רבינו שמשון על ביכורים ג
<< · רבינו שמשון · על ביכורים · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שבכרה. פירוש שבכרה ואע"פ שלא נגמר הפרי הרי אילו בכורים ואין צריך עוד לקרות שם וטעמייהו מפרש בירושלמי (הלכה א) דכתיב (דברים כו) הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי אבל בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין ור' שמעון סבר דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי כלומר בתלוש כמו בהבאה ואמרי' בירושלמי (שם) דלר' שמעון לא קרא שם בתלוש לא קדשו ואין מדמאין ואין חייבין עליו חומש ואין לוקין עליהם חוץ לחומה ואמרי' בירושלמי תני רבי שמעון הבכורים אחד מששים פאה אחד מששים ראשית הגז אחד מששים תרומה טמאה אחד מששים תרומה שאין הבעלים מקפידים עליה אחד מששים מה אית ליה כגון תרומה הכלסין והחרובים ושעורים שבאדום ובטבל טמא נמי אין מקפיד אם מפריש אחד מששים שסופה לשרפה ולא לאכילה ולא חשיב עין רעה:
שבמעמד. מפרש בירושלמי (הלכה ה) כגון יהויריב ומכיריו ידעיה ומכיריו:
ברחובה של עיר. מפרש בירושלמי (שם) מפני אהל טומאה והיינו דתנן בפרק בתרא דמגילה (דף כו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר ומפרש בגמרא דיש בו משום קדושה שמתפללין בו בתענית ומעמדות ומוחקין מן הספרים מעמדות משום דמה ענין מעמדות לכאן ושפיר גרסי ליה דאיירי במעמדות דבכורים כדתנן הכא למשכים כלומר לבקר הממונה ראש המעמד קומו ונעלה ציון בירושלמי אמרינן בדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך בירושלים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים בהר הבית היו אומרים הללויה הללו אל בקדשו בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה הללויה:
גרוגרות וצמוקים. פירוש לפי שהיו רחוקים צריך להביא דבר המתקיים:
והשור הולך עמהם. בירושלמי (הל' ג) פליגי רב חמא מקריב שלמים רב אומר מקיצין בהם את המזבח. ר' זעירא בעי יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי:
ועטרה של זית בראשו. מפרש בירושל' (שם) שהוא ממין שבע כלומר מאילן המחובר שבשבעה שהוא סמוך לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש:
ועיטרו את הביכורים. בירושל' תני מי שהיו בכוריו גרוגרות היה מעטרן בענבים:
לפי כבוד הנכנסין. בירושלמי (שם) פריך וכי יש קטן וגדול בישראל אלא כיני מתניתין באוכלסין לפי רוב הנכנסים היו יוצאים אם מרובים ואם מועטין: בעלי אומניות. בירושל' (שם) פריך ולא כן כתיב והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס שניוה היא שהיא אחת לקוצים ר' יוסי בר בון בשם רב הונא בר חייא בוא וראה מה גדל כחן של עושה מצות שמפני זקן אינו עומד ומפני עושה מצות עומד והאי שנויין איתא נמי בפ"ק דקדושין:
שמגיע. פירוש הגיע לעזרה. אמרינן בירושלמי (הל' ד) אמר רב הונא כיני מתני' (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך ואח"כ הלוים בשיר. הגוזלות שעל גבי הסלים. בירושל' (שם) תני ר' יוסי אומר לא היו נותנים הגוזלות על גבי הסלים שלא ינבלו את הבכורים אלא תולה אותם חוץ לסלים ומה שבידם בכורים שהיו מביאין בידם:
הגוזלות שעל גבי הסלים. בירושל' (שם) תני ר' יוסי אומר לא היו נותנים הגוזלות על גבי הסלים שלא ינבלו את הביכורים אלא תולה אותם חוץ לסלים:
ומה שבידם. בכורים שהיו מביאין בידם:
ואוחזו בשפתותיו. פירוש אוחז בשפתותיו וכהן מניח ידיו תחתיו ומניף משמע שהסל על יד הכהן אלא שהבעלים אוחזין הסל בשפתותיו והא דאמרינן בפרק כל המנחות באות מצה כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף לאו דווקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דאם כן הוי לך חציצה בין הכלי ובין יד הכהן ובסוף שתי מדות מסקינן גבי בעלי סוברין לינפו כולהו בהדי הדדי קאמר הויא חציצה ומיהו רבינו שלמה פי' שם דבתנופות הכהן לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא ודבר תימה מנא ליה הא דהא תרווייהו כתיבין והתם תניא גבי תנופה דשלמים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כיצד עושה מניח אמורים על פסת היד וחזה ושוק עליהם והתם נמי מצינו למימר שאוחז הכהן באמורים הוציאם חוץ לפסת היד ולפי שנתלים למטה קאמר תחת יד הבעלים. ובירושל' דסוטה [פ"ג הל' א] משמע קצת דחוי ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך בירושלמי ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא ילד אין יצר הרע מצוי לאותה שעה ומיהו מצינן למימר דאע"פ שזה למטה מן הכלי וזה למעלה מן הכלי פעמים נוגעים ידיו בידיה על ידי שמתעסקין יחד בתנופה בצד המזבח. אמרינן בירושלמי על קרן דרומית מערבית לפני ה' יכול במערב תלמוד לומר אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום תלמוד לומר לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן מערבית דרומית ומניחין בדרומית של קרן והשתחוה ויצא משמע דלא היה מניף כי אם בשעת קריאה אבל בספרי משמע דאיכא שתי תנופות דקתני והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך מלמד שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה והתם בספרי דרש תנופה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כר' אליעזר בן יעקב בפרק כל המנחות באות מצה (דף סא) דיליף יד יד מידיו תביאנו ושמא סבר לה נמי כר' יהודה דדריש התם והנחתו זו תנופה או אינו אלא הנחה כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמורה הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופות ולהכי בעי שתי תנופות דולקח הכהן באמצע קריאה כתיב והנחתו גבי השתחואה כתיב ומשמע ליה לשון תנופת מלשון לך נחה את העם מני"ר בלע"ז שמוליך ומביא ומעלה ומוריד אי נמי מדאחר הנחת הכהן כתובה עוד הנחה אחריתי לאחר קריאה שמע מינה דנוטל לאחר הנחת הכהן לחזור ולהניף אחר הקריאה דהיינו שעת השתחויה אבל קשה דבפרק בתרא דמכות אמרינן מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב מנא ליה דפליגי דילמא דריש תרוויהו כמו תנא דספרי והתם משמע לר' אליעזר בן יעקב מייתר ליה והנחתו לומר דהנחה מעכבת בהן ושמא מדלא מייתי כל חד דרשה דחבריה מכלל דלא סבירא להו בהדדי ומיהו קשה דר' יהודה דרש תנופה מוהנחתו ואפילו הכי מוקי לה לשעת קריאה משום דהניף גבי קריאה כתיב לכך נראה דבספרי דריש תנופה להשתחואה מדאיתקיש להנחה ועוד יש תנא שלישי דלית ליה תנופה כלל מדתנן התם במנחות והבכורים כדברי ר' אליעזר בן יעקב מכלל דלרבנן לא בעי תנופה והא דקאמר במכות מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב ניחא ליה לאתויי תנא דמשכח בהדיא ועוד יש לדחות דשתי תנופות לאו דווקא אלא לפי שיש בכורים שאין טעונין קריאה כמו מן החג ועד חנוכה וקאמר דאותן הטעונין קריאה מניף בשעת קריאה ושאין טעונין קריאה מניף בשעת השתחויה:
נמנעו מלהביא. פירוש נמנעו מלהביא מפני הבושת שאין יודעין לקרות:
התקינו שיהא מקרין. מפרש בירושלמי (שם) שסמכו למקרא וענית ואמרת שאין עניה אלא מפי אחר:
בסלים של נצרים. פירוש אסלי נצרים של ערבה קלופה דווקא קאי כדמוכח בשלהי החובל דדייק מהכא דבתר עניא אזלא עניותא דעניים סליהם לכהנים אבל עשירים שהיו מביאין בקלתות של כסף ושל זהב כשהולכין נושאין אותן עמהן:
רבי שמעון בן ננס אומר וכו'. ירושלמי (שם) אמר רבי יוסי כל עמא מודים שמעטרים את הבכורים מחוצה לארץ שאין בני אדם טועים לומר שמביאין בכורים מחוצה לארץ מה פליגין בעמון ומואב מאן דאמר מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינים מעטרים את הבכורים מעמון ומואב ומאן דאמר אין מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים אין מעטרים את הבכורים מעמון ומואב. אמר רבי מנא כל עמא מודין שאין מעטרין את הבכורים מעמון ומואב שבני אדם טועין לומר שמביאין בכורים מעמון ומואב מה פליגין בחוצה לארץ מאן דאמר מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים מעטרין את הבכורים מחוצה לארץ ומאן דאמר אין מעטרים את הבכורים אלא משבעת המינים אין מעטרין את הבכורים מחו"ל:
מעטרים פירוש סביב הסלים היו תולין בהן פירות מבחוץ לנוי והוא העטור:
תוספת הבכורים. פירוש תוספת הבכורים עיקר הבכורים היינו תאנה שבכרה ואשכול שבכר אומר הרי אילו בכורים וכשבא ללקטן וליתנן בסלים מוסיף על תאנים תאנים אחרים שאינם בכורים וכן על כולם מוסיף ממינו והעיטור היינו מה שמקיף להם מבחוץ לנוי ופטורה מן הדמאי בעם הארץ שמביא בכורים:
תניא בתוספתא מצוה להביאן בשבעה כלים ואם הביאן בכלי אחד יצא כיצד הוא עושה נותן שעורים מלמטה ודבר אחר על גביהן חטים על גביהם ודבר אחר על גביהם זיתים על גביהם ודבר אחר על גביהם תמרים על גביהם ודבר אחר על גביהם רמונים על גביהם ודבר אחר על גביהם תאנים על גביהם ודבר אחר על גביהם למעלה מכולן ענבים ומקיף עליהן אשכול של ענבים מבחוץ ולא היו עולים יחידים יחידים אלא פלכים פלכים ולא היו הפלכים כל היום כולו אלא שתי ידות ביום חזני בית הכנסת עולין עמהן ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים מפני אהל טומאה וטעונה עולה ושלמים ולא היו מתעסקין בהן בחזירתן כדרך שמתעסקין בהליכתן פי' בשבעה כלים כשמביא משבעת המינים שיביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו כיצד הוא עושה כשמביא שבעת המינים בכלי אחד ודבר אחר על גביהם להפסיק בין מין ומין עוד תניא בתוספתא תוספת הבכורים מין במינו ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הודאי ואין צריך לומר מפני הדמאי ועיטור הבכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי תוספת הבכורים מין על שאינו מינו מדבר שחייב בבכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו שאינו חייב בבכורים פטור מן הודאי ואין צריך לומר בדמאי ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו מדבר שאינו חייב בבכורים או מעמון ומואב אפילו דבר שחייב בבכורים אין מקבלין ממנו פירוש פטורה התוספת מן הודאי ומתניתין דקתני מן הדמאי משום עיטור נקטיה דאפילו בדמאי חייב תוספת הבכורים מין על שאינו מינו כלומר אם עשה תוספת ממין על שאינו מינו ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו מדבר שאינו חייב בבכורים פטור מן הודאי דכיון דלא מחייבה בתרומה ומעשר אלא מדרבנן פטרום חכמים כיון דנעשו עיטור לבכורים אע"פ שאין מקבלים ממנו כדקתני סיפא וכר' עקיבא דמתניתין אתיא ולא כר' שמעון בן ננס:
ולמה אמרו הבכורים נכסי כהן שהוא קונה מהן עבדים וקרקעות. פירוש שהוא קונה מהם עבדים אינן יוצאין בשביל כך מקדושתם ואסורים לזרים וליאכל חוץ לחומה ונאכלין בטהרה וספר תורה מותר לקנות מהן ואע"ג דתנא בהמה טמאה איצטריך למתני ספר תורה דסלקי דעתין כל הני נהי דאינהו לאו בני אכילה נינהו חזי לשכר שיבא לידי אכילה אבל ספר תורה אינה לאכילה ולא חזי לשכר שיבא לידי אכילה. ועוד יש לפרש דאאשה בכתובתה קאי דאמרן שנוטלת הבכורים בכתובתה וס"ת נוטלת כמו כן בכתובתה ואפשר דאבעל חוב נמי קאי דאשה בכתובתה וב"ח בחובו נוטלין בכורים וס"ת. ובירושלמי (שם) מייתי עלה ר' חנינא ר' פנחס ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן גמליאל מוכר אדם ספר תורה לישא אשה וכש"כ מפני חייו דסלקא דעתא כיון דאסור למכור ס"ת אלא להני מילי אין ממשכנין אותן בה קמ"ל וכפירוש ראשון פירש רבינו שלמה בחולין פרק הזרוע דאקונה מהן קאי ולא יתכן דאם כן הוי ליה למתני ספר תורה בהדי אינך דרישא מקמי אשה ובעל חוב וכמו שפירשתי נכון וסתם מתניתין ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה בפרק האשה שנפלו בכתובות מדמשכנין אותו מן הבכורים ומס"ת דנוטלין בעל כרחו משמע אלא לחבר בטובה ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דפליגי בפרק בתרא דחלה דתנן אלו ניתנין לכל כהן וקחשיב קדשי המקדש והבכורים ר' יהודה אוסר בבכורים והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש לשון חלוקה לאו דווקא דקדשי המקדש אין מחלקין כדתניא במנחות בפרק ואלו מנחות ובקדושין פרק שני דאפילו בקדשים קלים אין חולקין זה כנגד זה וכן בהנהו דזבחים בריש טבול יום אין לשון חלוקה דווקא ובסיפא דהך ברייתא גופא דאין חולקין דקתני איש חולק ואפילו בעל מום ואין קטן חולק ואפילו תם היינו כלומר אין מסרבין בו לאכול אבל לקטן מסרבין וקצת קשה מהא דתנן בשבת בפרק שואל מטילים חלשים על הקדשים ביום טוב ושמא מפני דרכי שלום בעלמא היו עושים ועוד נראה דדווקא קאמר דאין חולקין לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה דמהכא מייתי לה פרק שני דקדושין אי נמי לא ממעטינן הכא אלא דאין חולקין שתי מנחות זו כנגד זו אבל מנחה אחת חולקין לכמה חלקים וכן זבח אחד והא דפריך בפרק האיש מקדש מהא דתניא גבי לחם הפנים הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרים היו חולקין ולא משני מנחה אחת שאני משום דהתם לאו מלשון חולקין גרידא דייקא מדלא מייתי דהכא ודפרק טבול יום אלא כדפירש התם רבינו שלמה דסלקא דעתין דהאי חולקין לא ליטול חלקו המגיע קאמר דלאחר שמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים ולא היה מגיע לכהן אלא כפול וכפול למאי חזי אלא חולקין דרך עילוי שמניח חלקו לחברו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ומשני דחלקו המגיע קאמר וכשאינה שוה לו חוטף חלק חבירו ואכלו והא דתנן במס' סוכה פ' בתרא הנכנסין חולקין בצפון חלקו המגיע קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה.
ירושלמי (הל' ו') תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל המקיים ספר תורה בתוך ביתו עליו הכתוב אומר (תהלים קיב) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד: