פתיחת התפריט הראשי

רי"ף ברכות מהדורת ש"ס ווילנא דף יד ע"א

הלכות רב אלפסעריכה

המשרה, עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהן ומן הצואה? ארבע אמות.

גמרא:עריכה

תנו רבנן: היה עומד בתפילה וראה צואה כנגדו, מהלך לפניו כדי שיזקרנה לאחריו ארבע אמות. והתניא לצדדין? לא קשיא; הא דאפשר, והא דלא אפשר.

התפלל ומצא צואה במקומושא, הואיל וחטא, אף על פי שהתפלל - אין תפילתו תפילה, אלא צריך לחזור ולהתפלל במקום טהור.

היה עומד בתפילה ומים שותתין לו על ברכיושב, ממתין עד שיכלו המים וחוזרשג. להיכן הוא חוזר? רב חסדא ורב המנונא. חד אמר: חוזר לראש, וחד אמר: חוזר למקום שפסק. וכתב רבינו האי גאון זצ"ל, דהלכתא כמאן דאמר חוזר למקום שפסק; ואם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראשדש.


גרסינן במגילה בפרק בני העיר: תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: המתפלל צריך שירחיק ארבע אמות ומשתין, והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל. אמר ליה רב נחמן: בשלמא משתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל, דתנן: וכמה ירחיק מהן ומן הצואה? ארבע אמות; אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין? אי הכי, קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא! תני "ישהה". כלומר, האי דקתני ירחיק, ישהה הוא. ואמרינן: בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך מתפלל, משום ניצוצות; אלא מתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ישתין, מאי טעמא? אמר רב אשי, שכל ארבע אמות, תפילתו של אדם סדורה לו בפיו, ורחושי מרחשן שפוותיה.

תנו רבנן: היה צריך לנקביו, אל יתפלל; ואם התפלל, תפילתו תועבה. אמר רב זביד, ואיתימא רב יהודה: לא שנו אלא שאינו יכול לעמוד על עצמו, אבל יכול לעמוד על עצמו, מותרשה.שו ועד כמה? אמר רב ששת, עד פרסה.מא

תניא אידך: הנצרך לנקביו אל יתפלל, משום שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס ד); וכתיב: "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים" (קהלת ד), ואמר רב אסי, ואיתימא רבי חנינא בר פפא: שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני המקום.

גרסינן בפרק אלו הן הלוקין: אמר רב אחאי: המשהה נקביו, קא עבר משום "בל תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא כ). אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא, קא עבר משום "בל תשקצו".


איבעיא להו: מהו שייכנס אדם בתפיליןשז לבית הכסא קבועשח וישתין בהן מים? מי חיישינן שמא יפנה בהן או שמא יפיח בהן, או לא? רבינא שרי, ורב אדא בר מתנה אסר. אתו ושיילוה לרבא. אמר להו: אסור, גזירה שמא יפנה בהןגא או שמא יפיח בהן.

תנו רבנן: הנכנס לבית הכסא, חולץ תפיליו בריחוק ארבע אמות ונכנס. וכשהוא יוצא, מרחיק ארבע אמות ומניחן. אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים, אוחזן בידו ונכנס. רבי עקיבא אומר: אוחזן בבגדו ונכנס. בבגדו סלקא דעתך? דילמא משתלי ושדי להו! אלא אימא, אוחזן בבגדו ובידושט ונכנס. ולא יניחם בחורין

הערות והגהות ושינויי נוסחאותעריכה

הערה מא: הטעם נראה לי דכן הוא שיעור תפילה, כדאמרינן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת בתפילה. מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות בי"ב שעות, הרי כל פרסה שעה וחמישית, ואותו חלק חמישית צריך שישהה קודם ולאחר תפילה, דצריך לשהות מעט כדאיתא בטור אורח חיים סימן צב וקל להבין. מ"ע. חידושי אנשי שם.

הערה גא: נ"ב: ודווקא בבית הכסא קבוע חיישינן שמא יפנה בהן, אבל בבית הכסא ארעי שאין רגילות לפנות שם מותר להשתין בהם ולא חיישינן שמא יפנה בהם. והא דתניא לקמן לא ישתין בהם אפילו בבית הכסא ארעי, היינו דווקא כשאוחזן בידו, דחיישינן שמא ישפשף בהם הניצוצות אם יפלו מים ברגליו או יגע באמה. גליון.

רש"י (ליקוטים)עריכה

מתני': עד שיתן לתוכו מים — כדמפרש בגמרא.

וכמה ירחיק מהן — ממי רגלים.

גמ': והתניא לצדדין — ואין צריך להלך עד שתהיה לאחריו.

אפשר — לילך לפניו, ילך לפניו עד שתהיה לאחריו. לא אפשר — כגון שיש נהר לפניו, מסתלקו לצדדין.

מים שותתין לו — מי רגלים נוטפין לו על ברכיו.

קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא — שאין לך מקום שלא התפללו בו לפעמים או אמרו בו דברי קדושה.

משום ניצוצות — שנוטפין לאחר שהטיל מים.

עד שיעור — כדי הילוך ד' אמות.

סדורה בפיו — סגורה בפיו.

שמור רגלך — היינו צרכיו, על שם מי רגלים.

בקרנא דאומני — כלי שמקיזין בו דם, שהוא מיאוס.

בית הכסא קבוע — שיש שם צואה. וכל בתי כסאות שבתלמוד – על פני השדה הם, בלא חפירה.

מהו שיכנס בתפילין — כשהן בראשו.

שמא יפנה בהן — כשהן בראשו יפנה לגדולים.

משתלי — ישכח כשירצה לעמוד, יפלו תפילין

תלמיד רבינו יונהעריכה

גמ': הא דאפשר הא דלא אפשר — פירוש, אם מתפלל כנגד המזרח וראה צואה כנגדו, ויכול ללכת כנגד המזרח, מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחוריו. אבל בא אי אפשר לו ללכת כנגד המזרח, כגון שמתירא שיפסיקוהו עוברי דרכים או שמא יראה צואה אחרת, וכנגד המערב אינו רוצהגב1 לחזור פניו שהוא רוצהגב2 להתפלל כנגד המזרח, ילך כנגד הצדדין, עד שיתרחק ממנו ד' אמות:

הואיל וחטא אין תפילתו תפילה — כלומר, הואיל וחטא שהיה לו לבדוק מתחילה ולא בדק, צריך לחזור ולהתפלל. ואומרים רבני צרפת ז"ל, דדווקא כשהיה מקום שמצויים לשם קטנים, או שמצוי שם צואה, בכי האי גוונא אמרינן דצריך לחזור ולהתפלל; אבל במקום אחר דמסתמא לא היה שם צואה, אם מצא אחרי כן אין צריך לחזור ולהתפלל. ודייקינן הכי מדאמרינן: הואיל וחטא אין תפילתו תפילה, ואם הוא במקום שלא היה לו לתת אל לבו שיהיה שם צואה ולא היה מחויב לבדוק, מאי החטא שחטא שלא בדק? אלא ודאי לא נקרא חוטא שיצטרך לחזור כי אם במקום שהיה לו לבדוק, ופשע ולא בדק. תדע, דהא באידך ברייתא דלעיל אמרינן: היה עומד בתפילה וראה צואה כנגדו, מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ארבע אמות; ואם איתא דלעולם הצריכוהו לחזור ולהתפלל, היאך אמרו דדי לו כשיהלך לפניו ארבע אמות? והיה לנו לומר שיחזור ויתפלל. אלא ודאי מפני שאפשר הוא שהיה במקום שלא היה לו לתת אל לבו שהיה שם צואה, לא אמרו שיחזור ויתפלל. מפי מורי הרב נר"ו:

היה עומד בתפילה ומים שותתין לו על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר — ויש לשאול, היאך יכול לחזור ולהתפלל כנגד מי רגלים? ויש מתרצים דהכי קאמר: ממתין עד שיכלה המים להבלע בקרקע. והנכון יותר, דלא קאמר אלא עד שיכלה עמוד המים בלבד, ורוצה לומר, ממתין עד שיכלה עמוד המים ואחר כך מרחיק ארבע אמות וחוזר ומתפלל. ואכתי קשה, דהיאך יכול להתפלל? שהרי לחות המים שעל ברכיו עדיין לא סר. ואית דאמרי, שהמים שעל ברכיו ושבבגדיו במהרה הם מתנגבים, ולפיכך לא חששו. וזה דוחק. ומשום הכי נראה למורי הרב נר"ו לתרץ, שלא חששו למים שעל ברכיו ושבבגדיו, מפני שמן התורה אינו אסור אלא בשעה ששותתין בלבד, כדאמרינן לקמן: לא אסרה התורה אלא כנגד העמוד בלבד; וכיון שהשאר אינו אלא מדרבנן, די בשירחיק מאותן שנפלו בקרקע ארבע אמות. ובאותם שעל ברכיו ועל בגדיו, שהוא דבר מועט, כיון שאין יוצא מהם ריח רע לא גזרו (בהן) ומותר:

וכתב רבינו האי ז"ל, שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ואף על גב דאמרינן בהלל ובמגילה (בר"ה דף לד): אם שהה כדי לגמור את כולה – חוזר למקום שפסק, שאני תפילה דחמירא טפי, שאפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אבל רבני צרפת ז"ל אין חולקין ביניהם, ואומרים דאפילו בתפילה, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק. וטעם האומר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, מדאמרינן בגמרא (ברכות כג ב): נימא בהא קמיפלגי, דמר סבר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ומר סבר [דחוזר] למקום שפסק? אמר רב אשי, האי שהה לא שההבב מבעי ליה. אלא דכולי עלמא שההגג חוזר לראש, והכא במאי עסקינן? דלא שהה. ואומר, מדאמרינן: שהה כדי לגמור את כולה כולי עלמא מודו דחוזר לראש, ולא נחלקו אלא בשלא שהה כדי לגמור את כולהגד,בג. ורבני צרפת ז"ל אומרים שאין מכאן ראיה, שאין אנו למדין משני לשונות כשהתלמוד מביא האחד ומניח האחר, אלא כשהיה יכול לומר גם את השני, דכיון שהיה יכול לאומרו ומניחו ואומר האחר, משמע שזה הלכה והאחר אינה הלכה. אבל בכאן לא היה לו לומר דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, משום דכיון דאפילו בדלא שהה איכא מאן דסבר דגברא דחוי הוא וחוזר לראש, היאך היה יכול לומר לדעת זה כששהה חוזר למקום שפסק? הלכך אין מכאן ראיה שהתלמוד סובר דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש:

אי הכי קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא — כלומר, אם איתא דצריך להרחיק ממקום שהתפלל ד' אמות, אם כן לא יוכל אדם להשתין בדרכי העיר לעולם, שהרי לפעמים מתפללים בהם. ומתרצינן, תני ישהה וכו'. ואומר בירושלמי שאפילו לרוק אין לו עד שישהה שיעור ארבע אמות. ודווקא לרצונו, אבל אם נזדמן לו רוק מותר, כדבעינן למימר קמן:

אבל יכול לעמוד על עצמו מותר — זו היא גירסתו של הרב אלפסי ז"ל. ואינו נכון, דוודאי אף על פי שיכול לעמוד על עצמו, כיון שנצרך לנקביו אינו מותר לכתחילה, כדאמר בסמוך באידך ברייתא: "הוצרך לנקביו לא יתפלל", ומשמע אף על פי שיכול לעמוד על עצמו. אלא כך היא הגירסא בספרים המדויקים: אבל יכול לעמוד על עצמו, אם התפלל תפילתו תפילה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל:

מהו שיכנס אדם בתפיליו לבית הכסא קבוע וישתין בהם מים וכו' — יש מפרשים דלא גרסי 'קבוע', דהיכי מיבעי ליה אם מותר להשתין בקבוע אם לאו? דהא חזינן בסמוך שאפילו הכניסה בלא השתנה אסור, דתניא: הנכנס לבית הכסא, חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס וכו'. אבל רבינו האי גאון ז"ל גריס ליה, ומפרש דהכי קאמר: מהו שיכנס אדם בתפיליו לבית הכסא צנוע שסופו להיות קבוע? ומשום הכי מיבעיא ליה, אף על פי שבשאר בתי כסאות שאינם קבועים מותר להשתין בהם, בזה שסופו להיות קבוע מי גזרינן שמתוך זה יבא לפנות בו ואסור, או נאמר: כיון שעדיין אינו קבוע, דיינינן ליה כבית הכסא עראי ומותר? ומסקנא דאסור, דחיישינן שמא יפנה בהם. ואומר הרב מורי שכך הוא הפסק, דבבית הכסא עראי, בידו אסור להשתין בהם, דחיישינן משום ניצוצות, כלומר: שמא ישפשף בהם, שהניצוצות מגיעותגה לתפילין. אבל כשהם בראשו, דליכא חשש ניצוצות, מותר להשתין בהם, דכיון דבית הכסא עראי הוא, ליכא למיחש שמא יפנה בהן. ובית הכסא קבוע, בראשו אסור, שמא יפנה בהן; ובידו מותר, דבבית הכסא קבוע ליכא חשש ניצוצות. ומשום שמא יפנה נמי לא חיישינן, כיון שאוחז אותם בבגדו ובידו:

רבי עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס — אף על גב דהלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מחביריו, בהא נראה דהלכה כמותו, מדאמרינן: "התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס". ואף על פי שאין למדין הלכה לא מפי משנה

הערות, הגהות ושינויי נוסחאותעריכה

הערה בא: נ"ב: אם. ב"ח.

הערה גב1: במקום "רוצה" צ"ל "יכול". גליון.

הערה גב2: במקום "רוצה" צ"ל צריך". גליון.

הערה גג: נ"ב: כדי לגמור את כולה. גליון.

הערה גד: נ"ב: ולא אמר דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, משמע וכו'. גליון.

הערה בג: נ"ב: אלמא דבתפילה שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ב"ח.

הערה גה: צ"ל "נוגעות". גליון.

שיטת ריב"בעריכה

גמ': והתניא לצדדין — ואין צריך להלך עד שתהא לאחריו.

איפשר — לילך לפניו, ילך עד שתהא לאחריו.

לא אפשר — כגון שיש נהר לפניו.

עד שיכלו המים — עד כדי שלא יהא בהן שיעור שיהו מטפיחין, דהא אסיקנא לקמן, מי רגלים כל זמן שמטפיחין.

ועד כמה — יוכל להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפילה.

מהו שיכנס אדם בתפילה — כשהן בידו קאמר, שבזמן שהן בראשו גנאי הדבר, שמא יפנה בהן גדולים. כי בתי הכסאות שבתלמוד על פני השדה הם בלא חפירה, ובית הכסא קרי מה שכבר יש שם צואה. ובית הכסא עראי, שזה מתחיל עכשיו לעשותו בית הכסא.

אוחזן בידו ונכנס — לאחר שחלצן בריחוק ארבע אמות ביום כשהוא חולצן

שלטי הגבוריםעריכה

הערה שא: ודווקא במקום שהיה ראוי להסתפק מתחילה ששם היה צואה; אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו, אין צריך לחזור ולקרות, כך נראה דברי מיימון ותוס' וטור.

הערה שב: באלו המים רבו הדעות, ועיין בתוס' והרא"ש.

הערה שג: כתב הרא"ש: פסק הרב ר' יוסף בר משה ז"ל דאפילו נפלו על בגדיו, כיון דעביד טיף טיף נבלעים מהרה, כדאמר לקמן: מי רגלים שנבלעו בבגד או בקרקע ואין בהם טופח כדי להטפיח, מותרים. ונראה דאפילו יש בהן טופח כדי להטפיח מותר מדאורייתא, ואינו אסור אלא כנגד העמוד בלבד, כדאמרינן לקמן: רבנן הוא דגזרי, וכיון שכבר הוא עומד בתפילה לא גזרו ואוקמוה אדאורייתא, עד כאן לשונו.

הערה דש: רוב הפוסקים מסכימים לדעת רבינו בתפילה, זולת רבני צרפת שהביא ר"י.

לשון ריא"ז: אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש, שאין התפילה דומה לקריאת שמע, וכך היא שיטת ר"י ומורי זקני הרב.

הערה שה: כתב הרא"ש, אמר רב זביד ואי תימא רב יהודה: לא שנו אלא שאינו יכול לעמוד על עצמו, אבל אם יכול לעמוד על עצמו מותר. זו היא גרסת רב אלפס. ולי נראה, אף על פי דיכול לעמוד על עצמו, כיון שצריך לנקביו אינו מותר לכתחילה, כדאמר בברייתא בסמוך: היה צריך לנקביו, לא יתפלל. וברוב ספרים גרס: אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפילתו תפילה. עד כאן לשונו.

הערה שו: מיימוני פליג על זה. וסמ"ג והרא"ש פסקו דאפילו יכול לעמוד על עצמו פרסה לא יתפלל לכתחילה. ורש"י פסק כרבינו. וצריך עיון בדברי הטור, שכתב דאם אינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח, שמוטב שיעבור זמן קריאת שמע ותפילה ולא יתפלל ממה שיתפלל בלא גוף נקי, ואם עבר זמן התפילה, אנוס הוא ודינו כשוכח שמתפלל שתיים. ומן התימה שיהא בהפחה כל כך חומרא, וצריך עיון.

לשון ריא"ז: ואם יכול לעמוד על עצמו ולהתפלל כדי הילוך פרסה, תפילתו תפילה.

הערה שז: כתב הרא"ש: ואף על גב דתניא לקמן, הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו בריחוק ד' אמות ונכנס? לאו משום הכניסה צריך לחלוץ, אלא משום שרוצה לעשות צרכיו. ומתוך קושיא זו היה גורס רב האי גאון: מהו שיכנס אדם לבית הכסא צנוע, פירוש: שסופו להיות קבוע. ולאו קושיא היא כדפרישית, עד כאן.

הערה שח: הרא"ש ורבינו יונה כתבו דאסור ליכנס בבית הכסא קבוע, אפילו אינו נכנס ליפנות; ובבית הכסא עראי מותר להשתין בהן כשהן בראשו. והאי דקאמר לקמן: ולא ישתין בהם, מיירי כשהן בידו, אבל בראשו שפיר דמי.

לשון ריא"ז: היו מונחין בראשו, מותר להשתין בהם בבית הכסא שאינו קבוע, ולא חיישינן שמא יפנה בהן, כדברי מורי זקני הרב. ונראה לי שאף בבית הכסא עראי אסור, שאף על פי שאין לגזור שמא יפנה בהן, חוששין שמא יפיח בהן, שכן דרך המשתין להפיח, כמבואר בקונטרס הראיות.

הערה שט: סמ"ג פליג על זה, וסבירא ליה דאין צריך לגלול בבגדו ובידו, אלא אפילו אוחזן בידו בלי שום בגד מותר ליכנס. והטור כתב כרבינו, וכן מיימון.