רבינו גרשום על הש"ס/כריתות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כ עמוד בעריכה


דם נחירה. דרסה או עיקור:

ודם היקז של בהמה שהנשמה יוצאה בו. היינו דם קילוח חייב כרת עליו פרט לאותו דם ששותת תחלה ובסוף:

דם (הבכור) [הטחול]. שפירש ממנו ודם הלב שפירש ממנו דם ביצים של בהמה אין חייבין עליהן כרת אלא לאו בעלמא ודם דגים וחגבים ושרצים אין חייבין עליהן וכו'. כדמפרש בגמרא:

אף דם מהלכי שתים. כמו אדם ודם ביצים דברייתא מיירי בביצים דעוף דמוזרות ומעורות בדם:

מה עוף ובהמה מיוחד שיש בהן טומאה קלה. היינו טומאת אוכלין בכביצה וטומאה חמורה שמטמאין אדם במשא דכתב בהו והנושא את נבלתם:

ויש בהן איסורא קודם שחיטה. אכילה. והיתר לאחר שחיטה:

אוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה דאדם אין מטמא טומאת אוכלין:


דף כא עמוד אעריכה


ושרצים אין בהן טומאה חמורה. דלא מטמו במשא דלא כתיב בהו והנושא את נבלתם:

אוציא דם ביצים של עוף שאינו מין בשר. דגים וחגבים שכולן היתר שאינן טעונין שחיטה:

לעוף ולבהמה. קא דייק מ"ט כתבינהו לתרווייהו לילף מחד. מעוף. אם [עוף הוה] אמינא מה עוף שאין בו כלאים שאין נוצתו אסורה לא עם צמר ולא עם פשתים דמו אסור אף בהמה שאין בצמרה איסור כלאים כגון עז ופרה דמה אסור ולא כבשים להכי כתיב ולבהמה לאסור דם דכל בהמה:

ואי כתיב בהמה בלבד הוה אמינא מה בהמה שאינה באסור (אם) דלא תקח האם על הבנים דמה אסור אף עוף נמי דאינו באיסור אם על בן כגון מזומן או עוף טמא למעוטי דם דעוף טהור ואינו מזומן ת"ל לעוף:

ואימא כל דם כלל כו' אין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה (נמי) אין מידי אחרינא לא. ולמעוטי דם דחיה. לא כתיב כל נפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל כלל ופרט וכלל הוא ואי אתה דן אלא כעין הפרט והיינו כדאמר לעיל מה עוף ובהמה מיוחדין כו':

והא לא דמי כו'. מה בכך הא אשכחן תנא דבי ר' ישמעאל דדריש ריבויי ומיעוטי באלו טרפות [דף ס"ו].‏[1] וכללי ופרטי במרובה [דף ס"ד א] ואע"ג דלא דמו אהדדי (והני) [והכא] נמי דרשינן כלל ופרט וכלל ואע"ג דלא דמו ואירבי דם דחיה וכוי:

ואף כל לרבות דמו של כוי. לרבות דם דחיה לא צריך לרבוייה דבהדיא כתיב בה איסור דם דכתב איש כי יצוד ציד חיה כו' כתיב בתריה דם כל בשר לא תאכלו. ואי קסבר כוי ספק חיה ספק בהמה הוא איצטריך קרא לרבויי למיסר ספיקא פשיטא דאסור דמו ממה נפשך:

אלא קסבר כוי בריה הוא בפני עצמו. ואיצטריך קרא לרבויי ולמיסר דמו:

מכי כל אוכל חלב קרי ביה‏[2] כי כל אוכל חלב כל דאפי' דכוי. נבלתו מנלן. דאסור באכילה מכל דלא תאכלו כל נבלה:

החותך מן האדם. מן החי בשר לשום אכילה:

צריך מחשבה. אם חשבו לאכילה מטמא טומאת אוכלין בכביצה ואין צריך הכשר אלא אפי' בלא הכשר מיטמא דק"ל כל שסופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר:

תיעשה חתיכה שלו מחשבה. דכיון דחתכיה אחשביה:

אמר ריש לקיש. שלא חתכו סתם לשום אדם אלא לשום כלב דמחשבה (דכלב) לצורך כלב לאו מחשבה היא:

ולא והתנן כלל אמרו בטהרות. כל המיוחד לאוכל אדם טמא טומאת אוכלין עד שיפסל מאכילת כלב אלמא דאכילה דכלב חשובה. ההוא דקאמרינן עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי מטומאה משערינן בכלב הואיל ומעיקרא הוה חזי לאדם:

הכא לאחותי ליה טומאת אוכלין עסקינן בחותך מן האדם מן החי אי חזי לאדם דחישב עליו לאכילת אדם חזי לכלב ואי לא חזי לאדם דלא חשבו לאוכל אדם אלא לכלב לא חזי לכלב דלא אחתינן ליה לטומאת אוכל משום כלב:

מכל מקום קתני צריך מחשבה. ומחשבה לצורך טומאה קלה היא לטמא טומאת אוכלין:

הני מילי דקתני צריך מחשבה מחיים דלא מטמא טומאה חמורה אבל בחותך ממנו לאחר מיתה הואיל וטמא הוא טומאה חמורה אין בו טומאה קלה‏[3] ובלשון אחר מיתה מיירי ברייתא יצא דם מהלכי שתים דכוותה גבי בהמה בלאחר מיתה מיירי ואפי' הכי יש בה טומאה קלה במאי אית בה טומאה קלה אי בשר מטמא טומאה חמורה בכזית במשא ואי דם מטמא נמי טומאה חמורה:

וב"ה מטמאין. בשיש בו רביעית הואיל ויכול ליקרש ולעמוד על כזית כדקאמר בפ' המנחות:

אלא לא נצרכא. דבהמה לאחר מיתה יש בה טומאת אוכלין כדתנן נבילת בהמה טמאה בכל מקום הואיל ואינה ראויה לאכילה לכולי עלמא לישראל ולעובדי כוכבים וכן נבלת עוף ואפי' טהור והחלב והשומן בכפרים שאינן עשירים ואין אוכלין עופות ולא שומן לפי שמצניעין אותו לנר או למלאכה צריך מחשבה לטמא טומאת אוכלין הואיל ואין ראוי לאכילה לכל ואין צריך הכשר כדאמרן כל שסופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר:

וא"ל רב לר' חייא מחשבה למאי אי לטומאה קלה הא היא גופה מטמאה טומאה חמורה בכזית:

וא"ל להכי צריך מחשבה כגון דאיכא פחות מכזית נבלה. דלא מטמא טומאה חמורה וצרפיה לשאר אוכלין לפחות מכביצה ולהכי צריך מחשבה דלית ביה שיעור טומאה חמורה:

אי הכי ניבעי הכשר. אבל הכא דאיכא בגויהו פחות מכזית נבלה כיון דאילו מצרף ליה לכזית משאר גוף הנבלה לא בעי הכשר שהרי מטמאה טומאה חמורה השתא נמי אע"ג דפחות מכזית [הוא] לא בעי הכשר אבל בעי מחשבה:


דף כא עמוד בעריכה


[4] לאפוקי מת אדם אע"ג דממלי. ליה לפחות מכזית דידיה ומשלימו מכביצה אוכלין לא מטמא טומאת אוכלין אע"ג דמחשב ליה למיכליה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם דאין רגילין לאכול אדם מת ולהכי קאמר יצא דם מהלכי שתים כו':

רב חנניא אמר אפי' תימא דהוי. בהא נבלה בהמה טמאה כזית ואי אמרת הא היא גופה טמאה היא בטומאה חמורה בכזית במגע:

הכא במאי עסקינן כגון שחיפהו בבצק. סביב סביב שאין יכול ליגע בו והשלימו לכביצה באותו בצק ואי אמרת אי הכי כיון דאינו מטמא במגע הכשר נמי ליבעי בשאר אוכלין:

הני מילי דבעי הכשר באוכל אחריני דלא מטמו כו'. במשא מיהא מטמא דלא מצי טעין הילכך לא צריך הכשר לאפוקי כזית מת דאע"ג דחיפהו בבצק מטמא טומאה חמורה ואפילו במגע דאמרינן בוקעת ועולה הלכך יצא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה:

והתנן בב"ק וחיה ועוף כיוצא בהן. דבהמה לחרישה ולהרבעה ולפריקה כו':

אלא אמר אביי שצמרו. דעוף אין חייבין עליו משום כלאים אם צירפו עם פשתים:

דם הטחול דם הלב דם הכליות דם אבר שפירש מהם:

חדא דהיינו רישא דאי מ"מ לאו מחייב היינו רישא ליערבינהו בהדדי וליתנינהו דם אברים ודם מהלכי שתים ודם שקצים ורמשים אסור ואין חייבין עליו. ועוד ההוא תנא דרישא דפירקין מן לאו נמי קא ממעיט ליה דקתני אוציא דם שרצים מלאו דלא תאכלו שאין בהן טומאה חמורה:

אלא אמר ר' זירא לא קשיא התרו בו. כשאכל דם שרץ משום איסור שרץ עצמו לוקה עליו בכזית אבל התרו בו משום דם דשרץ אינו לוקה כדקתני ברייתא. ועוד שהרי דמו חלוק מבשרו:

שכינסו שקיבצו במתכוין כזית או יותר מכזית אסור:

דכוותה גבי דם מהלכי שתים. דבהא ברייתא גופה קתני בתוספתא ודם מהלכי שתים נמי אסור ואי אמרת הוא נמי בשלא כינסו מי אסיר:

והתניא דם שעל גבי הככר. שפירש משיניו של אדם גוררו ואוכל הככר ודם של בין השינים שלא פרש מוצצו ובולעו ואינו חושש שאין בו איסור דלא כינסו:

אלא. האי דגים דברייתא בשכינסו קא מיירי ולא קשיא כי קתני מתניתא מותר אפילו לכתחלה דאית ביה בדם קשקשים דניכר דשל דגים הוא ולא אתי לאיחלופי:


דף כב עמוד אעריכה


ודין הוא. שיהא עובר בלאו:

ומה בהמה טמאה בחייה שהקלתה במגעה החמרתה בחלבה כדאמרינן בפירקין קמא דבכורות גמל גמל ב' פעמים חד לאיסור עצמו וחד לאיסור חלבו:

מהלכי שתים שהחמרת במגען. כשהן טמאין זבין וטמאי מתים אינו דין שתחמיר בחלבן ת"ל אך את זה לא תאכלו את הגמל וכו' זה טמא הוא וחלבו אבל מהלכי שתים (שהיתה) [חלבן] טהורה:

אוציא את החלב. של מהלכי שתים שטהור הואיל ואין שוה בכל שאין לזכרים חלב ולא אוציא דם מהלכי שתים ששוה בכל בזכרים ובנקבות שיהא להם דם ויהא אסור ת"ל טמא הוא לכם הוא טמא הגמל וחלבו ודמו ואין חלב ודם מהלכי שתים טמא אלא טהור:

אמר רב ששת אפי' מצות פרוש אין בו. אלא כל זמן שהוא‏[5] ראוי לתינוק שעדיין יונק ולא פירש לגמרי מותר אפי' לגדול מותר למוצצו עם הדד בעודו בדד שלא פירש:

לא קרעו. לאחר בשולו אין עובר עליו הואיל ואין בו כזית דם:

כי קתני אין חייבין עליו אלא בלא תעשה בדם דיליה. שמובלע בבשר הלב עצמו ופירש ממנו:

כי קאמר רב דחייב עליו כרת קאמר בדם דאתי ליה מעלמא. שמתקבץ בתוך חללו של לב שאינו מדם שלו:

דם דיליה דקאמרת היינו דם אברים ואמאי תנא תו דם אברים ולטעמיך כו':

משריף. שואב הלב מדם הבהמה ואותו דם הוי בכרת:

ר' יוחנן אמר כל זמן שמקלח. ההוא הוי דם הנפש:

ריש לקיש [אמר] מטיפה המשחרת ואילך. כלומר הכל קרי דם הנפש חוץ מטפה המשחרת בלבד דקסברי חמשה דברים יש בדם הקזה שהנשמה יוצא בו הראשון הוי טיפה אדומה ואינו מקלח אלא שותת והשני אחר כך יוצאת טיפה שחורה ושותתת והג' ואחר כך יוצא דם ומקלח. ואחר כך שחור ושותת ואחר כך דם אדום ושותת ר' יוחנן סבר לא הוי דם הנפש אלא ההוא דמקלח. וריש לקיש סבר הכל הוי דם הנפש חוץ מטיפה המשחרת בין בתחילה בין בסוף:

מאי לאו אפי' ראשון ואחרון. הכל דשותת קרי דם התמצית ואע"ג דהוי אדום ותיובתא דריש לקיש דאמר הכל הוי דם הנפש חוץ מטיפה המשחרת ואמאי קא ממעט ברייתא יצא דם התמצית שהוא שותת:

בדם המשחיר קאמר. אבל דם ראשון ואחרון דאדם אע"פ שהוא שותת הוי דם הנפש:

ר' אלעזר בר' שמעון אמר מטיפה המשחרת ואילך. סבר לה כריש לקיש דהכל הוי דם הנפש חוץ מטיפה המשחרת ואילך:

דם חללים ישתה. אותו דם שהוא סמוך לחלל למיתה קרי משקה ומכשיר אותו דם אחרון ששותת (הקילוח) דהוי סמוך [לקילוח] (חייב דלית ביה אלא דם קילוח) פרט לדם קילוח שאינו מכשיר וכ"ש דם ראשון ששותת:

על ראשון כוס [ראשון] אם אכלו דברי הכל חייב. דלית ביה אלא דם קילוח דכיון דלכתחילה יש לו זינוק ארוך הרחיק הכוס מן הגוף וקיבל מן הקילוח בלבד ולא נפלה בו טיפה שחורה הראשון ששותת על כוס אחרון מי מיחייב אי לא דאמרינן בכוס אחרון כשהיה מתמעט הקילוח היה מקרב הכוס אצל הגוף עד שיקרבו בסמוך ממש ונפלה בו מטיפה אחרונה שמשחרת ושותת ולא יהא חייב. א"ל הא פלוגתא כו':

ריש לקיש אמר חייב ב' חטאות. בב' העלמות על כוס אחרון נמי ואע"ג דיש בו מטיפה אחרונה המשחרת כיון (תו) דרוביה הוי קילוח חייב:

ר' יוחנן אמר אינו חייב. אלא חטאת אחת על כוס ראשון אבל כוס שני כיון דיש בו מטיפה משחרת אינו חייב:

דם חולין שאינו מכפר ודם התמצית שאין הנפש יוצא בו שכבר יצאתה. מניין שחייב ת"ל כל דם:

ר' עקיבא מחייב על ספק מעילה אשם תלוי. כגון חתיכה אחת ספק חולין ספק קודש או שתי חתיכות אחת של חולין ואחת של קודש ואין ידוע איזה אכל חייב להביא אשם תלוי אע"ג דאין מביא על הודע שלו חטאת אלא אשם:

וחכמים פוטרין. מאשם תלוי דקסברי דאין מביא אשם תלוי אלא על דבר שחייב על זדונו כרת לאפוקי מעילה דאין חייבין על זדונה אלא או מיתה או לאו (וחכמים פוטרין) אלא לכשיודע לו מביא קרן וחומש ואשם ודאי:

ור' עקיבא סבר לה כר' טרפון דאיבעי מייתי בתחלה מעילה וחומשה היינו קרן וחומש ויביא עמה אשם בשתי סלעים ומתני ויאמר אם בודאי כו'. ותו לא צריך מידי. אבל (בהמה) [בזה] מודה ר' עקיבא לחכמים שאינו מביא את מעילתו עד שיודע לו כלומר שאם לא רצה להביא את מעילתו קרן וחומש ולא אשם תלוי קודם שנודע לו‏[6] כרבנן דפטרי קודם מ"מ לכשיודע לו מביא מעילתו קרן וחומש ויביא עמה [אשם] דבלא קרן וחומש לא מצי מייתי אשם ודאי דכתיב מלבד איל הכפורים וגו' ובאשם ודאי (מרבנן) [איירינן]. א"ל ר"ט לר' עקיבא דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי בלא תנאי:

וקאמר ר' טרפון מה לזה מביא ב' אשמות. כלומר בתחלה אשם תלוי והדר כשיודע לו אשם ודאי אלא מביא מעילה וחומשה ויביא אשם אחד בב' סלעים (אחד) ויתנה כו'. ומ"ט מצי מתנה לפי שממין שהוא מביא על הודע היינו אשם ודאי נמי מביא על לא הודע אשם תלוי ושם אשם אחד הוא:

א"ל ר' עקיבא הואיל ואתה מיקל עליו להביא אשם אחד ולהתנות נראין דבריך דהוי קולא במעילה מעוטה כגון שלא מעל אלא בשוה פרוטה של קדש או בב' פרוטות שיביא מעילה ואו' ויביא אשם אחד ויתנה אלא שהרי שבאתה לידו שאירע לו שמעל בשוה מאה מנה אם יביא מעילה וחומש ואשם אחד ויתנה הרי זו חומרא גדולה שמביא ממון זה מספק:

לא יפה לו שיביא אשם תלוי תחילה ויחזור ויביא אשם ודאי וכשיודע לו כדאמינא או שמא לא יודע לו לעולם ונמצא נפטר באשם זה בלבד ואל יביא עכשיו ספק מעילה במאה מנה כדאמרת ומדאמר ליה נראין דבריך במעילה מעוטה (הא נראין דבריך) [נראין הדברים] שמודה ר' עקיבא לר' טרפון במעילה מעוטה דיביא מעילה וחומש ואשם אחד ויתנה:


דף כב עמוד בעריכה


ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת וגו'. דכתיב בפרשת אשם תלוי לחייב על ספק מעילה אשם תלוי בא דברי ר' עקיבא כדמפרש טעם דוי"ו מוסיף על ענין ראשון דלמעלה מפרשה זו כתיבה פרשת מעילות דמביא אשם ודאי וילמד עליון מתחתון מה בפרשת תחתון אשם תלוי אף עליון נמי מביא על ספיקו אשם תלוי:

דאם כן. דאין למדין עליון מתחתון צפון שחיטה בצפון בבן בקר לא משכחת לה דאם עולה קרבנו מן הבקר היינו עליון ולא כתיב ביה צפון ובאם מן הצאן עולה קרבנו כתיב ביה צפונה וילמד עליון מתחתון:

דגמרי מצות מצות מחטאת חלב כתיב גבי חלב בעשותה אחת ממצות וכתיב באשם תלוי בעשותה אחת מכל מצות מה להלן בחלב דהיינו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כו'. ור' עקיבא מחייב על ספק מעילות אשם תלוי סבר להכי ילפינן מצות מצות מחטאת חלב להכי ילפינן מה להלן גבי חלב בקבועה דחטאתו קבועה ומביאה על ספיקה אשם תלוי אף כל שקרבנו בקבועה מביא על ספיקן אשם תלוי לאפוקי היכא דבעולה ויורד הוא דאין ודאי קבוע אין מביא על ספיקו אשם תלוי:

ורבנן סברי אין גזירה שוה למחצה. אלא כי היכי דילפת גזרה שוה דמה להלן בקבועה אף כאן בקבועה יליף נמי מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת אף כל שחייבין הילכך פטרי:

וילמד עליון מתחתון כדאמרן:

ורבנן סברי לא תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים. מה שבעליון באשם ודאי מביא אשם בכסף שקלים אף תחתון אשם תלוי צריך אשם בכסף שקלים:

ור' עקיבא סבר אין היקש למחצה. אלא כי היכי דילפי אשם בכסף שקלים לילפו נמי עליון מתחתון:

אלא טעמא דרבנן דפטרי דקא סברי אתא מצות מצות. כדמפרשי ליה רבנן ואפקיה מהקישא דלא ילפינן עליון מתחתון ולהכי כתב רחמנא ואם נפש דוי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון דמה עליון בכסף שקלים אף תחתון בכסף שקלים. הניחא. לר' עקיבא למאן דדריש זאת תורת מצי יליף מזאת תורת אלא למאן דלא יליף מזאת תורת כדאמר בפרק קמא דמנחות מאי איכא למימר יליף בערכך בערכך מאשם מעילות מה ערכך דאשם מעילות כסף שקלים אף ערכך דאשם תלוי נמי כסף שקלים ואשם גזילות נמי כתיב ביה בערכך לאשם שפחה חרופה דלא כתיב ביה בערכך כתיב ביה באיל וכתיב באשם מעילות באיל אבל אשם נזיר ומצורע כיון דאינו קבוע ועוד כתב בהו כבש ולא איל לא בעי למיהוי בכסף שקלים:

לישנא אחרינא כו' לא דכולי עלמא היקש עדיף דאין משיבין על ההיקש. ואמרי לך רבנן היינו היקש דתחתון היקש לעליון לכסף שקלים [דלא] נפיק מזאת תורת וכי אתאי היקשא דתחתון הוקש לעליון לכסף שקלים ור' עקיבא סבר אשם לכסף שקלים נפיק מזאת תורת וכי אתאי היקש (דתחתון היקש) לילמד עליון מתחתון:

אם ספק מעלתי המעות יהו נדבה והאשם תלוי:

ואם ספק מאי קאמר. הא ודאי בספק מיירי ר' עקיבא ורבנן ור' טרפון דבספק [מייתי] אשם תלוי:

אמר רבא תני הכי אם בספקו עומד לעולם שלא יודע לעולם יהא אשם תלוי ויפטר:

קס"ד דסוף סוף בין לר' טרפון בין לר' עקיבא כי מתיידע ליה דודאי מעל בעי מייתי אשם ודאי ומאי קמ"ל ר' טרפון ור' עקיבא:

אמר רבא הא קמ"ל דמדברי שניהם נלמד. דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה‏[7] שם לא נודע לו תחילת המעשה אלא סוף המעשה מביא נמי אשם ודאי מדקא אמרי אם בודאי מעלתי זו מעילתי וזה אשמי ודאי שאם יודע לי שאיפטר בזה ואף על גב דבתחלת הבאתו לא היתה לו בו ידיעה ודאי אלמא דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה:

האשה שהביאה חטאת העוף. ספק שאינה יודעת אם נפל הפילה או רוח הפילה אם עד שלא נמלקה נודע שודאי ילדה תעשה חטאת זו ודאי ותעלה לה אף על גב דמתחלה הביאה בספק מ"מ תיעשה ודאי הואיל וממין שהיא מביאה על לא הודע ספק חטאת מביאה על (לא) הודע חטאתה דהא נמי‏[8] משאר זבח:

ואין ידוע איזו מהן אכל פטור היינו אליבא דרבנן דפטרי בספק מעילות:

אכל את השניה מביא אשם ודאי. דממה נפשך אכל קודש:

ר' שמעון אומר שניהם מביאין. אשם ודאי אחד ומתנין כל אחד אומר אם חברי אכל את הקדש יהא חלקי של אשם נתון לו ויתכפר בכולן:


דף כג עמוד אעריכה


ר' יוסי אומר אין שניהם מביאין אשם אחד. ודאי שאין שנים מתכפרין בקרבן אחד ודאי:

חתיכת של חולין וחתיכת של חלב כו'. מביא אשם תלוי דלדברי הכל על ספק חטאת מביא אשם תלוי אכל אחד את הראשונה כו':

ר' שמעון אומר שניהם מביאין חטאת אחד. ומתנין ויאמר כל אחד אם חברי אכל חלב יבטל חלק חטאתי אצלו ויתכפר בכולו ר' יוסי אומר כו':

א"ל רבא לרב נחמן לר' יוסי חטאת בשותפות הוא דלא מייתי תרוויהו הא אשם תלוי מייתי שניהם. דזה מביא אשם תלוי אחד וזה מביא אשם תלוי אחד היינו תנא קמא וכי תימא חתיכה אחת מב' חתיכות איכא בינייהו דהכא חתיכה אחת משתי חתיכות היא דבעידנא דאכל אחר את השניה לא היה שם אלא חתיכה אחת משתי חתיכות ואפילו הכי קאמר ת"ק זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי. ור' יוסי סבר [כיון] כשאכל האחד את השניה לא היו לפניו ב' חתיכות אלא חתיכה אחת הילכך ראשון מייתי אשם תלוי אחד ולא שני:

והתניא ר' יוסי אומר זה מביא אשם תלוי אחד וזה מביא אשם תלוי. אלמא דבחתיכה אחת סבירא ליה איקבע איסורא והוי כב' חתיכות א"כ ר' יוסי היינו תנא קמא א"ל אין הכי נמי והא קמ"ל מאן ת"ק ר' יוסי היא:

חתיכת של חלב וחתיכת של קודש. ואין ידוע איזו אכל מביא אשם תלוי אחד. והא סתמא ר' עקיבא היא דבין בספק חלב ובין בספק מעילה מחייב אשם תלוי:

ר' שמעון אומר שניהם מביאין חטאת אחת ואשם. ודאי אחד ומתנין ויאמר כל אחד אם חברי אכל חלב ואני קודש יהא חלקי של חטאת שלו וחברו יבטל לי חלק אשמו וכן אם חברי אכל קדש ואני חלב יהא חלק אשמי שלו וחלק חטאתו שלי ר' יוסי אומר כו':

חתיכה של חלב חולין וחתיכה של חלב קודש. מביא ב' חטאות דודאי חלב אכל:

ר' עקיבא אומר אף אשם תלוי. כדקסבר מביא על ספק מעילה אשם תלוי:

מביא ב' חטאות. משום חלב ואשם ודאי אחד על הקודש:

אכל אחד את הראשונה ובא אחר כו'. ר' עקיבא אומר (אף) זה [וזה מביאין] אשם תלוי:

ר' יוסי אומר אין שנים מביאין אשם ודאי אחד:

מביא חטאת משום חלב ואשם תלוי משום ספק נותר של קודש:

אכל את השניה מביא ג' חטאות. דשגגת נותר ודאי (טמא) [הוא] מייתי חטאת ולא אשם ודאי:

ושניהם מביאי' חטאת אחת. על הנותר בשותפות ומתנו:

ר' יוסי אומר כל חטאת וכו'. וה"ה היכא דחייבין אשם ודאי אין שנים מביאין אותה:

א"ל רבא לרב נחמן. ההוא דמייתי ג' חטאות לייתי נמי אשם ודאי דנותר דקודש. א"ל דלית ביה שוה פרוטה בנותר ולית ביה מעילה והא מעיקרא בההיא בבא בחתיכה של חלב וחתיכה של קודש דאית ביה שוה פרוטה עסקינן דקתני בה אשם ודאי אף הכא נמי:

[9] הא דנותר היא ואסירא לכולי עלמא ולא שויא פרוטה:

א"ל ההוא בגסה. שאכל אכילה גסה שיש בה ש"פ:

הכא בדקה. שאכל אכילה מועטת שאין בה שוה פרוטה:

[פירוש אחר] ההיא בגסה בכזית חלב בבהמה גסה דחשיב חלבה והכא בבהמה דקה דלא חשיב ולית בה ש"פ. ולא קשיא ההיא יש אוכל אכילה דמביא אשם אחד משום (נותר) [מעילה] בימות הגשמים מיירי ולא היה מוסרח והכא בימות החמה דמסריח ולא שוה פרוטה:

ומי אמר ר' שמעון איסור חל על איסור. דקאמר ושניהם מביאין חטאת אחת משום נותר אלמא דאיסור נותר חל על איסור חלב:

האוכל נבלה ביום הכפורים פטור. מיוה"כ דאין איסור חל על איסור:

אמר רב ששת. אמאי מחייב ר' שמעון חטאת משום נותר כגון דאכל כוליא בחלבא [דבחלב] איכא כזית ובכוליא כזית דאכזית דכוליא חייב משום נותר ולא אחלב ולא הוי איסור חל על איסור:

וכוליא וחלבה נמי האי קאי עלה באיסור עולין דמחוייב להקטירם:

וכי תימא. דנותר איסור חמור הוא דחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת וחייל על איסור קל דעולין. אלא בקדשים גלי רחמנא דאתי איסור חל על איסור:


דף כג עמוד בעריכה


דתניא והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו לרבות את האימורין אע"ג דלאו נינהו דאימורין קאי עליהו באיסור עולין וחלב באיסור כרת ואתי איסור טומאה וחייל עלייהו:

דהא ר' דסבירא ליה במסכת קידושין דאיסור חל על איסור הני מילי כו'. איסור כרת חמור הוא שנכרת הוא וזרעו מה שאין כן מיתה בידי שמים:

ומעילה איסור מיתה וחייל על איסור כרת. למאי נפקא מינה כדאמרינן התם לקוברו בין רשעים גמורים:

דאיכא דאמר בקדשים איסור חל על איסור הא דתנא ר' כל חלב לה' לרבות כו':

מאי עביד ליה מוקים ליה בולדי קדשים וקסברי וולדי קדשים בהוייתן. כשנולדין הן קדושין דתרויהו איסור חלב ואיסור מעילה בהדי הדדי אתו דעד שהן במעי אימן שליל אין חלבו אסור וכשנולד אסור חלבו ויש בו משום מעילה ולא הוי איסור חל על איסור אלא בהדדי אתו:

הדרן עלך דם שחיטה

  1. ^ הערת המדפיס - גי' רבינו היה דדריש רבויי ומיעוטא וכללי ופרטי כה"ג וכגי' הנ"א בשיטה מקובצת כאן באות ב.
  2. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל קרי ביה כי אוכל כל חלב כל דאפי' דכוי כצ"ל ואמנם אינו מובן דמאי צריך לזה דהא י"ל דהתלמודא מפיק מקרא דכל חלב דכתיב בפ' ויקרא ג' דשם הא כתיב כל אחלב גופיה וצ"ע.
  3. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ופריך אי לאחר מיתה מיירי ברייתא וכו'.
  4. ^ הערת המדפיס - עד כאן שייך לעמוד הקודם
  5. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל כל זמן שהוא בתוך הדד ראוי לתינוק כל זמן שיונק ולא פירש מלינק עד ד' וה' שנים ואם פירש מן הדד אף לגדול מותר.
  6. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל קודם שנודע לו אינו מביא כרבנן וכו'.
  7. ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל שגם אם לא נודע המעשה בתחילה כשמביא האשם אלא לבסוף ג"כ יוצא מדקא אמרי וכו':
  8. ^ הערת המדפיס - צ"ל מייתה חטאת העוף ולא זבח.
  9. ^ הערת המדפיס - לפני רבינו היה הגירסא בגמ' כן הא דנותר היא וכן הגיה בשיטה מקובצת כאן באות ח'.