רבנו יונה על משלי יד כד

(משלי יד כד): "עטרת חכמים עושרם, ואיוולת כסילים", שהיא עושרם, היא "איוולת" הכסילים.

("איוולת כסילים איוולת" - הישנות הלשון לחיזוק הדבר, וכן (מלכים ב יא יד): "קשר קשר".)

והעניין, כי העושר - עטרת חכמים, מפני שדבריהם נשמעים, כמו שכתוב (קהלת ט טז): "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". והחכמים, בעת הצליחם בעושר וכבוד, תעוז ידם, לאהוב הצדיקים, ולעורר יראת ה' יתברך ועבודתו בעולם, ולהשפיל הרשעים החנפים, ולהרים ראש האמת.

אכן, העושר לכסילים היא עיקר איוולתם מכמה פנים, כי אז ירום לבבם, וגם העם ייכשלו ויכבדום, וישובו רבים לכסלם בראותם ידי הכסילות גוברת, והם ירימו קרן לרשעים; גם תתם לאל ידם למלאות חפצם בעבירות ובחטאים.

גם יש לבאר עוד לשון המקרא על העניין הזה: "איוולת כסילים" - אז היא איוולת גמורה.

וייתכן לפרש, כי סוף המקרא, להשלים טעם לתחילתו, והראיה, כי לא אמר "ואיוולת כסילים" ב-ו, ובא להראות שהדבר כן, שעטרת חכמים עושרם - כי אז הכסילים ורשעתם תיחשב איוולת גמורה נגד בני אדם, כי בשבת החכמים בשפל, לא תיוודע האיוולת בארץ, כי יבחרו רבים בדרך הרשע, ותהי להם לחכמה.