רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף סב עמוד א

הלכות רב אלפס

סבר רב כהנא למימר מנכי ליה כחשא דארעא א"ל רב אשי אמרי אינשי תכחיש ארעא ולא ליכחוש מארה הילכך לא מנכי ליה ההוא גברא דקבול ארעא לשומשמי וזרעה חטי ועבדה חטי טפי מן שומשמי סבר רבינא למימר חטי טפי מן שומשמי לא עביד אלא מן השבח שהשביחה החוכר יהיב ליה שבחא דביני ביני א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא אטו הוא אשבח ארעא לא אשבח אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה למלוה דאי איתניס מיפרע מיהת פלגא דבתורת מלוה ואי איכא רווחא שקיל פלגא דאמרינן פקדון ברשותיה דמריה קאי וכמאן דאיעסק ביה איהו דמי ולא מיתחזי כי רביתא משום דשקיל אגריה מיניה וניחא ליה ללוה דאי מיתניס לא משלם אלא פלגא דבתורת מלוה ואי איכא רווחא שקיל מיהת פלגא אמרי נהרדעי השתא דאמרת פלגא מלוה אי בעי למישתי ביה שיכרא שתי רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא דא"ל לאיעסוקי ביה יהבי לך ולא מישתי ביה שיכרא אמר רב אידי בר אבין ואם מת נעשה מטלטלין אצל בניו רבא אמר להכי קרו להו עיסקא דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו והלכתא כרבא בתרוייהו הילכך אי איכא סהדי דהני מטלטלי מחמת ההוא עיסקא נינהו שקיל להו מלוה בלא שבועה ואפי' מיתמי ואי איכא עליה דמיתנא כתובה או שטר חוב וליכא נכסי למיתנא לית להו מהני מטלטלי דעיסקא ולא מידי אלא שקיל להו מרייהו לחודיה דדיליה נינהו דלא קני ליה מיתנא אלא לאיעסוקי בהו בלחוד וכיון דמת הדר עיסקא למאריה ואי איכא ביה רווחא בההוא שעתא דמית לוה שקלי מיניה יורשים או בעל חוב מנתא דהוה שקיל מיתנא ואי ליכא ביה רווחא לא שקלי מיניה מידי אלא הדר עיסקא למאריה וכן הילכתא:

גרסינן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ע:) שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה ומסקנא אמר רבא הילכתא נשבע וגובה מחצה דהוא בתורת מלוה אבל פלגא דהוא בתורת פקדון חיישינן שמא נאנס אי נמי

נימוקי יוסף

מנכי ליה. בעל הקרקע מחלקו דמי כחשא דארעא:

ולא ניכחוש מרה. ליטול הפחת וירעב הוא וביתו והסכימו הרשב"א והרא"ה ז"ל דכיון דטעמא קאמרי' ליכחוש ארעא ולא ליכחוש מארה והוי טעמא לחכירות כמו לקבלנות דלהדין טעמא מה לי קבלנות מה לי חכירות א"כ בחכירות נמי אמרינן הכי ואע"ג דא"ר פפא דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא והא בקבלנותא היא מדאמרינן עבדא חטי כשומשמי דאי בחכירות לא איכפת לן היינו לענין לישנא דשייך בהא ולא בהא אבל לענין דינא [אה"נ דשייך בחכרנותא] ממש יש מהם דדינא לא משתני תדע דהאי מתני' דלא רצה לנכש תנא בחכירותא ובודאי כל שכן הוא [דאיתא נמי] בקבלנותא אלא דלא איצטריך לאשמועינן לפשיטותיה וה"נ דכוותה דאי לא מכחשת ארעא תוסף תת כחה לשנים הבאים וישתכר בקבלנות ואפ"ה לא מנכה כ"ש בחכירות נוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה ועוד דאם איתא דבחכירות מנכה היכי תנן לקמן חטים יזרענה שעורים דההוא בחכירותא היא וכיון דמנכה ליה היאך הוא יכול לשנות מחטים לשעורים בעל כרחו אלא בודאי לא מנכה בחכירותו כדאמרינן בקבלנות וכן דעת הרנב"ר ז"ל אע"פ שאין דעת הרמב"ן ז"ל כן:

טפי משומשמי. הוקרו חטין והצליח אותה שנה זריעת חטים טפי משומשמין:

יהיב ליה. בעל הקרקע מנכה מחלקו ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה לעשות לפי שזה גרם את השבח:

אטו כו'. אלא ודאי לא ינכה כלום :

האי עיסקא. המקבל פרקמטיא מבעל הבית ושמה לו כפי הדמים שהוא כאן והוא מוליכה למקום היוקר למחצה שכר:

פלגא מלוה. חצי אחריות אונסיה על המתעסק כמלוה:

ופלגא פקדון. וחצי אחריות אונסיה על בעליה כפקדון:

עבוד רבנן הך תקנתא דניחא לתרוייהו ניחא ליה למלוה דאי מיתניס מפרע מיהא פלגא:

ואי איכא רווחא שקיל פלגא. דאמרינן פקדון ברשותיה דמריה קאי וכמאן דאיעסק איהו דמי ולא מתחזי כרבית במאי דשקיל מיניה:

וניחא ליה ללוה דאי מיתניס לא משלם אלא פלגא. דבתורת מלוה ואי איכא רווחא שקיל ליה פלגא מלבד שכרו ממה שטורח בחלק המלוה דהא דאמרי' הכי פלגא מלוה ופלגא פקדון סתמא היינו משום דיהיב ליה אגריה כפועל משום מאי דטרח בפלגא דפקדון אבל אי לא יהיב ליה דיינינן ליה דשקיל ליה נפקד פלגא בהפסד משום פלגא מלוה ותרי תילתי באגר פלגא משום מלוה [ומשום אגריה דפקדון תלתא דפלגא דהוי הכל תרי תלתי] כי היכי דלא ליהוי רבית ומשום דסתמא הכי אמרי' פ' המוכר את הבית (דף ע:) בשטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה משום דסתמא פלגא מלוה הוי ומשום הכי נשבע המלוה שעדיין לא פרעו אבי היתומים וגובה החצי דלא אפשר למפטר אבי היתומים מיניה אפי' נאנסו דמלוה על הלוה רמיא ולא מצית למימר דמשום חשש רבית יקבל המלוה תרי תילתי בהפסד והלוה תילתא דאי הוה הכי א"כ לא הוה מלוה אלא תילתא שא"א שתקרא מלוה אלא במה שנתחייב נפקד באחריות ולא ה"ל למימר אלא נשבע וגובה תילתא דטענינן להו ליתמי כל מה שאפשר למטען והא דאמר רבא גופיה בפרק איזהו נשך (דף סח:) גבי בני רב עיליש [דילמא הכי כתיב ביה] אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר לאו למימרא דסתמא הכי הוו דלעולם פלגא בהפסד הוא בסתם כדאמרן אלא התם הוא משום דבשטרא כתיב פלגא באגר ובהפסד משמע ליה דאו האי או האי קאמר דאי הוה יהיב לו שכרו כפועל משום דלא ליהוי רבית כי לא כתב נמי סתמא הכי הוי כדאמרינן הכא לרבא דפלגא מלוה וכדפרישית זהו דעת הרמב"ן ז"ל ונראה שכן דעת האחרונים הרשב"א והרנב"ר ז"ל ומהרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות שלוחין ושותפין נראה ג"כ אע"פ שאין כן דעת הראב"ד ז"ל:

אי בעי למישתי ביה. כלומר אם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מלוה היא עליו:

לאיעסוקי ביה. דמתוך שתשכר בשלך תטרח ותתעסק בה יפה ואם מת הלוה והעיסקא קיימת ביד בניו הרי חציה שהיא מלוה נעשית מטלטלין אצל בניו ואין הבעלים גובין ממנו דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי:

להכי קרי ליה עיסקא. שתהא קיימת ומתעסק בה ויסמכו הבעלים עליה שלא תנתן להוצאה ואם מת יגבנה ולא תעשה כמטלטלין שלהם דכיון שצריכה להיות קיימת סמיכתן עליה כמקרקעי דטעמא דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבע"ח משום דמעיקרא לאו עלייהו סמיך ולאו למיגבי מיניה אוזפיה שהרי בידו להוציאה אבל הני אין בידו להוציאן וסמך עלייהו ופסק הרי"ף ז"ל כרבא בתרוייהו וכתב רב האי גאון ז"ל דכל היכא דאיתיה לעיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה והא דאמרינן בפרק המוכר את הבית (דף ע:) בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע מיירי כגון דליתא בעיניה ומסתברא נמי שאין בעלי חוב של מקבל גובין ממנו דמהא דרבא דאמר להכי קרו ליה עיסקא דא"ל לאיעסוקי ביה יהבינן לך ולא למישתי ביה שיכרא שמעינן דאי בעי לוה למפלגיה לממונא למשקל פלגא לאיעסוקי ביה לנפשיה לאו כל כמיניה דלאו אדעתא דעביד ביה הכי יהביה ניהליה הילכך אי אתני ליה הך תנאה בתר הכי בפני כל ב"ד שבעולם לא מהני ליה הדין תנאה ולא כלום ועוד דאי מהני ההוא תנאה בההוא פלגא דבתורת מלוה ואע"ג דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה מהני נמי באידך פלגא דתורת פקדון ומשוי ליה כוליה מלוה גביה וא"כ מאי אהני האי דעבדו רבנן פלגא מלוה ופלגא פקדון כיון דתליא מילתא בלוה ומצי לאתנויי עליה אלא ודאי ליתא והא דאיסור ורב ספרא דאזיל רב ספרא ופלג בלא דעתא דאיסור והנהו תרי כותאי נמי דעבדו עיסקא בהדי הדדי דשמעת מיניהו דאית ליה לשותף למיפלג קמי בי תלתא בלא דעתא דשותפא התם ממונא דתרוייהו הוה כדאמרינן התם אנא דידי שקלי אבל הכא דממונא דחד ואדעתא דהכי לא יהביה ליה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט