בגד וכו' בא לאסור ניתוח המותר במקום אחר ואע"ג דסתם חבלה בבית משמע אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר תנהו ענין לניתוח ע"כ:

וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלוה ולוה שאפילו בשעת הלואה אין ממשכנין אותה ואין זה מחוור דבשעת הלואה הרי היא כמוכרה ושרי וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל. וכן בכלים שעושין בהן אוכל נפש כתב הרב ז"ל שאפילו בשעת הלואה אסור ואינו מחוור כ"כ הרנב"ר ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל נמי דבשעת הלואה שרי בכולהו והלכתא כסתם מתני' אע"ג [דתנאי] פליגי בגמרא עלה:

משום שני כלים. העליונה רכב והתחתונה רחים:

כי נפש. אתא לרבות שאר כלים של אוכל נפש:

גמ' [רב יהודה] אמר לוקה אחת . אע"ג דלקי משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אלא דהכא לאוי דמיהוי ברחים קא מני אבל לא תבא וכו' דאיתיה בכל הכלים לא חשיב ליה:

לוקה שתים. אף על גב דלאו שבכללות הוא דליכא אכולהו אלא חד לאו וקי"ל בכריתות (דף ד.) דלא מחייב אכולהו אלא חדא היינו בשיש להם שם אחד כגון חלב ממיני בהמות או מעשר ממיני פירות אבל הכא רחים ורכב כל אחד שם בפני עצמו הוא והתראותיהם חלוקה וכן זג וחרצן וכיוצא בהן. כ"כ הרנב"ר ז"ל בשם התוס':

זוג של ספרים. מספרים של ספרים והם שנים דכל חד וחד כלי באפי נפשיה ועושין המלאכה בין שניהם כרחים ורכב. וכן צמד של פרות חבל שתי פרות חורשות עם צמדן (ספר התרומות) רחים של יד כמטלטלין הם שדומים לכלים שנופל עליה לא תחבול או שנכנס לבית רחים של מים ונטל הברזל הסובב והגלגלין אבל לסגור הדלת שלא יטחון הרי זה כמעכב הלוה או נכסיו ממלאכתן והוא בכלל הגזלנים וב"ד אין ממשכנים רחים התחתונה דה"ל כקרקע ואין לב"ד בהן אלא גוביינא כשיגיע זמן השומא ואין לחוש שמא יתלוש ויבריח משום שאין חוששין שמא יעקור נטיעות ויסתור בנין ויבריח ואם ראו ב"ד שעושה כן מגבין לו מהן לשעתו ואם עבר בעל חוב ותלשן כבר נעשים מטלטלין ומחזירן בשעת מלאכה כמטלטלי ע"כ:

מה רחים וכו'. ומדתניא ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו דמשמע שתים ואמר מה רחים וכו' נראה דברחים ורכב לא מיחייב אלא שתים הלכך כי נפש הוא חובל לשאר דברים דוקא הוא כדאמר רב יהודה ולא לטפויי לאו ארחים ורכב דלהוי תלת דא"כ הו"ל למימר הכא גבי זוג וצמד דליחייב שלש כיון דמרחים ורכב ילפינן:

ההוא דחבל סכינא דאשכבתא. פרש"י ז"ל סכין של שחיטה וכן הרמב"ם ז"ל פרק י"ג מהלכות מלוה ולוה ויש גורסים דאשכפא כלומר של רצענים וזה עולה לפי מה שכתבנו למעלה שכלי אומנותן של אומנין דינן ככלים שעושין בהן אוכל נפש. הרנב"ר ז"ל:

זיל אהדרה. משום דכלי א"נ כיון שצריכין אותו למלאכתו הוי ככסות לילה בלילה שאינו רשאי למשכנו אלא אדרבה להשיבו:

תא קום וכו'. תבעהו לדינא על חובך אם מודה לך או יש עדים ישלם ואם לאו ישבע היסת:

רבא אמר. כיון דמשכנו ואין עדים שמשכנו והיה יכול לטעון לקוח הוא בידי קנה ליה משכון לישבע וליטול עד כדי דמיו וכן כתבו מן הגאונים ז"ל שאינו נאמן אלא בשבועה חמורה לפי שהוא נוטל ואין לך נוטל אלא בשבועה:

ולפי זה אפילו מלוה על המשכון דמשכון בידו אינו נוטל אלא בשבועה וכן כתבו האחרונים ז"ל:

דאכלי חושלי. שעורים קלופין:

לאו מידי דעביד לאשולי וכו'. שאין עשוי לשאול ולשכור עזים שלו הלכך יכול לטעון לקוחות הן בידי היכא שאין עדים שאסף אותן מרשותו של בעלים:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט