פתיחת התפריט הראשי




Verse 1


ותצא דינה בת לאה. נענש יעקב בענין דינה מכמה טעמים. האחד ממה שאמר ללבן (בראשית ל) וענתה בי צדקתי ביום מחר. והשני על שמנע דינה מעשו אחיו כי שמא תחזירנו למוטב. והשלישי על שנטל שררה לעצמו. והוא שאמרו בב"ר אמר לו הקב"ה (משלי כז) אל תתהלל ביום מחר, אתה אמרת וענתה בי צדקתי וגו', מחר בתך יוצאה ומתענה.

ועוד שם ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה מלמד שהכניסה יעקב בתיבה ונעל בפניה, אמר לו הקב"ה לא בקשת שתנשא למהול תנשא לערל, לא בקשת שתנשא בהתר תנשא באסור, מחר בתך יוצאה ומתענה.

ועוד שם ויקרא לו אל וגו', אמר לו אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. אמר לו הקב"ה אפילו חזן בהכ"נ אינו נוטל שררה לעצמו ואתה נטלת שררה לעצמך מחר בתך יוצאה ומתענה, לכך סמך ותצא. עד כאן.

נראה שהבינו שם שיעקב הוא אומר להקב"ה, ולכך הענישו מיד בענין דינה על שנטל שררה לעצמו.

וענין ותצא דינה למדך שיצאה מקושטת כשם שיצאה לאה אמה שהזכיר בה הכתוב (בראשית ל) ותצא לאה לקראתו. כלומר יצאנית בת יצאנית. והכתוב מגנה את האשה כשהיא יצאנית, הוא שכתוב (משלי ז) הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות, אבל כשהיא צנועה ועומדת בביתה הכתוב משבחה שנאמר (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה, וכן כתוב בשרה אמנו (בראשית יח) הנה באהל.

ובמדרש בזמן שהאשה עומדת בתוך ביתה מכפרת על ביתה כשם שהמזבח מכפר על הארץ, הוא שכתוב (תהלים קכח) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, כתיב הכא בירכתי ביתך, וכתיב התם גבי מזבח (ויקרא א) ושחט אותו על ירך המזבח, אם עשתה כן תעמיד בנים ראוים להמשח בשמן המשחה שנאמר בניך כשתילי זיתים.

וכן דרשו רז"ל במסכת יומא בתחילת פרק הוציאו לו, מעשה בקמחית שהיו לה ז' בנים וכולן שמשו בכהונה גדולה בחייה, אמרו לה מה עשית שזכית לכך, אמרה להן מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. ובאור אשתך כגפן פוריה המשיל האשה הצנועה לגפן, לפי שהמנהג לנטוע הגפן בירכתי הבית וכאשר יגדל מוציאין ענפיו מחור הבית ולחוץ אל השמש, והנה השורש עומד בתוך הבית וענפיו חוץ לבית, כן האשה הצנועה ראויה לישב בירכתי הבית לא לפתח הבית פן יראו אותה עוברים ושבים, כענין שהזכיר שלמה ע"ה (משלי ט) וישבה לפתח ביתה, וכיון שהיא עומדת בירכתי הבית ובניה יוצאין לחוץ לשדה למלאכתם הנה הבנים הללו כשתילי זיתים, והמשילם לזיתים מפני שאין לך אילן שאינו מקבל הרכבה חוץ מאילן הזית שאינו מקבל הרכבה כלל, וכן הבנים בני אביהם, שהרי אמר צנועה בירכתי הבית לא נזקקה כי אם לבעלה. ועוד המשילם לזית לכוונה אחרת והוא שהזית נושא פריו לתשעה חדשים, וכן האשה הזאת בשכר צניעותה אינה מפלת אבל תלד בניה לתשעה חדשים. וכן דרשו ז"ל, בבכורות בהמה גסה טהורה לט' חדשים וכנגדה באילן זית. וכן תמצא במעלות שהן ט"ו שבא הכתוב הזה במעלה התשיעית. סביב לשלחנך כלומר יהיו מזומנים לשרת אותך בעת שתאכל.

ועוד ידוע שכל האילנות יש להן לב כשתחתוך אותו אבל אילן זית אין לו לב, ואולי מפני זה טבע הפרי משכח התלמוד ומטמטם הלב, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל בזית.

ויש שפירש עוד אשתך כגפן פוריה שהוא מדבר בזמן נדותה שהיא רואה דם, ועל כן אמר כגפן פוריה, ואמר בירכתי ביתך כלומר שתהיה מרוחקת ממך לצד אחר כשם שאתה מתרחק מן האש, ומזה אמר אשתך בסגו"ל ולא בחירי"ק, ואם תעשה כן עוד יהיו בניך כשתילי זיתים שיהיו הגונים ולא יהיה בהם שמץ פסול.

לראות בבנות הארץ. באה לראות בנות הארץ שהיו חולות במחולות, כענין (שופטים כא) והיה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות.

ובמדרש לראות, יצאה לראות ונראית. ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו. אמרו במדרש א"ל יודע אני שאברהם זקנך נשיא היה שנאמר (בראשית כג) נשיא אלהים אתה בתוכנו, ואני נשיא הארץ תנו בת נשיא לנשיא. א"ל יעקב אין נשיא אלא שור שנאמר (בראשית יח) ואל הבקר רץ אברהם, וכתיב (משלי יד) ורב תבואות בכח שור, ואתה חמור ואין יכולין להזדווג, שהרי התורה אמרה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, והנביא צווח לרעתך את מבקשה, שנאמר (מ"ב יד) החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר תנה את בתך לבני לאשה ותעבור חית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח. ותעבור חית השדה אלו בני יעקב שנמשלו לחיות, יהודה גור אריה. דן יהי דן נחש. בנימן זאב יטרף, נפתלי אילה שלוחה. ותרמוס את החוח, ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. וכן הנביא צווח (הושע ו) וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה. ולמה כי זמה עשו.

Verse 2


Verse 3


ותדבק נפשו בדינה. היתה דינה באותה שעה בת שמונה שנים וחדש אחד, שכן דרשו רז"ל דינה קודם יוסף נולדה, ויוסף נולד בסוף י"ד שנה לביאת יעקב לחרן ועבד ללבן בצאנו שש שנים ויצא, עשה בסוכות י"ח חדש ובא לשכם, נמצא יוסף בן שבע שנים וחצי, ודינה היתה גדולה ממנו שבעה חדשים, נמצאת דינה באותה שעה בת שמונה שנים וחדש אחד.


Verse 4


אל חמור אביו לאמר. טעם לאמר, שיאמר כן ליעקב, או לחזק הענין כלומר אמירה ודאית שתתקיים. וכן בלבן (בראשית לא) אמש אמר אלי לאמר. וכן באשת פוטיפר (בראשית לט) ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו.

Verse 5


Verse 6


Verse 7


Verse 8


Verse 9


Verse 10


Verse 11


Verse 12


Verse 13


ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. מן הראוי היה שידבר יעקב כי לפניו היו, אבל לפי שהיה להם הענין לקלון לא רצו הבנים שידבר בו האב ויפתח פיו בזה כלל כי הם ידברו במקומו, ועשו זה לכבוד האב.

וכתב הרמב"ן כיון שענו ברצון אביהם ועצתו והוא יודע כי דברו במרמה אם כן למה כעס על שמעון ולוי שאמר להם עכרתם אותי, ועוד שלא יתכן להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו כל המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה ואביהם ארר אפם להם לבדם. והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את אחותם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל העיר, ועל כן ארר אפם כאשר הרגו בני העיר אשר לא חטאו להם. וההיתר שמצאו בני יעקב שמעון ולוי לשפוך דם נקי כתב הרמב"ם ז"ל לפי שבני נח נצטוו על שבע מצות והדינין בכללם, ובן נח שעבר וגנב או גזל או אנס בתו של חברו או פתה אותה חייב מיתה בסייף, וכן הרואה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל אנשי שכם שהרי שכם גזל ואנס והם ראוהו וידעו ולא דנוהו. אבל כתב עליו הרמב"ן ולא יתכן לומר כן, לפי שאין הדבר מסור ליעקב ולבניו לעשות בהן דין. אבל ההיתר שמצאו שמעון ולוי מבואר הוא כי היו אנשי שכם רשעים עובדי ע"ג מגלי עריות, וכענין שכתוב בהם (ויקרא יח) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו', ועל כן ראו כי דמם חשוב להם כמים ורצו להנקם מהם, והרגו הנשיא וכל אנשי העיר כי כולם אוחזים דרכו, עד כאן.

Verse 14


לתת את אחותנו. אחר כך אמרו ולקחנו את בתנו, כי הם המדברים במקום אביהם, ולכן הזכירו אחותנו כלפי עצמם והזכירו בתנו כלפי האב. או יהיה בתנו כמו אחותנו, וכן מצינו כתוב ביורם בן יהושפט (מלכים ב ח) כי בת אחאב היתה לו לאשה ואחאב לא היה לו בת, ופירושו אחות אחאב וכן תרגם יונתן.


Verse 15


Verse 16


Verse 17


Verse 18


Verse 19


Verse 20


Verse 21


Verse 22


Verse 23


Verse 24


Verse 25


ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ידוע מדרך חכמת הטבע כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים, ומפני זה יגדל הכאב בכל מכה ביום השלישי ויהיה הנימול ביום השלישי למילה יותר חלוש. ורבותינו אמרו שמותר לעשות לנימול ביום שלישי למילתו שחל להיות בשבת כל מה שיצטרך כמו בחול ממש לפי שהוא מסוכן ביום שלישי יותר משאר הימים. וחכמי התכונה כתבו כי יום שלישי מזלו עקרב ומלכו סמאל ומשרתו מאדים. ומזה אמרו רז"ל (תענית כז ב) אנשי מעמד [לא] היו מתענין ביום ראשון מפני שהוא יום שלישי ליצירה, פי' ליצירת אדם הראשון שנברא בששי. וזהו טעם ברכת עצי בשמים במוצאי שבת כדי לחזק כח הנפש השכלית בריח טוב.


ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. מן הכתובים יש לנו ללמוד כמה שנים היו להם כשהחריבו שכם. ידוע כי יעקב היה בבית לבן עשרים שנה, ארבע עשרה בשתי בנותיו ושש שנים בצאנו, ואחר שבע שנים שעבד ברחל רמהו לבן והכניס לו את לאה וילדה לראובן בז' חדשים, ואחריו נולד שמעון לשבעה חדשים, נמצא כשפירש יעקב מלבן לסוף עשרים שנה היה שמעון בן י"ב שנה פחות ב' חדשים. נתעכב יעקב בסכות י"ח חדשים ובא לשכם, נמצא שמעון בן י"ג שנה וארבעה חדשים, ולוי בן שתים עשרה שנה וט' חדשים, וקראן הכתוב איש דכתיב ויקחו שמעון ולוי איש חרבו וגו'.


Verse 26


Verse 27


Verse 28


Verse 29


Verse 30


עכרתם אותי. לשפוך דם חנם, והזכיר לשון עכירה כאדם שעוכר היין בשמריו כן עכרתם אותי ביושב הארץ להוציא עלי שם רע שיאמרו הרעו לאנשי שלומם.

ובמדרש , עכרתם אותי צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורה היא ביד כנעניים שיפלו ביד בני, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין. ואני מתי מספר. אנשים מועטים.

Verse 31


הכזונה יעשה את אחותנו. כתב רש"י כתרגומו ית אחתנא, ולא הבנתי זה.