רבינו בחיי על בראשית לג

פסוק ג

וישתחו ארצה שבע פעמים. היה אפשר לומר ג' פעמים, כענין שכתוב בדוד עם יהונתן (ש"א כ) ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים. אבל הזכיר שבע ללמדך (משלי כד) כי שבע יפול צדיק וקם.

וישקהו נקוד עליו, וידוע כי כל תיבה שהיא נקודה בכל הכתובים הענין להתעוררות דבר, וכאן למדך שנשיקה זו לא היתה בכל לבו רק נשיקת אף, כענין שכתוב (משלי כז) ונעתרות נשיקות שונא. ובא הנביא ע"ה ופירש (עמוס א) ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח.

פסוק ט

יש לי רב. דבר בגאוה ובגודל לבב. ואם תסתכל בכתובים תמצא כי יעקב מאריך בדבריו עמו והוא מקצר בהם, והנה זה יורה על גאותו וגאונו. מלבד שתמצא ביעקב שהזכיר הש"י בכל דבריו, ואמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך, כראות פני אלהים, כי חנני אלהים. ולא תמצא בעשו שיזכיר את הש"י כלל.

אחי יהי לך אשר לך. דרשו בב"ר עד עכשו היו הברכות מפוקפקות בידו ועכשו נתאוששו בידו, שנאמר אחי יהי לך אשר לך. ויש כאן עשר אותיות כמנין עשר ברכות שבברכת ויתן לך, וא"כ הרי שנתקיימו לו הברכות מפי אביו ומפי עשו, גם מן המלאך שלו.

פסוק י

כי על כן ראיתי פניך. נראה לי באור הכתוב ולקחת מנחתי מידי, כי ע"כ כדי שתרצני ראיתי פניך במנחה זו, כמי שרואה פני השרים והשופטים שהמנהג להקדימם במנחה.

ודרשו רז"ל כראות פני אלהים, אמר רבי יוחנן מותר להחניף את הרשעים, בעוה"ז, שנאמר כי ע"כ ראיתי פניך. ופליגא דרבי פדת דא"ר פדת (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וכתיב (איוב יג) כי לא לפניו חנף יבא. דעת ר' יוחנן שמותר להחניף את הרשע מפני היראה שכן החניף יעקב לעשו, ודעת רבי פדת שאף מפני היראה אסור, שנאמר דובר שקרים וגו', ומה שהחניף יעקב לעשו, חנופה כזאת מותרת לפי שהוא לשון כולל שני משמעיות לשבח ולגנאי, שהרי ראיתי לשון בזוי, כמו (תהלים כב) יביטו יראו בי. וכן אלהים לשון ע"ז, ואם יבין הרשע לשון השבח אין לחוש בזה, וכמו שדרשו רבותינו איהו מטעי נפשיה אנא לא מטעינא ליה. וכן התירו חכמים לתלמיד חכם לומר עבדא דנורא אנא כדי שיניחו לו את המכס לפי שהוא כולל לשון ע"ז כגון מולך, או עבד הש"י שנמשל לאש שכתוב בו (דברים ד) אש אוכלה הוא. ולשון כזה הנשמע לשני פנים מפני היראה מותר אפילו לרבי פדת.

פסוק יב

נסעה ונלכה ואלכה. בעבור שהזכיר שתי לשונות בלשון רבים ובלשון יחיד יתכן לומר כי שאל ממנו שני דברים, יאמר אם תרצה שנסע ונלך ביחד, או אתרחק ממך ואלך מנגד, כלשון (בראשית כא) ותשב לה מנגד הרחק, ויעקב השיב שא"א לו ללכת עמו ביחד, והוא שאמר אדוני יודע וגו', אבל הלך לנגד, זה נכנס לשעיר וזה נכנס לסכות.

ובמדרש נסעה ונלכה, אמר עשו ליעקב נחלוק העוה"ז והעוה"ב, אמר לו יעקב הילדים רכים, במצות, ואם אברר העוה"ז לחלקם ודפקום יום אחד ליום הדין ומתו כל הצאן, ישראל שנקראו צאן, ולא יוכלו לסבול דיני גיהנם. יעבר נא אדני לפני עבדו, יקח חלקו תחלה בעוה"ז, ואני אתנהלה לאטי אעמוד בגלותי ושפלותי, ומלשון (מ"א כא) ויהלך אט שהוא לשון שפלות כלומר לא אעורר מלחמה ולא אתגבר בגלות כלל, אבל אסבול עול השעבוד זהו לרגל המלאכה וגו'. ועד מתי יהיה השעבוד, עד שיבא לעתיד לשעיר.

פסוק יד

עד אשר אבא אל אדני שעירה. לא היה כך דעתו של יעקב לשוב לשעיר אבל רצונו היה להתרחק ממנו, וע"כ הרחיב לו הדרך. וזהו שאמרו רז"ל שאלו להיכן אתה הולך ירחיב לו הדרך כדרך שהרחיק יעקב לעשו.

ובמדרש עד אשר אבא אל אדני שעירה, לא מצינו שהלך יעקב לשעיר מעולם, אבל לימות המשיח יקיים דברו, שנאמר (עובדיה כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. וע"כ תמצא בסוף תיבות שרמוז בהן אליה, הוא שכתוב (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא.

פסוק טו

למה זה אמצא חן בעיני אדני. למה זה אינו דבק עם אמצא חן, אבל הם שני דברים יאמר למה זה תציג, די לי ש אמצא חן בעיני אדני, וחנו אצלי טוב מחברת עם רב.

פסוק יח

ויבא יעקב שלם. יאמר כי בא יעקב מפדן לגבול ארץ ישראל. אבל רז"ל דרשו שבא לשכם, ויהיה שלם לשון שלמות לא לשון מקום. וזה שאמרו שלם בגופו שלם בתורתו שלם בממונו, ודינה משם יצאה ושם אירע לה כל הענין, וכן אמרו ז"ל בשכם ענו את דינה. ומה שאמר ויקן את חלקת השדה. כי לא רצה להיות אכסנאי, אבל רצה להחזיק בה, ולא עשה כן בכונה אבל היה מאורע לרמוז על העתיד כי המקום ההוא יורישו בניו טרם הורישם את יושבי הארץ.

וכתב החכם רבי אברהם כי מה שאמר ויקן את חלקת השדה, בא ללמד כי יש מעלה גדולה לארץ ישראל, וכל מי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העוה"ב.

פסוק כ

ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. ע"ד הפשט קרא יעקב שם המזבח בשמו של מלך לזכרון הנס. וכן קרא משה רבינו ע"ה ה' נסי.

וע"ד הקבלה יפרש הכתוב כי אלהי ישראל קרא ליעקב אל. וכן דרשו חכמי האמת אמר לו הקב"ה ליעקב אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. והוא מה שדרשו רז"ל איקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, הכונה שהשכינה שורה בארץ ישראל. ומזה אמר בלעם (במדבר כג) מה אקוב לא קבה אל. ואמר זה על יעקב שאפילו בשעת כעסו לא קלל אלא אפם.