פתיחת התפריט הראשי

רי"ף ברכות מהדורת ש"ס ווילנא דף יד ע"ב

הלכות רב אלפסעריכה

הסמוכין לרשות הרבים, שמא יטלו אותן עוברי דרכים ויבוא לידי חשד. ומעשה בתלמיד אחד, שהניח תפיליו בחורין הסמוכין לרשות הרבים, ובאה זונה אחת ונטלתן ובאה לפני חכמים. אמרה להם: ראו מה נתן לי פלוני באתנני! כיוון ששמע אותו תלמיד כך, עלה לגג ונפל ומת. באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס.

אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: הלכה, גוללן כמין ספר תורה, ואוחזן בימינו כנגד ליבו. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובלבד שלא תהיה רצועה יוצא מתחת ידו טפח.

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי זירא: ביום, גוללן כמין ספר תורה; ובלילה, עושה להם כיס טפח ומניחן. אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שיש שהות ביום ללובשן; אבל אין שהות ביום כדי ללובשן, עושה להן כיס טפח ומניחן. אמר אביי: לא שנו אלא שהניחן בכלי שהוא כליין; אבל הניחן בכלי שאינו כליין, אפילו פחות מטפח.

אמר רבה בר בר חנה: כי הוינן אזליה בתריה דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל לבית הכסא, כי הוה נקיטא ספרא דאגדתא - הוה יהיב לן; כסתא דתפיליןשא - לא הוה יהב לן. אמר: הואיל ושרו רבנן, לא נטרחבא.

תנו רבנן: לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, ולא ישתין בהם מיםשב, ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראישג.

אמר שמואל: סכין וקערה וככר ומעות, הרי אלו כיוצא בהן.

ואף על גב דשרו בבית הכסא קבוע, כדאמרינן לעיל: "אוחזן בבגדו ובידו ונכנס" - בית הכסא עראי אסור. מאי טעמא? בית הכסא קבוע, ליכא ניצוצותדש, ולפיכך שרי; ובית הכסא עראי, איכא ניצוצות, ולפיכך אסור אפילו לאוחזן בידו ולהשתין.


גרסינן בפרק המקבל. אמרי דבי רבי ינאי: לתפילה ולתפילין ארבעה קבין. לתפילה - דתניא: הנושא משוי על כתיפו והגיע זמן תפילה, פחות מארבעה קבין - מפשילו לאחוריו ומתפלל; ארבעה קבין - מניחו על גבי קרקע ומתפלל. לתפילין - דתניא: הנושא משוי על ראשו ותפילין בראשו, אם תפיליו רוצצות - אסור, ואם לאו - מותר. באיזה משוי אמרו? במשוי של ארבעה קבין.

תני רבי חייא: המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו, הרי זה לא יסלקם לצדדים, ולא יקשרם בידו, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון. אבל קושרן על זרועו במקום תפילין.

משום רבי שילא אמרו: אפילו מטפחת שלהןגא אסור להניח על הראש שיש בו תפילין. וכמה? אמר אביי: ריבעא דריבעא דפומבדיתאשה.

אמר רבי יצחק: הנכנס לסעודת קבע, חולץ תפיליו ונכנס. ופליגא דרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא: מניחן על שולחנו, וכן הדור לו. ועד אימת?

הגהות ושינויי נוסחאותעריכה

הערה בא: לא נטרח — תיבות אלו מחוקות ונ"ב: לשון האשרי, לנטרן. ב"ח.

הערה גא: גירסת ד"ת: של לחם.

רש"י (ליקוטים)עריכה

מתוך בגדו ולא ירגיש.

גוללן — ברצועה שלהן.

שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו — שהרי יש בהן משום קדושה, שהרי יש בהן אותיות משד"י.

ואוחזן בימינו — שלא בבגדו, כדי שלא יפול.

ביום כשהוא חולצן — בשביל בית הכסא, גוללן כמין ספר תורה כדאמרן.

ובלילה — כשחולצן בתוך ביתו על מנת להניחם בבוקר, עושה עושה כמין כיס שחללו טפח, דחשיב הכלי אהלבב.

לא שנו — הא דאמרן ביום גוללן.

אמר אביי לא שנו — הא דבעי טפח.

בכלי שהוא כליין — כיס העשוי לצרכן, כי כליין בטל אצלן, הלכך בעינן דבר הניכר שיחוץ בפניהם.

הוה יהיב לן — לשומרו עד שיצא.

לא יאחז כו' — שירא פן יפלו מידו ולא יהא מתפלל בכוונה.

סכין — שלא יפול ויזיקנו. וקערה, דואג פו תישפך. וככר, פן יטנף. ומעות, פן יאבדו. ואין דעתו מיושבת עליו בתפילתו.

בית הכסא קבוע — ליכא ניצוצות שיהא צורך לשפשף אותם בידו.

בית הכסא עראי — דהיינו להשתין מים, איכא ניצוצות הניתזות על רגליו, ואמרינן במסכת יומא (דף ל) שמצוה לשפשף אותם, שאסור לאדם שיצא בניצוצות שעל רגליו, שמא ייראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים. ולכך אסור אפילו לאוחזן בבגדו ובידו כשהוא משתין.

חולץ תפיליו — שלא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפילין.

וכן הדור לו — כדי שיהו מזומנים לו ויחזור ויניחם

הערות והגהות ושינויי נוסחאותעריכה

הערה בב: נ"ב: להפסיק בינם לקרקע. ב"ח.

תלמיד רבינו יונהעריכה

ולא מפי ברייתא. מכל מקום למדנו מזה שהאחרים סוברים כמותו, ואינו יחיד אצל רבים:

אמר רבי זירא ביום גוללן כמין ספר תורה וכו' — פירש רש"י ז"ל דהכי קאמר: כשחולץ אותם, גוללן כמין ספר תורה, ואין צריך להניחן בכיס, אלא אפילו בקרקע כדי שיהיו מזומנים להניחם כשירצה, כיון שמצותן כל היום. אבל כשחולץ אותם בלילה, כיון שאין צריך להניחם כל הלילה, אין לו להניחם על גבי קרקע, אלא עושה להם כיס טפח ומניחן. ורבינו האי גאון ז"ל מפרש דבנכנס לבית הכסא מיירי, והכי קאמר: כשנכנס ביום וצריך לחלצם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא, גוללן כמין ספר תורה ואין צריך להניחן בכלי, כיון שצריך לחזור ולהניחן מיד. אבל כשנכנס בלילה, עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי ומצניען, כיון שאין לו לטלן. ואמרינן עלה: לא שנו דביום גוללן כמן ספר תורה וסגי להו בהכי, אלא כשיש שהות ביום כדי ללובשן, דכיון שעוד היום גדול ויכול עדיין לקיים את המצוה, לא נטריח אותו לתת אותם בתוך כיס; אבל אם לאחר שיצא מבית הכסא אין שהות ביום כדי ללובשן, אין לו להניחם כך ללא צורך, אלא עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו ומצניען:

הואיל ושרי רבנן לא נטרח — כלומר, לא אטריח להתלמידים שישמרו אותם. ויש ספרים שגורסין אותובג לנטרן, כלומר: ישמרו אותו מן המזיקין. ויש מפרשים, אשמור אותם אני בעצמי:

ולא ישתין בהם מים — ודווקא בעודן בידו; אבל בראשו, מותר להשתין בהם בבית הכסא ארעי, דליכא חשש ניצוצות כיון שהם בראשו, ומשום חשש שמא יפנה בהם נמי ליכא, כדכתבינן לעיל. וכן הא דאמרינן: לא ישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי, בידו קאמר, דכולה ברייתא בהכי מיירי. וטעמא דמילתא, דחיישינן שמא יפלו מידו. אבל כשהן בראשו, מותר לישן בהם שינת עראי, דהכי אמרינן בסוכה: הנכנס לישן ביום, רצה חולץ רצה מניח, ולא גזרינן עראי אטו קבע; דגבי סוכה דשינה עצמה אסורה, אמרו דגזרינן עראי אטו קבע, אבל גבי תפילין דאפילו שינת קבע עצמה אינה אסורה אלא משום גזירה שמא יפיח בהן, לא גזרינן עראי אטו קבע, דגזירה לגזירה לא גזרינן. ויש לשאול, דאפילו שינת עראי היאך מותר? והלא אסור להסיח דעתו מהם, ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו מהם. ואומר מורי הרב נר"ו, דמתוך דברי ר"מ ז"ל למדנו תירוץ לדבר זה, דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אף על פי שעוסק באומנותו ובצרכיו ואין דעתו עליהם ממש, לא נקרא זה היסח הדעת. דאי לא תימא הכי, היאך יוכל האדם להניח תפילין כל היום? והכי נמי כשמתנמנם ליכא היסח הדעת, דאדרבה באותה שעה עומד יותר דרך מורא ושוכח הבלי העולם. ולפיכך מותר לישן בהם שינת עראי:

סכין וקערה וככר ומעות וכיוצא בהן — פירש רש"י ז"ל, דסכין בידו אסור להתפלל, מפני שנותן לבו על הסכין שלא יפול מידו ויזיקהו, ואינו יכול לכוין בתפילתו. וכן קערה עם אוכלים, מתיירא שמא תיפול ויפסדו האוכלים, וטרוד לשמרה. וכן הככר, שמא יפול ויטנף. והמעות, שמא יתפזרו, וכן כל כיוצא בזה. אבל שאר דברים שאין בהם הפסד אם יפלו מידו, מותר להתפלל בעודן בידו. ומאי דמיבעיא לן בסוכה: לולב מאי? נצטרך לפרש לפי זה דהכי קא מבעי ליה: לולב, מי חיישינן שמפני חשש שלא יפול הלולב ויפסל טרוד לשמרו ואינו יכול לכוין בתפילתו ואסור, או דלמא חביבה ליה מצוה, ומתוך החביבות לא יפול ממנו ואינו טרוד בזה ומותר? ומסקנא דחבובי מצוה עדיף ומותר, ולא דיינינן ליה כסכין וקערה אלא כשאר דברים שאין בהם הפסד. ואית דמפרשי, דמאי דנקט סכין וקערה וככר ומעות, לאו דווקא, אלא אורחא דמילתא נקט, והוא הדין שאין לו ליטול בידו שום דבר בשעת התפילה, אלא לולב בלבד שהתירו משום חבובי מצוה לאבד ימעט בזה כוונת התפילה. ולפי זה הפירוש, צריך ליזהר שלא יקח אדם שום דבר בידו בשעה שיתפלל. מפי מורי הרב נר"ו:

מאי טעמא בית הכסא קבוע ליכא ניצוצות וכו' — ויש ששואלין, היאך אפשר דליכא ניצוצות? והלא אמרו: אי אפשר לגדולים בלא לקטנים, ונמצא דאיכא ניצוצות בשעה שמשתין. ויש לומר, דכי אמרינן דליכא ניצוצות, הני מילי מיושב, דאין מי רגלים כלים אלא מיושב; אבל כשמשתין מעומד, אינו כלה ואיכא ניצוצות, לפיכך אסרו להשתין בהם בעודן בידו, שמא ישפשף באותה יד ניצוצות, שמצוה לשפשפם כדי שלא יראה ככרות שפכה ויוציא לעז על בניו שהם ממזרים. אבל בבית הכסא קבוע ליכא ניצוצות, ולפיכך מותר. ורבינו האי ז"ל כתב, דבתי כסאות שלהם היו עשויין במדרון, בעניין שהיו כל המים יורדין ולא היו שם ניצוצות כלל:

משום רבי שילא אמרו — אפילו מטפחות שלהםגא אסור להניחם על הראש, מפני שנראה בזיון כשמשים עליהם שום משוי, ואפילו המטפחת שאוכלים בה, ואף על פי שלא יהיה בה שום טינוף. ויש ספרים שגורסין: אפילו מטפחות שלהם אסור, כלומר: אפילו המטפחות של התפילין, שהוא דבר מועט, אסור, מפני שנראה ביזוי לשום עליהם שום משוי. ורבינו משה ז"ל כתב, שמותר לשום המצנפת בראש ואפילו בשעה שמניח התפילין; נראה מדבריו שלא אסרו אלא מטפחת שנראה ביזוי, כדכתבינן, אבל דבר שדרך לשום אותו כל היום בראשו, כגון מצנפת וגלימא וכיוצא בהן, מותר. ויש שמקשים עליו, מדאמרינן בירושלמי: ר' יוחנן לא היה מניח תפילין אלא מפסחא לפסחא, והיה מחזיק לרישיה מפסחא ועד עצרתא. פירוש, ר' יוחנן היה חושש בראשו מקרירות, ומפני זה לא היה מניח תפילין אלא פעם אחת בשנה, כדי שלא יזיק אותו; ואף על פי כן, מפני אותו פעם בלבד היה חושש והיה צריך לחזק ראשו מפסח ועד עצרת. ואומרים: אם איתא דמותר לשום מצנפת או כובע על התפילין, למה לא היה משים אותו בכל יום, וישים עליהם הכובע ולא יהיה לו היזק? ואומר מורי הרב נר"ו שזו אינה קושיא, דמי שהיה לו חשש גדול כזה, שמפני פעם אחת היה צריך לחזק לראשו מפסח ועד עצרת, גם כן היה חושש אפילו בכובע או במצנפת, מפני שגובה התפילין מפסיק בין הכובע והראש, והרוח נכנס בינתים ומזיק לו. אבל לשאר בני אדם ודאי מותר:

וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא — תימה הוא על הרי"ף ז"לגב, שהביא הברייתא של מעלה דאמרינן


הערות, הגהות ושינויי נוסחאותעריכה

הערה בג: תיבת "אותו" נמחק. ב"ח.

הערה בד: צ"ל "ולא". ב"ח.

הערה גב: ד"ת: תימה הוא על הרי"ף וכו'. לפי קוצר דעתי, שמה שהוצרך להביא הברייתא הנזכר הוא, כדי להודיע לנו לגבי תפילה (תפילין) דפחות מד' קבין מפשילן לאחוריו, שזה לא היה מובן לולי הברייתא; ובהא הדין הוא כמו שאומר הברייתא. מהראב"ד ז"ל. ועיין בבית יוסף טור אורח חיים סימן מא.

שיטת ריב"בעריכה

ליכנס לבית הכסא.

ובלילה — שהוא חולצן בביתו על מנת להצניען עד הבוקר.

לא שנו — דמותר להכניסן עמו בידו בבית הכסא, אלא שיש שהות וכו'. כללא דשמעתא: בית הכסא קבוע מותר ליפנות ולהשתין בתוכו ותפילין בידו, והוא שיחלצם בריחוק ארבע אמות, לפי שאין בו ניצוצות, מפני שעפרו תיחוח ואין ניצוצות המים מדלגות. וקביעות בית הכסא כבר פירשנוהו.

אבל כשהן בראשו אסור אפילו להשתין, שמא יפנה בהן וגנאי הדבר. ובית הכסא עראי אסור להשתין ולהיפנות בו ותפילין בידו, שאי אפשר לגדולים בלא קטנים ואיכא ניצוצות; ואין צריך לומר בראשו. והא דאיבעיא לן בגמרא: מהו שיכנס אדם בתפילין בראשו בבית הכסא קבוע וכו', לאו למימרא דבבית הכסא עראי מותר, אלא אמסקנא קיימיה דבבית הכסא קבוע מותר, בית הכסא עראי אסור, ואמטו להכי שיילינן: בית הכסא קבוע שהוא מותר ליכנס לתוכו ותפילין בידו, בראשו מהו? מי חיישינן שמא יפנה בהן וגנאי הדבר. אבל בבית הכסא עראי לעולם איכא חששא דניצוצות. ויש מי שאומר דבבית הכסא עראי מותר ליכנס בו ולהשתין מים ותפילין בראשו, דחששא דניצוצות ליכא אחר שהן בראשו, ולא חיישינן נמי לשמא יפנה בהן אחר שהוא בית הכסא עראי. נמצא עכשיו, בבית הכסא עראי בזמן שתפילין בידו, אסור להשתין ולהיפנות בו משום ניצוצות, דאי אפשר לגדולים בלא קטנים. תפילין בראשו, להשתין מותר, ליפנות אסור משום גנאי. ובית הכסא קבוע, כשהן בראשו, אפילו להשתין אסור גזירה שמא יפנה בהן. בידו מותר להשתין ולהפנות. והא דאמר רב הונא לקמן: שכח ונכנס בתפיליו וכו', בתפילין בראשו מוקמינן לה; אי נמי בתפילין בידו בבית הכסא עראי, ומשום גזירה דניצוצות.

חולץ תפיליו — שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו.

וכן הדור לו — שיהו מזומנין לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה.

שלטי הגבוריםעריכה

הערה שא: ואם אין בידו כיסתא ויש עמו חבירו, פליגי אם יותר טוב לתת אותם לחברו או להביאם בידו, וצריך עיון בגרסאות.

לשון ריא"ז: ואם היה בידם כיס של תפילין, היו אוחזין אותו בידיהן ומכניסין אותו עמהן כדי להגן עליהם.

הערה שב: כתב הרא"ש: אבל כשהן בראשו מותר להשתין בהם בבית הכסא עראי, וגם מותר לישן שינת עראי כדאמרינן בסוכה: הנכנס לישן ביום, רצה חולץ, רצה מניח. ואם תאמר: היאך שינת עראי מותר? והלא אסור להסיח דעתו מהם, ובשעה שמתנמנם נמצא מסיח דעתו מהם. והיה אומר ר' (יהודה) [יונה] ז"ל: מתוך דברי רבינו משה ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה, דוודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ושחוק; אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אף על פי שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש, אין זה נקרא היסח הדעת. דאי לא תימא הכי, איך יוכל אדם להניח תפילין כל היום? וכן נמי כשמתנמנם, אין כאן היסח הדעת, כי הוא שוכח הבלי העולם ואין זה קלות ראש. עד כאן.

הערה שג: מיימוני פסק, דכשהן בראשו ופריס סודר עלייהו מותר לישן בהם עראי ראשו בין ברכיו, וכן כתב סמ"ג. ואם הם בידו, מותר לישן בין שינת עראי בין קבע. והראב"ד וסמ"ג והרא"ש אוסרין כשהן בידו לישן כלל.

לשון ריא"ז: ואם היו מונחין בראשו, יישן בהם שינת עראי אבל לא שינת קבע, שמא יפיח בהן. חלצן ופירס הסודר עליהן, מותר לו לישן בין קבע בין עראי. וכמה שינת עראי? כדי הילוך ק' אמה, כמו שמבואר בפרק הישן בסוכה. והילדים שהיו נשותיהן עמהן חולצין אפילו ביום שנכנסו לשינת עראי, שמא יבאו לידי הרגל דבר.

הערה דש: כתב הרא"ש: ואם תאמר, היאך אפשר בבית הכסא דליכא ניצוצות? והלא אי אפשר לגדולים בלא קטנים. ויש לומר, בבית הכסא קבוע עושה צרכיו מיושב וכלין מי רגלים וליכא ניצוצות; אבל כשמשתין מעומד אינם כלים ואיכא ניצוצות, עד כאן.

הערה שה: הרא"ש ובנו פסקו דא5ין איסור במשאוי רק בשיעור ד' קבין, ומיימוני כתב כרבינו.

לשון ריא"ז: אסור להניח משאוי על ראש שיש בו תפילין, אפילו מטפחת שלהן אם דרך משאוי נושאו. ומה שיש לתמוה על הרי"ף והרא"ש כתבתי במקום אחר בפירוש.