ראשית חכמה/שער היראה/יב
פרק יב
עריכהבביאור יראה מחמת המוות ושאר דברים המתלווים אליה. רז"ל (שבת דף לא:) פירשו שהרשעים אינם חרדים מיום המיתה, זה לשונם: "כי אין חרצובות למותם" (תהלים עג, ד). דרש רבה בר עולא, אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שאין חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שליבם בריא להם כאולם, עכ"ל. נראה שצריך לירא מיום המיתה כדי שיכין צידה ללכת לבית עולמו, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ו, ו): "לב חכמים בבית אבל". וכן בזוהר (פרשת ויחי רכז, א) קראו יום המיתה יום הדין הגדול, שבו אדם נדון על כל מעשיו, זה לשונם: רבי חזקיה פתח ואמר (בראשית יב, ב): "ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו". דא יומא דדינא קשיא, דאפיק ליה לבר נש מהאי עלמא, דתניא: ההוא יומא דבר נש נפיק מהאי עלמא, ההוא יומא יומא דדינא רבא דאתחשך שמשא מן סיהרא, כמה דכתיב (קהלת יב, ג): "עד אשר לא תחשך השמש", דא נשמתא קדישא, דאתמנעת מבר נש תלתין יומין עד לא יפוק מעלמא, ודא הוא צולמא דאתמנעת מיניה ולא אתחזי. מאי טעמא אתמנעת מיניה? בגין דנשמתא קדישא סלקא ואתעברת מיניה ולא אתחזי. דלא תימא דכד מית בר נש ואתחלש, האי נשמתא אתעברא מיניה, אלא כד איהו בחייו בתוקפיה אתעברא האי נשמתא ולא נהרא לרוחא, ורוחא לא נהיר לנפשא, כדין צולמא אתעברת מיניה ולא נהיר ליה, אלא מההיא יומא כלא מכרזי עליהו ואפילו צפרי שמיא, מאי טעמא? בגין דנשמתא הא סלקא מיניה ורוחא לא נהיר לנפשא, כדין נפשא אתחלשת, ומיכלא וכל תיאובתא דגופא סלקא מניה ואתעבר. ואמר ר' יהודה: אפילו כל זמנא דנפיל איניש בבי מרעיה ולא יכיל לצלאה, נשמתא אתעברת וסלקא מיניה, וכדין לא נהיר רוחא לנפשא, עד דדיינין דיניה דבר נש, ואי דיינין ליה לבר נש לטב, כדין נשמתא אהדרת לאתרה ונהירא לכולא, עכ"ל. ומבואר במאמר, כי שלושים יום קודם מיתתו הנשמה והצלם מסתלקין ממנו.
וכן מבואר שם עוד בפרשה למעלה מזה (ריז, ב) זה לשונו, אמר רבי יוסי: כד ההוא בר נש אתקריבו יומיה, תלתין יומין מכרזי עלוי בעלמא, ואפילו צפרי שמיא מכרזי עלוי, ואי זכאי הוא, תלתין יומין מכריזין עלוי בין צדיקיא בגנתא דעדן. תנא: כל אינון תלתין יומין נשמתיה נפקת מניה בכל ליליא, וסלקת וחמאת דוכתה בההוא עלמא, וההוא בר נש לא ידע ולא אשגח ולא שליט בנשמתיה כל אינון תלתין יומין, כמה דהוה בקדמיתא, דכתיב (קהלת ח, ב): "אין אדם שליט ברוח לכלא את הרוח". אמר רבי יהודה: מכד שראן אינון תלתין יומין, צולמא דבר נש אתחשך ודיוקנא דאתחזא בארעא אתמנעת, עכ"ל.
ובפרשת ויקרא (יג, ב) ביארו, כי ב' צלמים, אחד גדול ואחד קטן, ושניהם הם על האדם, ועליהם נאמר (שיר השירים ג, יז): "עד שיפוח היום ונסו הצללים" וגו', והעתקנו המאמר בפרק ד ע"ש. ואמר שם בעניין: "עד שיפוח היום", עד שלא יפוח יומא דהאי עלמא, וייתי ההוא יומא תקיפא דיתבע לה מלכא דינא לנפקא מהאי עלמא וכו', יתוב קמי מאריה. הרי שקראו יום המיתה יום הדין, וצריך לירא ממנו כדי לתקן מעשיו קודם בוא יומו.
וכן מבואר עוד בזוהר (פרשת ויחי ריח,ב), תנא: בההוא יומא תקיפא ודחילא דבר נש, כד מטי זמניה לאסתלקא מעלמא, ארבע סטרין דעלמא קיימין בדינא תקיפא, ומתערין דינין מד' סיטרי עלמא, וארבע קשורין[1] נצאן וקטטותא אשתכח בינייהו ובעיין לאתפרשא כל חד לסטרוי. כרוזא נפיק לסטרוי ומכרזא בההוא עלמא ואשתמע במאתן ושבעין עלמין. אי זכאה הוא, כלהו עלמין חדאן לקדמותיה, ואי לאו – ווי לההוא בר נש ולחולקיה. תאנא: בההוא זמנא דכרוזא כריז, כדין נפיק חד שלהובא מסטר צפון ואזלא לאתוקד בנהר דינור ומתפרשא לד' סטרי עלמא, ואוקיד נשמתהון דחייביא, ונפיק ההוא שלהובא וסלקא ונחתא בעלמא. וההוא שלהובא מטא בגדפוי דתרנגולא אוכמא ובטש בגדפוי וקרי בפתחא בין תרעא. זמנא קדמאה קרי ואמר (מלאכי ג, כט): "הנה היום בא בוער כתנור" וגו'. זמנא תנינא קרי ואמר (עמוס ד, יג): "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו", וההיא שעתא יתיב בר נש בעובדוי דסהדין קמיה והוא אודי עלייהו. זמנא תליתאה כד בעיין לאפקא נשמתיה מניה קרי תרנגולא ואמר (ירמיהו י, ז): "מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה".
אמר רבי יוסי: תרנגולא אוכמא למאי נפקא? אמר רבי יהודה: כל מה דעבד קוב"ה בארעא כולהו רמיז בחכמה, בר דבני נשא לא ידעי. הדא הוא דכתיב (תהלים קד, כה): "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית" וגו', ומשום דאתעבידו בחכמה, כולהו רמיזין בחכמה. ותרנגולא אוכמא, תנינן, לית דינא שריא אלא באתר דהוא זיניה, ואוכמא מסטר דדינא קאתי, ובגין כך, בפלגותא ליליא ממש כד רוחא דסטרא דצפון אתער, חד שלהובא נפיק ובטש תחות גדפוי דתרנגולא וקרי, וכל שכן בתרנגולא אוכמא דכוין יתיר מאחרא. אוף הכא בשעתא דדינא דבר נש יתער שארי וקרי ליה ולית דידע ליה בר ההוא בר נש דשכיב, דתנינן: בשעתא דבר נש שכיב ודינא שרי עלוי לנפקא מהאי עלמא, אתוסף רוחא עילאה ביה מה דלא הוה ביומוי, וכיון דשריא עלוי ואתדבק ביה, חמי מה דלא זכה ביומוי, משום דאתוסף ביה ההוא רוחא, וכד אתוסף ביה וחמא – כדין נפיק מהאי עלמא. הדא הוא דכתיב (תהלים קד, ל): "תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון". כדין כתיב (שמות לג, כ): "כי לא יראני האדם וחי"; בחייהון לא זכאן, במיתתהון זכאן. תאנא: בשעת דבר נש מית, איתיהיב ליה רשותא למחמי, וחמי גבי קריבוי וחברוי מההוא עלמא ואשתמודע להו, וכלהו גליפין בדיוקניהון כמה דהוו בהאי עלמא. אי זכאה ההוא בר נש, כולהו חדאן קמיה ומקדמי ליה שלם, ואי זכאה לא הוי, לא אשתמודען גביה בר מאינון חייביא דטרדין לון בכל יומא בגיהנם, וכולהו עציבין ופתחין בווי ומסיימין בווי, וסליק עינוי וחמא לון כטיסא דמסתלקא מן נורא, אוף הכי הוא פתח ווי.
תנא: בשעתא דנפק נשמתיה דבר נש, אזול כולהו קריבוי וחברוי דההוא עלמא עם נשמתיה ומחזיין ליה אתרא דעדונא ואתרא דעונשא. אי זכאה הוי, חמי דוכתיה וסליק ויתיב ואתעדן בעדונא עילאה דההוא עלמא; ואי לא הוי זכאה, אשתארת ההיא נשמתא בהאי עלמא עד דאטמיר גופא בארעא. כיון דאטמר, כמה גרדינין דנמוסין אחדן ביה עד דמטא לדומה ועאלין ליה למדוריה דגיהנם. אמר רב יהודה, כל ז' יומין נשמתא אזלא מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיה ואתאבלת עלוי דגופא, דכתיב (איוב יד, כב): "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל". אזלא ויתבא בביתיה, חמי לכולהו עציבין ומתאבלין, תאנא: בתר ז' יומין גופא הוי כמה דהוה, ונשמתיה עאלת לדוכתה, עאלת למערתא וכו', עכ"ל.
עוד נתבאר בענייני פטירת האדם מעולם הזה, זה לשונו (זהר פרשת לך לך דף עח): אמר רבי אלעזר, זכאין אינון צדיקיא דאולפי אורחוי דקוב"ה בגין למהך בהו ולדחלא מניה מההוא יומא דדינא דזמין בר נש למיהב דינא וחושבנא לקב"ה. פתח ואמר: "ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו" (איוב לז, ז), האי קרא אוקמוה. אבל תא חזי, בההוא יומא דאשלימו יומוי דבר נש לאפקא מעלמא, ההוא יומא דגופא אתבר ונפשא בעיא לאתפרשא מניה, כדין אתיהיב ליה רשו לבר נש למחמי מה דלא הוה ליה רשו למחמי בזמנא דגופא שלטא וקאים על בורייה, וכדין קיימין עליה תלת שלוחין וחשבין יומוי וחובוי וכל מה דעבד בהאי עלמא, והוא אודי על כלא בפומיה ולבתר הוא חתים עליה בידיה. הדא הוא דכתיב: "ביד כל אדם יחתום", ובידיה כלהו חתימין למידן ליה בההוא עלמא על קדמאי ועל בתראי, על חדתי ועל עתיקי, לא אתנשי חד מנייהו, הדא הוא דכתיב: לדעת כל אנשי מעשהו. וכל אינון עובדין דעבד בהאי עלמא בגופא ורוחא הכי נמי יהיב חושבנא בגופא ורוחא עד לא יפוק מעלמא, עכ"ל:
עוד נתבארו כל פרטי הפטירה (זהר פרשת נשא דף קכו), זה לשונו: רבי אבא פתח, "לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו" (תהלים קג, א). כמה אית ליה לבר נש לאסתכלא ולמנדע בפולחנא דמאריה, דהא בכל יומא ויומא כרוזא קרי ואמר: "עד מתי פתיים תאהבו פתי" וגו' (משלי א, כא), "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג, יד), ולית מאן דירכין אודניה; אורייתא קא מכרזא קמייהו ולית מאן דישגח. תא חזי, בר נש אזיל בהאי עלמא והוא חשיב דדיליה הוא תדיר וישתאר בגויה לדרי דרין, עד דאיהו אזיל בעלמא יהבין ליה בקולרא, עד דאיהו יתיב דיינין ליה בקונפין[2] עם שאר בני דינא. אי אשתכח ליה סניגורא הא אשתזיב מן דינא, הדא הוא דכתיב (איוב לג, כג): "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו ויחננו ויאמר" וגו'; ומאן הוא סניגורא? אלין עובדין דכשרין דקיימין עליה דבר נש בשעתא דאצטריך ליה. ואי לא ישתכח עליה סניגורא הא אתחייב מן דינא לאסתלקא מן עלמא. בההיא שעתא כד איהו שכיב בקולרא דמלכא, עד דזקיף עינוי חמא דאתיין לגביה תרין דכתבין קמיה כל מה דעבד בהאי עלמא וכל מה דאפיק מן פומא ויהיב דינא על כלא וכתבין קמיה, הדא הוא דכתיב (עמוס ד, יג): "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו" וגו', והוא אודי עלייהו; מאי טעמא? בגין דההוא עובדא דאיהו עביד סלקא וקיימא עליה לאסהדא ביה וקיימין לאסהדא עליה, וכולהו נחתין ואתרשימו קמיה וקיימי קמיה, ולא מתעברן מניה עד שעתא דאתדן בהו בההוא עלמא.
תא חזי, כל אינון מלין דעביד בר נש בהאי עלמא כולהו זמינין קמיה ולא אבדן מיניה, ובשעתא דמפקיד[3] ליה לקברא – כולהו מתעתדן קמיה, ותלת כרוזי מכריז חד קמיה וחד מימיניה וחד משמאליה ואמרו: דא פלניא דמריד במאריה מריד לעילא מריד לתתא מריד באורייתא מריד בפקודוי, חמו עובדוי חמו מלוי, טב ליה דלא אברי. עד דמטי לגבי קברא – כולהו מתין אתרגזון מדוכתיה עליה ואמרי: ווי דדא אתקבר בגוון! עובדוי ומלוי אקדמן ועאלין לקברא וקיימי עליה דההוא גופא, ורוחיה אזלא ושאט ומתאבלא על גופא. כיון דבר נש אתטמר בבי קברוי, דומה קדים ונפיק תחות ידיה תלתא בי דינא די ממנן על דינא דקברא, ותלת שרביטי דאשא בידייהו, ודיינין רוחא וגופא כחדא. ווי על ההוא דינא ווי על עובדוי, בשעתא דאיהו תפוס בקולרא דמלכא ואתדן דיניה ואשתלים דלא אשתכח עליה סניגוריא. סנטירא דמלכא נחית וקאים קמיה לרגלוי, וחד סייפא שננא בידיה. זקיף בר נש עינוי וחמי כתלי ביתא דמתלהטן באשא דזיוא מניה. אדהכי חמי ליה קמיה, כוליה מלי עיינין, לבושוי אשא דלהיט קמיה דבר נש.
הכי הוא ודאי, דהא כמה בני נשא חמו מלאכא בשוקא וקיימי קמיה ושאר בני נשא לא חמאן ליה. ואי תימא, הא כתיב (תהלים קד, ד) "עושה מלאכיו רוחות" וגו', היך יכיל לאתחזאה בארעא? אלא מלה דא הא אוקמוה, דכיון דנחית אתלבש בגופא ואתחזי למאן דאתחזי בההוא לבושא דאתלבש ביה, ואי לאו לא יכיל למסבל ליה עלמא ולאתחזאה, כל שכן וכל שכן האי דכל בני עלמא צריכין ליה. תלת טפין בחרביה וכו' והא אוקמוה חבריא. כיון דחמי ליה, אזדעזע כל גופיה ורוחיה ולביה לא שכיך, בגין דאיהו מלכא דכל גופא ורוחא דיליה אזלא בכל שייפי גופא ואשתאיל מינייהו כבר נש דאשתאיל מחבריה למהך לאתר אחרא, כדין הוא אומר: ווי על מה דעבד ולא מהניא ליה, אלא אי קדים אסוותא דתשובה עד לא מטא ההיא שעתא. דחיל בר נש ובעי לאתטמרא ולא יכיל, כיון דחמי דלא יכיל הוא פתח עינוי ואית ליה לאסתכלא ביה ואסתכל ביה בעיינין פקיחין, וכדין הוא מסיר גרמיה ונפשיה. וההיא שעתא הוא עידן דדינא רבא דבר נש אתדן ביה בהאי עלמא. ועם כל דא רוחא אזלא ושאט בכל שייפין ואזדעזע לכל סטרין וכל שייפי גופא כולהו מזדעזען. כד מטא רוחא לכל שייפא ושייפא ואשתאיל מניה, נפיל זיעא על ההוא שייפא ורוחא אסתליק מניה ומיד מית ההוא שייפא, וכן בכולהו.
כיון דמטו רוחא למיפק, דהא אשתאיל מן גופא, כדין שכינתא קיימא עליה ומיד פרחא מן גופא. זכאה חולקיה דמאן דאתדבק בה; ווי לאינון דרחיקין מינה ולא מתדבקין בה, ובכמה בני דינא אעבר בר נש כד נפיק מהאי עלמא. חד ההוא דינא עילאה דקאמרן, כד נפיק רוחא מן גופא. וחד דינא כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה וכרוזי מכרזי עלוי. וחד דינא כד עייל לקברא, וחד דינא דקברא, וחדא דינא דתולעתא, וחד דינא דגיהנם, וחד דינא דרוחא דאזלא ושאט בעלמא ולא אשתכח אתר עד דישתלימו עובדוי. ודאי שבעה עדנין יחלפון עלוי. בגין כך בעי בר נש כד איהו אשתכח בהאי עלמא לדחלא מן מאריה ולאסתכלא בכל יומא ויומא בעובדוי ויתוב מינייהו קמי מאריה. כד אסתכל דוד מלכא באינון דינין דבר נש כד אסתלק מהאי עלמא אקדים ואמר (תהלים קג, א): "ברכי נפשי את ה'", עד דלא תפוק מעלמא השתא דאנת אשתכחת עם גופא, "וכל קרבי את שם קדשו", אתון שייפין דמשתתפי ברוחא, השתא דאשתכחת עמכון אקדימו לברכא שמא קדישא עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא ליה ולאודאה עלייכו, עכ"ל:
אמרו בברייתא (עבודה זרה דף כ:): אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים. בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו, [ו]טיפה של מרה תלויה בו. כיון שהחולה רואה אותו, מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו; ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות. ואמרינן לקמיה בגמרא, אמר מר: ממנה מת, נימא פליגא דאבוה דשמואל? דאמר אבוה דשמואל, אמר לי מלאך המות: אי לא דחיישנא ליקראי דבריתא הוה פרענא בית השחיטה כבהמה, ופירש רש"י: אלמא מחתך ממש הוא. דילמא ההיא טיפה מחתכה להו לסימנין, עכ"ל:
ובמדרש בראשית רבה (דברים רבה ט ג) ביארו פסוק "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח" (קהלת ח, ה) בעניין המיתה, זה לשונם: רבי יהודה אומר, אין אדם שליט במלאך המות לכלות אותו ממנו, ואין רוח אלא מלאך, שנאמר (תהלים קד, ד): "עושה מלאכיו רוחות". אמר רבי שמעון בן חלפתא: אין אדם יכול לעשות כלי זיין ולהנצל ממלאך המות, כעניין שנאמר (דברי הימים ב לב, ה): "ויעש שלח לרוב ומגינים"; ואין שלטון ביום המות, אין אדם שליט לומר: תמתינו לי עד שאעשה חשבונות ועד שאצוה לביתי ואחר כך אני בא, לכך נאמר: ואין שלטון ביום המות, עכ"ל:
ופירש רבי אבא עצמו (זוהר פרשת ויקהל קצט) עוד פרטים בענייני המיתה. המשיל סיפור יונה הנביא, שהיה בספינה והטילוהו לים, כנשמה כשהוא בגוף בעולם הזה, ואחר פטירתה הגוף מושלך בקבר, והקבר הוא הדג שבלע ליונה. ואמרו ז"ל: יונא דנחתא לספינה, דא איהי נשמתא דבר נש דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש; אמאי אתקרי יונה? בגין דכיון דאשתתפת בגופא כדין איהי יונה בהאי עלמא, כמא דאתמר (ויקרא כה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו". וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאתברא, כמא דאת אמר (יונה א, ה): "והאניה חשבה להשבר". ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי, וחשיב דערק מקמיה מאריה ולא אשגח בהאי עלמא. וכדין אטיל קב"ה רוח סערה תקיפו, דא איהי גזר דינא דקיימא תדיר קמי קב"ה ובעאת דינא דבר נש מקמיה. ודא איהו דקא מסער לספינה ואדכר חוביה דבר נש לאתפסא ליה. כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה בבי מרעיה, מה כתיב (יונה שם)? "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם"; אף על גב דבר נש בבי מרעיה, נשמתא לא אתערת לאתבא קמי מאריה למפרק חובוי. מה כתיב (שם)? "ויקרב אליו רב החובל", מאן רב החובל? דא יצר הטוב דאיהו מנהיג כולא, "ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך" וגו', לאו שעתא הוא למדמך, דהא סלקין לך לדינא על כל מה דעבדת בהאי עלמא, תוב מחובך, אסתכל במלין אלין ותוב למארך. "מה מלאכתך" דאתעסקת בה בהאי עלמא, ואודי עלך קמי מארך. "ומאין תבא", אסתכל מאין באת מטפה סרוחה ולא תתגאה קמיה. "מה ארצך", אסתכל דהא מארעא אתבריאת ולארעא תיתוב. "ואי מזה עם אתה", אסתכל אי אית לך זכו דאבהן דיגין עלך.
כיון דסלקין לה לדינא דלעילא, ההיא סערה דאיהי גזרת דינא דסעיר עליה דבר נש תבעת מן מלכא למידן, אינון תפיסין דמלכא, וכלהון אתיין חד חד קמיה. ביה שעתא אתקריבו בי דינא, אית מנהון דפתחי בזכות, ואית מנהון דפתחי בחובה, וגזרת דינא תבעית דינא. ואי ההוא בר נש לא זכי, מה כתיב? "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכולו", משתדלין אינון דאורו זכותיה לאתבא ליה להאי עלמא ולא יכולו, מאי טעמא? "כי הים הולך וסוער עליהם", גזירה דדינא אזיל וסעיר בחובוי דבר נש ואתגבר עלייהו.
כדין נחתין עליה תלת שליחן ממנן. חד דכתיב כל זכוון וכל חובין דעבד בר נש בהאי עלמא, וחד דעביד חושבן יומוי, וחד דהוה אזיל עמיה כד הוה במעי אימיה. והא אוקימנא דגזרת דינא לא שכיך עד ההוא זמנא, דכתיב "וישאו את יונה", וישאו, כד נטיל ליה מביתיה לבי קברי כדין מכרזין עלוי, אי איהו זכאה מכרזי עליה ואמרי: הבו יקר לדיוקנא דמלכא, "יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו" (ישעיהו נו, ב). מנא לן? דכתיב (ישעיהו כח, ה): "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". ואי חייבא איהו, מכריזי עליה ואמרו ווי ליה לפלניא, טב ליה דלא יתברי. כדין מה כתיב (יונה א, טו)? "ויטילוהו אל הים ויעמוד הים מזעפו".
כד עאלי ליה לבי קברא, דאיהו אתר דדינא, כדין גזרת דינא דהוה סעיר שכיך מזעפיה, ונונא דבלע ליה דא איהו קברא. מה כתיב? "ויהי יונה במעי הדג", מעוי דדג דא בטן שאול, מנלן? דכתיב (יונה ב, ב): "מבטן שאול שועתי", ואיהו במעי דנונא הוה וקארי ליה בטן שאול. ג' ימים וג' לילות אלין תלת יומין דבר נש בקברא ואתבקעו מעוי. לבתר תלתא יומין ההוא טינופא אתהפך על אנפוי ואומר לו טול מה דיהבת בי, אכלת ושתית כל יומא ולא יהבת למסכני, וכל יומך הוו כחגין וכמועדין, ומסכני הוו כפנין דלא אכלו בהדך, טול מה דיהבת בי, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב, ג): "וזריתי פרש על פניכם" וגו', והא אוקימנא. לבתר דא מתלתא יומין ולהלאה, כדין אתדן בר נש מעינוי מידוי ומרגלוי, ואוקמוה עד תלתין יומין. כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגין כך אשתכחת נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרה, כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותא. לבתר נשמתא סלקא וגופא אתבלי בארעא עד ההוא זמנא דיתער קב"ה למתייא וזמינא קלא חדא לאתערא בבי קברי ויימא (ישעיהו כו, יט): "הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל", עכ"ל לענייננו.
ובתיקונים (דף מה) המשילו עניין יונה בספינה בעניין אחר; ומכל מקום בפסוק "קום קרא אל אלהיך" מסכים עם דברי הזוהר ז"ל. קום קרא אל אלהיך, דאיהי שכינתא עילאה דאיהי תיאובתא עלך ותוב בה למאריך דאיהו קב"ה. אסתכל דשפחה בישא שלטא עלך, דאיהי טפה סרוחה, ועלה אתמר (איוב א, ו): "ויאמר ה' אל השטן מאין תבא", דכל חובין אינון מאיברין דטפה סרוחה דבגנה אתמר לגבי חייביא: "דע מאין באת מטפה סרוחה". "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה" בתיובתא "ולא יכולו, כי הים" דאיהו גזרת דינא "הולך וסוער עליהם", עכ"ל:
עוד בענייני הפטירה והחשבון מצאתי מכתיבת יד מרגניתא של רבי מאיר ע"ה מדברת בזה, וזה לשונה: אמר הקב"ה לישראל, לא יועילו בכם לא היסורין ולא התוכחות, ולא התראה ולא הבטחה, ולא טלטול ולא אריכות ימים ולא אריכות רוח, ולא שליח ולא ציווי ולא קללות ולא חרמות, ולא נחמות ולא בושה, ולא פחד ולא אימת העוה"ב ולא אימת חשבון ולא אימת דין גיהנם, ולא שמי המתחלל בגוים על ידכם, ומי שיש בו כל המעשים האלו מאבד זכותו ומונע ממנו טובות הרבה, ושנותיו מתקצרין וקונה שם רע, ונזכרין לו מעשיו ועוונותיו ועוונות אבותיו, ותפילתו נמאסת בעולם הזה ובעולם הבא, וכל מעשיו מפורסמים ונותן עליהם דין וחשבון, וכל שמחה ששמח ביצרו נעשית לו אבל, והם נתבעין ממנו בדינים משונים ובושה מרובה ומלאכים אכזריים בעולם ארוך. לכן הוא אומר (ישעיהו י, ג): "ומה תעשו ליום פקודה" וגו' "ואנה תעזבו כבודכם". ועוד, אדם חוטא בעיניו –עיניו כהות, חוטא באזניו – שומע חרפתו, חוטא בפיו – אין דבריו נשמעים, חוטא בעצה – פרנסתו מתמעטת, חוטא במחשבה – זיו פניו משתנה, חוטא בלשונו – ייסורין באין עליו, חוטא בידו – יורד מכבודו, חוטא בלבו – מת בדאגה, חוטא ברגליו – שנותיו מתקצרים, חוטא ביצרו – יצרו מקטרגו, חוטא ומחטיא – קובר את אשתו ובניו ובני ביתו, חוטא בליצנות – גזר דינו נחתם. וכי מה הנאה לאדם, וסופו לפרוש מעולם לעולם, מחיים למות, מאורה לחשכה, משינה מתוקה לשינה דחוקה ומרה, ומאור מתוק לרימה ותולעה, ממטעמים מתוקים לטעם עפר, מחיבוק נאה לחיבוק עפר? כמה עשירים יצאו מן העולם בפחי נפש, כמה חכמים היה חכמתם עליהם לתקלה, כמה גיבורים היה גבורתם עליהם לתקלה, כמה מגדלי בנים לא שמחו בבניהם, כמה נאים היה נוים עליהם לתקלה, כמה זקנים לא ראו כבוד, כמה בחורים נקצצו בחופתן! וכי מה הנאה לאכול ממאכל שהוא מביאו לדינים מרובים? משמחה שמביאה את האדם לדאגות הרבה? ממלבוש שהוא גורם לפגיעות מרובות? מהרהור שגורם למכאובים מרובים? משינה מתוקה שגורמת למיתה משונה? מחטא שהוא מאבד זכיות הרבה? מתרעומת שמקפחת פרנסות הרבה?
איזהו בן העולם הבא? המתרחק מן העבירות ומהרהור ומליצנות ומלשון הרע ומהכיעור והדומה, והמקיים המצוות ויש בידו מצוה על אמיתתה, ומתרחק מן החטא ומעיון תפילה, ומתוודה על עוונותיו לפני הקב"ה ועושה תשובה. והמתחבר לרשע – טורד עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא, והמסביר פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל, והמרמה בדרכיו – מתאבל בסופו, והמטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה מת בחצי ימיו. והמלעיג על המצוות אין מרחמין עליו מן השמים, והמלעיג על עניותן של עניים – סוף סוף הוא יגע ואחרים אוכלים יגיעו. וכל המרגיל להאדים פני חברו, פנקסו פתוחה בו ביום. ואין לך קשה אלא מי שעוסק בדברי הבאי.
אוי למי שהעולם מטעה בו, אוי למי שהשעה משחקת לו, אוי למי שנעשה סניגורו קטיגורו, אוי למי שיצרו מנצחו. אוי למי שנהפך עליו הגלגל, אוי למי שמאבד את עמלו. יש פורענות מיד, ויש פורענות לאחר זמן, ויש אחת אחר אחת, ויש כולן כאחת, ויש מהן באות על האדם והוא ער, ויש באות והוא ישן, ויש מהן כבדות, ויש מהן כמרוצות נפש. ויש בדעתו ויש שלא בדעתו, ויש בזקנותו ויש בנערותו, ויש בסתר ויש בגלוי, ויש בבית ויש באכסניא. כל צרה וצוקה וקנאה ופרצה ותקלה ממעטין את החטא.
ויש שעובד את המקום מתוך יראה כדי שלא תתקפח פרנסתו, ויש מתוך אהבה, ויש מתוך בושה, ויש מתוך תמימות, ויש מתוך להראות. ויש בשמחה ששמח שיהיה המצוה על ידו, ויש מתוך היסורין, שנאמר (הושע ה, טו): "בצר להם ישחרונני". וכל אחד ואחד לפי מעשיו, בשעה שנפטר האדם, המלאך הממונה על הדין עומד כנגדו ואומר לו: אוי על זה הגוף שיצא מן העולם ריקם מזכויות ומלא עוונות. מביט ברגליו ואומר: אוי להם לרגלים שלא הלכו ביושר, אוי לידים שנתעסקו בדברי שקר, אוי למעים שנהנו מן הגזל, אוי לעינים שלא הלכו באמונה, אוי לאזנים שלא קבלו תוכחת, אוי לפה שלא עסק בתורה, אוי לו לבשר שלא נתייגע ביראה, אוי לו ליצר שלא נכנע מפני בוראו. אוי לו ללב שלא עבד את בוראו, שעתיד לעמוד בנזיפה ואומר לו: עמוד בדין והכר מעשיך, ודע מהיכן באת ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין; ואם אין אתה יכול להשיב, מי יוכל להשיב? ומי יוכל לסבול עוונותיו, שהן כאש לבגד וכחרב לצוואר וכחץ ללב, וככבלים לרגלים, כחושך לעיניים, כמרה לפה, כשוחה לרגל, כחרישה לאזנים, כמכשלה לכוח, כימים רעים לזקנה, כייסורים לגוף, כגדיעה לקרן, כמרה למיתה, כעבירה ליום הדין.
יש שהוא מת בחצי ימיו, ויש מי שהוא יוצא מן העולם בתמימות. אשרי מי שיראתו על פניו, אשרי הנשמר מעוניו, אשרי מי שהוא עניו, אשרי המשבחים אותו המוניו, אשרי מי שהוא שפל בעיניו. אשרי מי שמטה אזניו לשמוע דברי תורה, אשרי השומע דברי תורה בכל יום. תורת ה' תמימה עומדת לפני האדם בשעה שהוא עוסק במשנתו ואומרת: "ה' עמך גבור החיל", הנה באתי ללמדך, על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך, אשריך אם תזכרני, אשריך אם בלבך תצפנני, אשריך אם תקיימני, אשריך אם תשמיעני, ובכל יום בי יהיו זממיך, כי בי ירבו ימיך. התרחק מן העבירה והדבק בתורה, וברח מן השררה ותהיה בחכמה תמיד, וקרא אל אלהיך תמיד, כי הוא ירגיעך וישביעך ויניח לך. וזכור שאתה טפה סרוחה מזומן לעפר ושוחה, לכן התרחק מן המנוחה ועבוד אלהיך בשמחה, ויהיה לך לחמלה, כי הדרך שחוחה, ויהיה לך למשאת וארוחה. אם את הדבר הזה תעשה, לך יאיר כנוגהים וצוך אלהים, כי אם תעבוד אלהיך באהבה וחבה אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ע"כ מצאתי:
עוד דברים דומים לזה כתב רבינו תם בספר הישר. כתב שיאמר האדם אל לבו: ליבי ליבי, הלא ידעת כי לא נבראת כי אם לשוב לעפר מיום היותך! מדוע לא זכרת אחריתך? הלא תדע כי כל הימים אשר אתה חי על האדמה, כצל עובר וכמוץ יסוער מגורן וכעשן מארובה, ימיך חרוצים וחייך קצוצים, וכל אשר יעבור עליך יום או לילה תחסר חלק מחלקי חיים, ובכל יום תקרב אל הקבר ותעוף בלי אבר. ומדוע לא זכרת כי עפר אתה, ולא ידעת כי מן האדמה נוצרת? ועל מי בטחת כי מרדת? ומדוע אתה נמהר, ולא תעבור על לבך יום המר, יום אשר תאבד עצתך ונסרחה חכמתך, יום ידבק לשונך לחכך, יום ישאוך על כתף יסבלוך ועל ארץ תחתית ישליכוך, ועל כל מעשיך יחשבוך, וכאבק תדכה ואשך לא תכבה! יום תראה החשבון ערוך והספר פתוח, ומאזני משפט וכוס תרעלה ביד ה', שם תמצה שמריה ותהמה נפשך בציריה. ומה תשיב על זדונותיך? הלא אז תראה פרי מעלליך ותמצא גמולך. ואילו תמות כמות הבהמה ולא תהיה עתיד לתת חשבון – היה לך לשמוח במותך; אך תלך למר ממות ולמקום אופל ארץ חשך וצלמות, שם תפול עליך אימה ותכסך כלימה ולבושך גוש רמה, ויזורה על גופך גפרית לבלתי השאיר לך שריד. הלא היום ההוא נורא ואיום, יום אשר אין לו פדיום, יום תמרור בבכיה תאניה ואניה, יום חרדה וצעקה, יום שואה ונאקה, יום מספד מר, יום תערוך אבל, משמר מול משמר, יום יחרה אף האל וקנאתו ונתכה כאש חמתו, יום ירבו המעצבים והמכאובים, יום יהמה כל איש ידיו על חלציו, יום יאבדו כל חפניו, יום תצא הנשמה ותשאר הגוף ככלי מלא כלימה, מושלך כאבן דומם. ועתה בן אדם, על מי תנוס לעזרה? או מי יהיה עליך סתרה? הלא אז תאמר: אוי לי! מה עשיתי? מדוע דבר ה' בזיתי, ואחרי שרירות לבי פניתי? ובמה אתכסה כי ערום אנכי? התקושש והתבושש והכלם מחטאתיך, ותן תודה לאלהיך בעוד נפשך בגופך ובטרם יחשכו כוכבי נשפך. שוב יום אחד לפני מיתתך, החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך, עכ"ל:
ומצינו שאפילו רבן יוחנן בן זכאי היה חרד וירא מדיני עולם הבא, כמו שאמרו (ברכות דף כח:): כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם, התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: רבינו, נר ישראל! עמוד הימיני, פטיש החזק! מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתי מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים: אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באי זה מהן מוליכין אותי, ולא אבכה? עכ"ל לענייננו. וכתב הרא"ש ז"ל זה לשונו: ומיטתך בדמעה תשחה ויבהלוך רעיונך מידי זכרך חרדת רבן יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו. ואמרו (מסכת סופרים פרק ט"ז הלכה ח) על מעלת רבן יוחנן בן זכאי ז"ל: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח פרשה אחת מן התורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום מדרש הלכות ואגדות ומשלות, הכל למד. וכן אמרו עליו שאמר: אם יהיו כל השמים יריעות וכל האילנות קולמוסים וכל הים דיו, אין כדאי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבי, ולא אצלתי מחכמת חכמים אלא כשם שזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסר, עכ"ל. ורבותינו ז"ל (סוכה פרק ב דף כח) הוסיפו עוד בדברים שלמד: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות, דקדוקי תורה, דקדוקי סופרים, קלים וחמורים, גזירה שוה, תקופות, גימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה; דבר קטן – הוייות דאביי ורבא, לקיים מה שנאמר (משלי ח, כא): "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", עכ"ל:
מסכת חיבוט הקבר
עריכהעוד מצאתי פרקים מדברי רבותינו ז"ל מדברים על עניין חיבוט הקבר, ראיתי להעתיקם הנה לעורר הלב ליראה: