משנה טהרות ה ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ה · משנה ז | >>
מי שישב ברשות הרבים ובא אחד ודרס על בגדיו, או שרקק ונגע ברוקו, על רוקו שורפים את התרומה, ועל בגדיו הולכין אחר הרוב.
ישן ברשות הרבים ועמד, כליו טמאים מדרס, דברי רבי מאיר.
וחכמים מטהרין.
נגע באחד בלילה, ואין ידוע אם חי אם מת, ובשחר עמד ומצאו מת, רבי מאיר מטהר.
וחכמים מטמאים, שכל הטומאות כשעת מציאתן.
מי שישב ברשות הרבים -
- ובא אחד ודרס על בגדיו,
- או שרקק ונגע ברוקו -
- על רוקו - שורפין את התרומה,
- ועל בגדיו - הולכין אחר הרוב.
- ישן ברשות הרבים, ועמד -
- כליו טמאין מדרס - דברי רבי מאיר.
- וחכמים - מטהרין.
- נגע באחד בלילה, ואין ידוע אם חי אם מת,
- ובשחר עמד, ומצאו מת -
- רבי מאיר - מטהר.
- וחכמים - מטמאין, שכל הטומאות כשעת מציאתן.
- ובשחר עמד, ומצאו מת -
כבר הקדמנו בפרק אשר לפני זה שהרוקין הנמצאים שורפים עליהם את התרומה ואף על פי שהן ספק, ולכן אם נגע ברוק זה האיש הסכל נהיה טמא בספק, ואם נגע בתרומה תשרף. אמנם אם נגע בבגדיו, רוצה לומר בבגד זה האיש הסכל היושב ברשות הרבים, ונמשך בזה הרוב, רוצה לומר אם יהיו רוב אנשי העיר טמאים הנה הוא טמא, ואם היו רובם טהורים הנה הוא טהור.
ואחר אמר שאם ישן ברשות הרבים, הנה כליו טמאים מדרס לפי שלפעמים דרס עליו הזב, זו היא סברת רבי מאיר. אמנם חכמים אומרים, שלא נחזיק טומאה בשום פנים כאשר אין שם להתלות. ובתוספתא מודים חכמים לרבי מאיר שאם ראהו חי מבערב, אף על פי שהוא בא בשחרית ומצאו מת, הנה הוא טהור מפני שזה ספק רשות הרבים.
והלכה כחכמים:
על רוקו שורפין. ולא אזלינן בתר רובא כדאשכחן בפירקין דלעיל דגזרו על ספק הרוקין חומרא בעלמא דרבנן:
על בגדיו הולכין אחר הרוב. לא מצינן למימר דאם רוב עם הארץ טמאין מדרס דאעם הארץ לא גזור לא מדרס ולא היסט כדמוכח לקמן פ״ז ממתניתין דהגנבים ובגדי עם הארץ מדרס לפרושים היינו משום אשתו נדה ואין לומר נמי משום דארוב כותים שורפין דאטומאת עובד כוכבים לא שרפינן כדמוכח בפרק בנות כותים (דף לח.) ויש מפרש הולכין אחר הרוב דאי רוב כותים תולין אי נמי דאי רוב זבים וזבות שורפין ומיהו קשה דמשמע דאתיא כר' מאיר ולרבי מאיר נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא כדאמרינן בפרק כסוי הדם (דף פז.) גבי רוב תינוקות מטפחים:
כליו טמאין מדרס. אע״ג דבישב ובא אחר ודרס אזלינן בתר רובא ישן שאני דחיישינן שמא רוב בני אדם דרסו על בגדו ואחד מהן זב או זבה:
וחכמים מטהרים. דמספק לא חיישינן ברה״ר שמא דרס כלל:
נגע באחד בלילה. בפ״ק דנדה (דף ד.) ובפרק בכל מערבין (דף לה:) מייתי לה:
ר״מ מטהר. בתוספתא משמע דדוקא ברה״ר:
וחכמים מטמאין. בתוספתא [פ״ו] משמע דבראוהו חי מבערב מודו רבנן לרבי מאיר ומדמחלקינן בין רשות הרבים לרשות היחיד יש לדקדק מכאן דלמפרע נמי ילפינן מסוטה קשה דלא מחלקינן במעת לעת שבנדה ובריש נדה הארכנו בדבר: תניא בתוספתא [שם] מעשה במסוכן אחד שהיו מוליכין אותו מגדפר לחמתא והיו הכתות מתחלפות עליו ובאחרונה נמצא מת בידן ובא מעשה לפני חכמים ולא טימאו אלא כת אחרונה בלבד נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולשחר מצאו מת ר״מ מטהר שספק רשות הרבים טהור וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמים לר״מ שאם ראהו חי מבערב אע״פ שבא שחרית ומצאו מת טהור מפני שזה ספק רשות הרבים ישב ע״ג אבן ברשות הרבים ולשחר עמד ומצא עליה שרץ או רוק ר״מ מטהר שספק רשות הרבים טהור וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמים לרבי מאיר שאם ראוה נקייה מבערב אע״פ שבא שחרית ומצא עליה שרץ או רוק שהוא טהור מפני שזה ספק רשות הרבים:
על רוקו שורפים - שעל רוקים הנמצאים שורפים את התרומה, כדתנן בפירקין דלעיל, ואע"פ שהן ספק, ולא אזלינן בתר רובא:
ועל בגדיו הולכים אחר הרוב - אם רוב אנשי אותה העיר זבים וזבות ח, שורפין:
כליו טמאין מדרס - אע"ג דבישב ובא אחד ודרס הולכין אחר הרוב, ישן שאני, דחיישינן שמא רוב בני אדם דרסו על בגדיו ואחד מהן זב או זבה:
וחכמים מטהרין - כיון דהוי ספק טומאה ברה"ר, טהור, שמא לא דרס כלל:
נגע באחד בלילה - ברה"ר דוקא מיירי:
וחכמים מטמאין - אם ראהו חי מבערב אע"פ שבא שחרית ומצאו שמת, מודים חכמים לר"מ שהוא טהור, וכשלא ראהו חי פליגי. והלכה כחכמים:
ועל בגדיו הולכין אחר הרוב. כתב הר"ב אם רוב אנשי העיר זבים וזבות דאע"ג דבגדי ע"ה מדרס כדתנן ספ"ג דחגיגה. לאו דע"ה עושהו מדרס. אלא שמא ישבה עליהן אשתו נדה. כ"כ הר"ש. ועיין ר"פ דלקמן ובמ"ה. וכתב עוד הר"ש דקשה דמשמע דאתיא כר"מ. ולר"מ נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא (וכמ"ש הר"ב בפ"ג מ"ח) ע"כ. ולפי מ"ש לעיל פ"ג (מ"ט) תירוץ א' של תוס' לא ס"ל ר"מ סמוך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן להחמיר [יז]:
ר"מ מטהר. עמ"ש בזה במ"ד פ"ג דעירובין:
כשעת מציאותן. וכתב הר"ב בפ' ג' מ"ה דדוקא במקום מציאותם נמי וכו':
(ח) (על הברטנורא) דאע"ג דבגדי עם הארץ מדרס, לאו דעם הארץ עושהו מדרס, אלא שמא ישבה עליהן אשתו נדה. וקשה, דמשמע דאתיא כר' מאיר, ולר' מאיר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. הר"ש. ולמה שכתבו התוס' דלא סבירא ליה לר' מאיר סמוך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן להחמיר, ניחא:
מי שישב וכו': ברוקו על רוקו הרישי' נקדם בשורק ה"ר יהוסף ז"ל וגם כתב ס"א ועל בגדיו הולכין אחר הרוק ע"כ:
ועל בגדיו הולכין אחר הרוב: אם רובן זבין וזבות שורפים ואם רובן כנענים תולין שאין שורפים על טומאת כנעני אבל אין לומר אם רובן עמי הארץ דלא גזרו טומאת מדרס על עמי הארץ כדמוכח לקמן פ"ז ממתני' דהגנבים והא דבגדי עמי הארץ מדרס לפרושים היינו משום אשתו נדה וצ"ע דמשמע דאתיא כר"מ ולר"מ אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא אחזקה ואיתרע ליה רובא כדאמרינן בפ' כסוי הדם גבי רוב תינוקות מטפחין. הר"ש והרא"ש ז"ל:
נגע באחד בלילה: פ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) מייתי לה לאקשויי מינה דר"מ אדר"מ כדכתבינן התם פ"ג סימן ד' וכתבו שם תוס' ז"ל ר"מ מטהר בר"ה מיירי כדתניא בתוספתא ר"מ מטהר שספק טומאר בר"ה טהור וכן פירשו ג"כ הר"ש והרא"ש ז"ל:
יכין
ובא אחד ודרס: והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']:
או שרקק: דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא:
על רוקו שורפים את התרומה: דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]:
ועל בגדיו הולכין אחר הרוב: דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל:
כליו טמאים מדרס: אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא:
וחכמים מטהרין: דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור:
ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר: אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא:
וחכמים מטמאים: דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת