ראשית חכמה/שער האהבה/ג
פרק שלישי עריכה
עם היות שבפרקים הקודמים נתבאר מהות האהבה, נשאר עוד עדיין לבאר במהותה, וכיוצא[1] יתדבק בה האדם באופן שלא תיפרד ממנו. ובעניין מהות האהבה ביאר הרשב"י ע"ה עוד (זוהר פ' אחרי מות דף סח) זה לשונו: אמר ר' אבא, "נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך" (ישעיהו כו, ט). "אויתיך"? "אותך" מבעי ליה; "אשחרך"? "ישחרך" מבעיא ליה. אלא הא אוקמוה כמה דאת אמר (איוב יב, י): "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". תא חזי, נפשא ורוחא אשתתפו כחדא לעלמין. תנא, פולחנא שלימתא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא כמא דתנינן: "ואהבת את ה' אלהיך", דירחים ליה לקודשא בריך הוא רחימותא דנפש ממש, ודא הוא רחימותא שלימתא רחימותא דנפשיה ורוחיה, כמה דאתדבקו אלין בגופא וגופא רחים לון כדין יתדבק בר נש לרחמא לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשיה ורוחיה לאיתדבקא ביה. הדא הוא דכתיב: נפשי אויתיך בלילה, כלומר נפשי ממש, אף רוחי בקרבי אשחרך, לאתדבקא בך ברחימותא סגיאה. בלילה, בעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל ליליא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד, דתניא: זכאה חולקיה דההוא בר נש דרחימותא דא רחים לקודשא בריך הוא והני אינון זכאי קשוט דמרחמין לקודשא בריך הוא הכי בגין דעלמא מתקיימא בגיניהון ושלטין על כל גזרין קשין דלעילא ותתא בגין דאתקיים עלמא בגיניהון. תאנא, ההוא זכאה דאיתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא במלכא קדישא ברחימותא כדקא יאות שליט בארעא דלתתא וכל מה דגזר על עלמא אתקיים, עכ"ל.
ופירוש "אויתיך, איותך מבעיא ליה", הכוונה כי פשט הכתוב נראה כי הנפש מתאוה להקב"ה בלילה, ועל ידי הרוח שבקרבו ישחר להקב"ה. והקשה לזה, כיון ש"אויתיך" ו"אשחרך" חוזר לנפש רוח, והיה ראוי שיאמר 'נפשי איוותך' וכן 'רוחי ישחרך'. ולזה תירץ כי נפשי ורוחי אינו חוזר לנפש רוח שבאדם לבד, אלא להקב"ה ושכינתו גם כן שהם נקראים נפש ורוח, שמהם באים הנפש והרוח כמ"ש לקמיה: "תא חמי, נפשא ורוחא אשתתפו כחדא".
והטעם שהם משתתפים בעולם, מפני שכמו ששרשם בא מלמעלה מקב"ה ושכינתיה, וזה בלא זה אי אפשר שנאמר (תהלים פט, טו): "צדק ומשפט מכון כסאך", כן הענפים הבאים מהם משתתפים. ולכן אמרו בתיקונים על פסוק (משלי כ, כז) "נר ה' נשמת אדם", נ"ר, נפש רוח; נשמת, נשמה. הרי נפש ורוח משתתפים כאחד. והביא פסוק "אשר בידו נפש כל חי" להורות, כי אף על פי שהרוח והנפש ירדו ונתלבשו בגוף, שרשם נשאר למעלה, ועל ידי השורש ההוא שנשאר שם יש בידו ממש נפש כל חי. ודבר זה הוא הצעה לעניין האהבה שיבאר אחר כך. ולתרץ הקושיא, "מאי אויתיך, איותך מבעיא ליה". ולזה אמר, שאם הכוונה להקב"ה ושכינתו לבד היה ראוי שיאמר: "ה' אלהי אויתיך בלילה אף אשחרך", אלא להורות לנו עניין האהבה ודבקות האדם נפשו בהקב"ה כיצד היא, לזה אמר "נפשי" ו"רוחי".
ועוד כיוון להביא פסוק זה ולתרץ מה שאמר הפסוק: אף רוחי בקרבי אשחרך, שלפי פירושו שחוזר להקב"ה היה ראוי שיאמר:' אף רוחי אשחרך', כי מלה "בקרבי" הוא מיותר. לזה כיוון להביא פסוק זה, "אשר בידו", להראות שממש ניצוץ הקדוש ברוך הוא ושכינתו בתוך האדם, והנשמות הם חוטי שלהביות הנמשכות מלמעלה למטה ואינם חיים אלא משרשם הנשפע בהם לעולם; וכיון שהקב"ה רוצה לסלק סיוע מהנפש והרוח התחתונים, מסלק שורש הקשור עמו שלא ישפיע חיים לנפש ורוח התחתונים ומיד האדם מת, כמו שכתוב (איוב לד, יד): "רוחו ונשמתו אליו יאסוף יגוע כל בשר יחד". ואסיפה היא זאת, דהיינו שאוסף רוחו אליו, כעניין המריח בתפוח וכיוצא שישאב הרוח ההוא ויאספנו אליו, כן הרוח והנפש נאספים למקורם.
וכן פירש הרשב"י (זוהר פרשת ויחי דף רי"ז), אמר ר' יהודה: זכאין אינון צדיקיא כד קב"ה בעא לאתבא רוחיה ליה לשאבא ההוא רוחא בגויה. דתניא, בשעתא דקב"ה בעא לאתבא רוחא ליה, אי זכאה הוא מה כתיב? "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז), עכ"ל. נמצא שבעוד שהוא חי, רוח חיים מקב"ה ושכינתיה בקרבו המחיה אותו, והיינו "אשר בידו נפש כל חי" להשפיע חיים, מסלקם הכל ברצונו. ובזה מתורץ מלת "בקרבי", ומלת "בקרבי" חוזר בין לנפש בין לרוח הנאצלים מקב"ה ושכינתיה. והתכת הפסוק כך הוא: נפשי אויתיך בלילה אף רוחי, דהיינו קב"ה ושכינתיה, והם בקרבי אשחרך, ואשחרך הוא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא, כמו שיתבאר.
והנה בהקדמה זו נבין פסוק "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, י), צריך להבין, מה עניין 'חלק' ומה עניין 'חבל', ולמה אמר 'עמו' ולא 'ישראל'. ואפשר שיובן במה שפירשנו, כי באמרו 'חלק' יורה שהנשמות הם ממנו חצובות, והוא והם ב' חלקים כעניין תרי פלגי דגופא. וזהו טבע מלת 'חלק', שנחלק הדבר ממנו, ובהתייחד חלק הנשמה התחתונה עמו, ב' החלקים נתייחדו ונעשו א'. ואף על פי שנאמר חלקים, שיורה ח"ו פירוד, אין הכוונה שהנשמה נפרדה ממנו ברדתה למטה, אלא שרשה נשאר שם, ולכן אמר 'עמו', עמו ממש הוא החלק. ולכן לא אמר 'כי חלק ה' ישראל', שהיה מורה שנחלק החלק למטה והיה מורה פירוד, אלא 'עמו', ופירש שעמו הם עמו. ולהורות על הקשר כפול, הוא יתברך גם כן שופע ניצוץ חיים לרוח ולנפש התחתונים שבגוף ולעולם אינו נפרד, לזה אמר "יעקב חבל נחלתו". כי כמו שהחבל הוא שזור מב' או ג' חלקים, כן הוא קשור עמנו למטה ואנו קשורים עמו.
ועוד במשל החבל פירשו רז"ל עניין נאה במצוות, והעתקנו לשונם בפרק ושער א' משער המצוות, שאמר שם משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים, הושיט לו הקברניט את החבל, אמר לו: תפוס את החבל הזה בידך ואל תניחהו, ואם תניחהו אין לך חיים. כך מציאות הנשמה היא משולשלת מלמעלה למטה כחבל הזה, ראשה א' בידו וראשה הב' בגוף האדם, וכל מציאות האהבה והדבקות הוא לידבק בחבל הזה ולקשר בשורש נשמתו הדבוקה בו יתברך.
- ^ נדצ"ל "וכיצד". הערת המהדיר בדפוס.