רבינו שמשון על טהרות ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

השרץ והצפרדע. שרץ מטמא במגע וצפרדע טהור ועלה קאי אחד שאמר נגעתי בזה דקתני בבא שנייה ונקטיה לבסוף דאדסליק נקט ונקט צפרדע לפי שדומה לצב וטעו ביה והאהיל דנקט בתר הלך משום דתרוייהו משום ספק האהיל:

כזית מן המת. מטמא באהל ואין נבילה מטמאה באהל ועלה קאי האהיל על אחד מהן:

עצם מן המת מטמא בהיסט ועצם דנבילה טהור ועלה קאי הסיט אחד מהן וכן גוש מארץ העמים גוש מארץ הפרס כדתנן בפ' שני (מ״ג) דאהלות ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס:

ר״ע מטמא. משמע הכא דר״ע לית ליה ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור וכן ר' יוסי דאפי' בשני שבילין לא מטהר אלא משום דהוי ספק ספיקא שמא לא הלך בטמא ואפילו הלך שמא לא נגע בטומאה ולא האהיל והא דשמעינן ליה לר״ע בקדושין בשילהי האומר (דף סו:) גבי מגורה של דסקית שנמצאת חסירה דמטמא כל טהרות שנעשו על גביו למפרע משום דמוקמינן לגברא בחזקת טומאה הא לאו הכי לא התם הוא לפי שהיה המקוה עומד בחזקת שלם ומיהו תימה דבכולי הש״ס קים לן ספק טומאה ברה״ר ספיקו טהור ולא משתמיט דפליגי עלה ר״ע ורבי יוסי ועוד דגבי ששה ספקות דלעיל פרק רביעי דמייתי בפ״ק דשבת (דף טו:) קאמר רבי יוסי אף על ספק מגעו ברשות היחיד תולין ברה״ר טהור ומיהו ההיא יש לדחות דשאני התם דטומאה דרבנן אבל עוד קשה דמתני' דלקמן דשני שבילין דפליגי בה ר' יהודה ור' יוסי אמרינן בפ״ק דפסחים (דף י.) בבאו לישאל בזה אחר זה דדברי הכל טהורין וע״כ באי אפשר לעבור בטמא שלא יטמא איירי כדפי' שם בקונטרס שהקבר ממלא את כל השביל דאי לאו הכי א״כ היינו מטהרין בבת אחת כמו בזה אחר זה כיון דאיפשר להיות ששניהם טהורין אלמא מטהר ר' יוסי אפי' בחדא ספיקא וי״ל דבעשה טהרות מודו ר' עקיבא ור' יוסי דברשות הרבים ספיקו טהור אפי' בחדא ספיקא כיון דאין להם תקנה אם נטמאים אלא בגברי הוא דפליגי ומחמרי להצריכו טבילה והזאה שמא היום ולמחר יתברר הדבר שניטמא דאפילו רבנן דמטהרי הא אמרי' בפרק אין מעמידין (דף לז:) גבי יוסי בן יועזר דספק טומאה ברה״ר התיר להם ואמר ר' יוחנן הלכ' ואין מורין כן וכי אתו לקמיה דר' ינאי אמר להן הא מיא בנהרא זילו טבולו והיינו לגבי גברא דאית ליה תקנה בטבילה אבל עשה טהרות מורין כן ואיפשר דאם נודע לו שהוא בספק קודם שעשה טהרות אם היה עושה טהרות אחרי כן היו טמאות לר״ע ור' יוסי ומיהו עוד קשה דלקמן תניא בתוספתא [פ״ז] דקופה שהיא ברה״ר או חמור וטומאה בתוכו ספק נגע טהור ופליגי בסיפא בזה רכוב על חמורו וזה רוכב על חמורו בנו של זה מורכב על כתיפו ובנו של זה מורכב על כתיפו אחד טמא ואחד טהור ספק נגעו זה בזה ר״ע מטמא ורבי יוסי מטהר אלמא מטהר רבי יוסי בספק מגע ברה״ר וי״ל דשאני התם דלמה יש לנו לספק כלל שנגעו ור״ע בתינוקות ורכוב מחמיר אבל בקופה וחמור מטהר: תניא בתוספתא [ריש פ״ו] הנבילות ושחוטות בעיר הולכין אחר הרוב רשב״ג אומר אפילו נבילה אחת בעיר כל הבשר הנמצא בעיר הרי הוא של נבילה מפני שהנבילות מצויות דמים טהורין וטמאין בתוך הבית הולכין אחר הרוב מעשה שנמצאו דמים ע״ג ככרות של תרומה ובא מעשה לפני חכמים וטהרום שאינם אלא דם השרצים החיים תשעה שרצים וצפרדע אחד ברה״ר ונגע באחד מהן ואינו יודע באי זה מהן נגע ספיקו טהור פירש אחד מהן לרשות היחיד ספיקו טמא לרה״ר ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב תשעה צפרדעים ושרץ אחד ברה״י ונגע באחד מהן ואינו יודע באי זה מהן נגע ספיקו טמא פירש אחד מהן לרה״י ספיקו טמא לרשות הרבים ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב ככר טמא שנתערב בתשעה ככרות טהורין ואכלו חמשה חמשה הראשונים ואח״כ אכלו חמשה חמשה האחרוני'. ונטמא א' מהן ואין ידוע אי זה מהן הראשונים טמאין שאין להם במה יתלו והאחרונים טהורים. פי' ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אפילו להקל כדאיתא בפרק קמא דכתובות (דף טו.): ובנמצא הלך אחר הרוב בין נמצא ברה״י בין נמצא ברה״ר וצריך לדקדק הי ניהו נמצא והי ניהו פירש ויש לפרש דפירש היינו שפירש בפנינו שנולד הספיקא במקום הקביעות לפיכך נידון כמחצה על מחצה והא דפריך בפרק התערובות (דף עג:) וניכבשינהו כי היכי דניניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש התם אע״פ שפירש בפנינו כבר נתבטל מקודם מקום הקביעות כדקאמרינן דניניידו. שאין להם במה יתלו שכשהתחילו חמשה הראשונים לאכול חמשה ככרים היו כל הככרים לפניהם וכל קבוע כמחצה על מחצה אבל האחרונים טהורין שתולין בראשונים שהם אכלו הככר טמא:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שני שבילים. ברה״ר:

הזה. בשלישי:

ושנה בשביעי:

אלו ואלו תלויות. אע״פ שבשנים שהלכו מטהרינן ומוקמינן כל חד וחד אחזקת טהרה כדאמרינן בסמוך הכא גבי חד בתרי זימני לא שייך לטהר בקיימות דאפי' בשנים כשבאו לישאל בבת אחת טמאין וחד אפילו בזה אחר זה כבת אחת דמי:

והשניות ישרפו. דודאי טמא היה כשנעשו: תניא בתוספתא [שם] זה הכלל אדם באדם טהרות בטהרות אדם בטהרות וטהרות באדם הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות טהורו' בשני ועשה טהרות ישרפו בראשון ולא עשה בשני ועשה ישרפו בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות טהורות ושניות ישרפו. פי' אדם באדם טהרות בטהרות היינו אדם אחד שהלך בזה ובזה וטבל בינתים ובכל פעם עשה טהרות דדמי כשנים שהלכו. וטהרות באדם כדי נסבה דאי אפשר לטהרות בלא אדם אלא איידי דנקט אדם בטהרות נקט נמי טהרות באדם: הרי אלו מוכיחות היינו כששתיהן קיימות שאין לו במה לתלות:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אם נשאלו כל אחד לחכמים על ספיקן בפני עצמם אין ב״ד יכולין לטמאותן כדקי״ל (לקמן פ״ו מ״א) ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ואם באו בבת אחת הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין או טהורין ואי אפשר לומר לנו טהורין אתם שהרי האחד ודאי טמא:

רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין. בפ״ק דפסחים (דף י.) אמר רבא ואי תימא רבי יוחנן בבת אחת דברי הכל טמאין בזה אחר זה דברי הכל טהורין לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו דרבי יהודה מדמי ליה לזה אחר זה ורבי יוסי מדמי ליה לבת אחת ופי' שם בקונטרס דהני שני שבילין אחד טמא דקבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו ואין שום עובר בו שלא יאהיל ולפירושו צריך לומר כדפרישית לעיל:

אכל אחד מהן וכו'. תנא טומאה דאורייתא והדר תנא טומאה דרבנן: תניא בתוספתא [שם] שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות ונטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות עשו שניהם טהרה אחת הרי זו טמאה עשו שניהם שתי טהרות זה בא ונשאל בפני עצמו אומרים לו טהור [כו'] נשאלו שניהם כאחת אומרים להם טמא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אם אמרו שנים היינו בשני שבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו אומרים להם טמא שאפילו טומאה שנתערבה במאה טהרות כולן טמאות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ונכנס למקדש פטור בשני ונכנס למקדש חייב בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל בשני ונכנס חייב ר״ש פוטר בזה ר״ש בן יהודה פוטר בכולן משום ר״ש. פי' הרי אלו מוכיחות לא מיתוקמא אלא בבאו לישאל בבת אחת כיון דשנים עשאום ואפילו הכין אם כבר נאכלו ראשונות שניות טהורות:

רבי יוסי אומר אם אמרו שנים היינו כלומר אם אמר זה או זה כדאוקימנא בבא לישאל עליו ועל חבירו. פוטר בכולן ואפי' בקמייתא אע״ג דטמא הוא מה נפשך וטעמא מפרש בסוף פרק שני דשבועות (דף יט.):

על רוקו שורפין. ולא אזלינן בתר רובא כדאשכחן בפירקין דלעיל דגזרו על ספק הרוקין חומרא בעלמא דרבנן:

על בגדיו הולכין אחר הרוב. לא מצינן למימר דאם רוב עם הארץ טמאין מדרס דאעם הארץ לא גזור לא מדרס ולא היסט כדמוכח לקמן פ״ז ממתניתין דהגנבים ובגדי עם הארץ מדרס לפרושים היינו משום אשתו נדה ואין לומר נמי משום דארוב כותים שורפין דאטומאת עובד כוכבים לא שרפינן כדמוכח בפרק בנות כותים (דף לח.) ויש מפרש הולכין אחר הרוב דאי רוב כותים תולין אי נמי דאי רוב זבים וזבות שורפין ומיהו קשה דמשמע דאתיא כר' מאיר ולרבי מאיר נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא כדאמרינן בפרק כסוי הדם (דף פז.) גבי רוב תינוקות מטפחים:

כליו טמאין מדרס. אע״ג דבישב ובא אחר ודרס אזלינן בתר רובא ישן שאני דחיישינן שמא רוב בני אדם דרסו על בגדו ואחד מהן זב או זבה:

וחכמים מטהרים. דמספק לא חיישינן ברה״ר שמא דרס כלל:

נגע באחד בלילה. בפ״ק דנדה (דף ד.) ובפרק בכל מערבין (דף לה:) מייתי לה:

ר״מ מטהר. בתוספתא משמע דדוקא ברה״ר:

וחכמים מטמאין. בתוספתא [פ״ו] משמע דבראוהו חי מבערב מודו רבנן לרבי מאיר ומדמחלקינן בין רשות הרבים לרשות היחיד יש לדקדק מכאן דלמפרע נמי ילפינן מסוטה קשה דלא מחלקינן במעת לעת שבנדה ובריש נדה הארכנו בדבר: תניא בתוספתא [שם] מעשה במסוכן אחד שהיו מוליכין אותו מגדפר לחמתא והיו הכתות מתחלפות עליו ובאחרונה נמצא מת בידן ובא מעשה לפני חכמים ולא טימאו אלא כת אחרונה בלבד נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולשחר מצאו מת ר״מ מטהר שספק רשות הרבים טהור וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמים לר״מ שאם ראהו חי מבערב אע״פ שבא שחרית ומצאו מת טהור מפני שזה ספק רשות הרבים ישב ע״ג אבן ברשות הרבים ולשחר עמד ומצא עליה שרץ או רוק ר״מ מטהר שספק רשות הרבים טהור וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמים לרבי מאיר שאם ראוה נקייה מבערב אע״פ שבא שחרית ומצא עליה שרץ או רוק שהוא טהור מפני שזה ספק רשות הרבים:

שוטה אחת בעיר. דוקא אשה שוטה אבל אדם שוטה לא דאשה רגילה בנדות טפי מאיש בזיבות ומיהו גבי עובד כוכבים אין חילוק בין עובד כוכבים לאשת עובד כוכבים דמדאורייתא כולם טהורים ומדרבנן גזרו עליהם שיהו כזבים וכן גבי כותים למאן דאמר (חולין דף ג:) כותים גירי אריות:

כל הרוקין שבעיר טמאין. שדרכן להלך בכל העיר:

או שישבה עמו בספינה. דמטמאה מדרס אע״פ שאין בגדיהם נוגעים כדתנן בפרק שלישי דזבים:

אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה. דאם היתה נדה או זבה היתה נזהרת שלא לדרוס על בגדיו ושלא ליכנס עמו בספינה: תניא בתוספתא (שם) שוטה אחת בעיר כל הרוקין שבעיר טמאין דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אם היתה רגילה ליכנס בתוך מבוי אחד אותו מבוי בחזקת טומאה וכל המבואות בחזקת טהרה ר״ש אומר כל המבואות בחזקת טומאה הן חוץ מן החצר המשתמרת רבי אלעזר ברבי צדוק אומר אף החצר המשתמרת בחזקת טומאה עד שיאמר ברי לי שלא בא לכאן. נדחק ברחים שהעובד כוכבים בתוכה ושהנדה בתוכו בגדיו טמאין מדרס ואי זו הרחים כל שעוקרין אותו ודוחפין אותו ממקומו רקק ודרס על דרוקו שורפין עליו את התרומ' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב. מי שדרסה אשה על בגדיו טמאין מדרס ר' דוסתאי ב״ר יהודה אומר אם רקקה ושפה את רוקה בשעה שהיא רקקה בגדיו טמאין מדרס שכן דרך בנות ישראל שפות את רוקן בשעה שהן נדות לא שפה את רוקה בגדיו טהורין: פי' שפות דורסות על רוקן בשעה שהן נדות כדי לכלותו מן העולם שלא יכשלו בטומאתו:

נאמן ע״י עצמו. בכריתות בריש אמרו לו (ד' יב.) איכא תרי לישני דרבנן סברי אדם נאמן ע״י עצמו יותר ממאה איש ור״מ סבר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ועוד מפרש טעמא דרבנן משום דמתרץ דבוריה ולא נטמאתי דקאמר היינו לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי והואיל וכן אדם נאמן על ידי עצמו: תניא בתוספתא (שם) שנים אומרין לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו. פי' יחוש לעצמו דלגבי אחרים אין מועיל מה דקאמר לא נטמאתי אלא לדידיה דוקא הוא דמהני משמע דלהך תנא לית ליה דמתרץ דבוריה דלגבי אחריני נמי היה לו להועיל אלא קסבר דנאמן על עצמו: עוד תניא בתוספתא (פ״ו) מביא אדם קרבן על ידי בנו ובתו הגדולים על ידי עבדו ושפחתו העברים ואם היה מכחישן נאמן על ידי עצמו כיצד אמרו לו נדרת והוא אומר תנאי היה בלבי שומעין לו אמרו לו נדרת והוא אומר לא נדרתי משהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו אמרו לו אשתך נדרה והוא אומר בלבי היה להפר שומעין לו אמרו לו אשתך נדרה והוא אומר לא נדרה משהגיעוהו אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו נאמן אדם לומר בני זה בן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת שלש שנים ויום אחד לחייב עליהן קרבן אבל למכות ולעונשין הרי זה אינו נאמן. פי' עבדו ושפחתו העברים לא משכחת קרבן באמה העבריה דאי בהביאה שערות מאי בעיא גביה. משהגיעוהו שאמרו לו דברים וסימנין שלא היה יכול להעיז פניו ולהכחישן. בן תשע ביאתו ביאה וכן בת שלש לכל עריות שבתורה מומתין על ידו והן פטורין ומימרא היא בקדושין פ' האומר (ד' סג:) דאמר רב חסדא בני זה בן ט' שנים ויום אחד בתי זו בת ג' שנים ויום אחד נאמן לקרבן ולא למכות ולעונשין ומייתי התם תניא כותיה מברייתא דקתני כה״ג גבי בני זה בן י״ג שנה ויום אחד בתי זו בת י״ב שנה ויום אחד נאמן לערכין ולחרמין ולהקדשות אבל לא למכות ולעונשין ותימה אמאי לא מייתי ברייתא דהכא דהיינו ממש דברי רב חסדא: ברה״י (צ״ל טמא) טעמא דחשיב כשאר ספיקי טומאה ובכי האי גונא אמרי' בפ' אמרו לו (דף יא:) גבי חלב דמביא אשם תלוי:

תניא בתוספתא (פ״ו) היו חמוריו ופועליו טעונין טהרות והפליגו לפניו יותר ממיל הרי אלו טהורין מפני שהוא בחזקת המשתמר ואם אמר להם צאו ואני בא אחריכם כיון שנכסי מעיניו הרי אלו טמאין שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא ברה״י ספיקו טמא ברה״ר ספיקו טהור. פי' אם אמר להם צאו ואני בא אחריכם בפרק בתרא דמסכת ע״ז (דף סט.) מפרש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ברה״ר ספיקו טהור משמע הכא דבתרי ותרי נמי אמרינן ברה״ר ספיקו טהור וקשה דלא משמע כן בפרק בכל מערבין (דף לה:) גבי הא דתנן תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ר״מ אומר הרי זה חמר גמל ופריך עלה מההיא דנגע באחד בלילה דר״מ מטהר וברה״ר איירי כדפרישית לעיל ומשני רבה ורב יוסף דמתני' דהתם בשני כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום ואחת אומרת משחשיכה ש״מ דכי האי גונא לא מטהרינן ברה״ר ובפרק ארבעה אחין נמי משמע דתרי ותרי לכל הפחות הוי ספיקא דרבנן: