ראשית חכמה/שער האהבה/א

<< · ראשית חכמה · שער האהבה · א · >>

פרק ראשון

בביאור הכרח היות העבודה באהבה, ומהות עניין האהבה כפי הנמצא בדברי רבותינו ז"ל ובספרי החסידים הקודמים. היות עבודתנו באהבה נצטוינו בתורה במשנה תורה כמה פעמים, אם בפרשת "ועתה ישראל" כמו שכתבנו לעיל, אם בפרשת שמע (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", ובפרשת "והיה אם שמע" (דברים יא, יג): "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו".

וכתב רבינו משה מקוצי בספר מצוות הגדול במצות לאהבה, זה לשונו: ולפי שפרשה זו חביבה לפני הקדוש ברוך הוא, והיא מפתח יראתנו, שיש בה יחוד הבורא ואזהרת אהבת שמו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד. וכל התורה כלולה בזה, כי מי שאוהב את המלך – כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו. לכך ציווה הקדוש ברוך הוא לעשות לו חמשה זכרונות בכל יום. א. לקרוא פרשה זו בשכבו. ב. ובקומו. ג. שתהא פרשה זו נכתבת כנגד לבך בתפילין של זרוע שמאל וקבועים כנגד הלב, שנאמר (דברים יא, יח): "ושמתם את דברי אלה על לבבכם", ודרשו רבותינו שתהא שימה כנגד הלב. ד. שתהא פרשה זו נכתבת כנגד נפשך, שתפלין של ראש יהו מונחים על המוח, שהוא מכוון כנגד האויר שבין העינים מלמעלה, ועקר היות הנפש שם וישוב דעת של אדם. וזהו "והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו, ח). ה. שתהא פרשה זו נכתבת כנגד מאדך, על מזוזות ביתך ובשעריך, שממונו של אדם שם. וכסדר שנכתבו במקרא, לב תחילה ואחר כך נפש ואחר כך ממון, כך נצטוו על הסדר הזה, "וקשרתם לאות על ידך" כנגד לבבך, "והיו לטוטפות בין עיניך" כנגד נפשך, "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" כנגד מאדך, עד כאן לשונו:

וכאשר תדקדק שתי פעמים אלו הנזכרים – הם עשרה; שהרי פרשת "והיה אם שמע" בה נזכר עניין האהבה, והיא בתפילין ובמזוזה, ואנו קורין אותה בשכבנו ובקומנו. ועוד מצאתי כי תשע פעמים נזכרה מצות לאהבה במשנה תורה: אחד בפרשת ואתחנן בפרשת "ואהבת" (דברים ו ה). ארבע בפרשת עקב בפרשת "ועתה ישראל", שנאמר בה: "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" (דברים י יב); "ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו" וגו' (דברים יא א); "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם" וגו' (דברים יא יג); "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא כב). עוד בפרשת שופטים ושוטרים נזכרה פעם אחת (דברים יט ט): "לאהבה את ה' אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים". ובפרשת אתם נצבים נזכרו שלשה: "ומל ה' אלהיך את לבבך וגו' לאהבה את ה' אלהיך" וגו' (דברים ל ו); "אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו" (דברים ל טז); סוף הפרשה: "לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקולו ולדבקה בו" (דברים ל כ), הרי תשע. ומצות אהבת הגר שבפרשת עקב, הרי עשרה, כנגד עשר מדות, ואהבת הגר במדה העשירית הנקראת צדק, וכן הגר נקרא צדק. הרי שנכפלה ונשנית מצות אהבה פעמים הרבה, מפני היותה שורש לכל העבודה האלהית, והיא תכלית שלמות הנפש שתדבק בקונה, כמו שאמר: "לאהבה וגו' ולדבקה בו", וכמו שיתבאר בעזרת השם:

ובעניין אהבה אמרו רבותינו ז"ל בספרי, זה לשונם: "ואהבת את ה' אלהיך", עשה מאהבה, שהפרש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל. לפי שהוא אומר: "את ה' אלהיך תירא", יש לך אדם מתירא מחברו, כשהוא מטריחו – מניחו והולך לו; אבל אתה עשה מאהבה, שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במידת המקום בלבד, עכ"ל:

עוד בתנא דבי אליהו: מה בין אהבה ליראה? משלו משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שני עבדים, אחד אוהב את המלך ומתירא ממנו, ואחר מתירא ממנו ואינו אוהבו. הלך המלך למדינת הים, האוהב את המלך ומתירא ממנו עמד ונטע גנות ופרדסין ומכל מיני מגדים, הירא ואינו אוהבו ישב לו ולא עשה כלום. כיון שבא המלך ממדינת הים, ראה גנות ופרדסים, וכל מיני מגדים סידר לפניו, כנגד דעתו של אוהב. כיון שנכנס האוהב לפני המלך וראה כל מיני מגדים סדורים לפניו, נתקררה דעתו נגד שמחתו של מלך. הירא ממנו ואינו אוהבו, כיון שנכנס המלך לביתו, כל מיני חרבות כולם סידר לפניו, כנגד דעתו של הירא. כיון שנכנס הירא לפני המלך וראה כל מיני חרבות סדורים לפניו, נזדעזע דעתו כנגד קצפו של מלך, שנאמר (תהלים קיא ה): טרף נתן ליראיו, זה העולם הזה. הא למדת ששכר האוהב שני חלקים, ושכר הירא חלק אחד. לפיכך לא זכו הרשעים אלא בעולם הזה, אבל יש שיאכלו שני עולמים, זהו שאמר הכתוב (שיר השירים ח ז): "מים רבים" וגו'. וסופו העתקתי בפרק ז. והיוצא לנו מכלל המאמר, שמהות האהבה היא שיעשה האדם חפץ המלך כדי לשמחו; ואף על פי שהוא יודע שמאותם האילנות שהוא נוטע, המלך יתן לו מיני מגדים שכר מה שנטע, מכל מקום אין כוונת האוהב אלא שמתקרר דעתו כנגד שמחתו של מלך, שהמלך שמח הוא לראות גנים ופרדסים ואילנות נטועים לפניו. והנמשל מובן הוא, שהיראים הם אומות העולם שכולם יראים, כאומרו (ירמיה י ז): "מי לא יראך מלך הגוים וגו' כי בכל חכמי הגוים וגו' מאין כמוך", ופרש בפרשת משפטים (זהר חלק ב צה ב), כולם מודים שאין כמוך; אבל אינם עושים מצוות, אבל הם יראים. והאוהבים הם ישראל, שעושים מצוות, ובעשיית המצוות ועסק התורה הוא נטיעת אילנות, שנוטעים למעלה הארות עליונות שהמלך שמח בהם, שהכל תלוי בהתעוררות התחתון, כדפירשתי כמה פעמים. ומהאור העליון שהמשכו בעשיית המצוות, נשמתם נהנית בעולם הבא, כענין מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת:

בנדרים (דף סב.) תניא: "לאהבה את ה' ולדבקה בו" (דברים ל, כ), שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנה שאקרא זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר (משלי ז, ג): "קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך", ואומר (משלי ג, יז): "דרכיה דרכי נעם", ואומר (שם): "עץ חיים היא", עכ"ל. רבי אלעזר בר צדוק אומר: עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמן, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר וכו', עכ"ל. ועוד אמרו במדרש: "במצותיו חפץ מאד", אמר רבי אלעזר: במצותיו ולא בשכר מצותיו. והינו דתנן (משנה אבות א ג): אנטיגנוס איש סוכו היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ועוד אמרו בספרי: "לאהבה", שמא תאמר: הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה, כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, עכ"ל:

ובזהר פרשת ואתחנן (ח"ג רסז, א) אמרו ז"ל בפסוק (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך": ואהבת, דבעי בר נש לאתקשרא ביה ברחימותא, דכל פולחנא עלאה דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא דיפלח ליה ברחימו, דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקודשא בריך הוא, עכ"ל. ובתיקונים אמר, שהעובד על מנת לקבל פרס יש לו עונש, וזה לשונו בקיצור: אבל רחימו ודחילו בין טב ובין ביש, ובגין דא אמר קודשא בריך הוא (שיר השירים ב, ז): "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", דאיהו רחימו ופרס; עד דאיהו יחפץ, ולא על מנת לקבל פרס. ויראה ואהבה על מנת לקבל פרס איהי שפחה (משלי ל, כא), ותחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלך ושפחה כי תירש גברתה, עכ"ל:

ובעניין האהבה, כתב החסיד בעל חובת הלבבות ז"ל סוף שער הבטחון ובשער האהבה, וליקטתי דבריו בקצרה המכוון אל ענייננו:

עניין האהבה הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון. והוא, שהנפש הוא עצם רוחני, נוטה אל הדומים לה מהאישים הרוחניים, ומתרחקת בטבעה מאשר כנגדה מן הגופות העבות. וכאשר קשרה הבורא בגוף הזה העב, אשר רצה לנסותה בו בהנהגתה אותו, העיר אותה לחוס עליו ותכסוף לו, כדי לבקש המנוחה ממדוה גופה.

וכשתרגיש הנפש בעניין שיוסיף לה אור בעצמה וכוח בנפשה, תטה במזמתה אליו ותדבק בו במחשבתה, ומתאוה לו וכוספת אליו. בפרט כאשר ידע האדם עניין המכוון בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה, ויכיר מעלת העולם האחר הקיים, ימאס בעולם הזה ובסיבותיו, ויברח במחשבתו ובנפשו ובגופו אל האלהים יתברך, וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו. ואם יהיה במקהלות, לא יתאוה כי אם לרצונו, ולא יכסוף כי אם לפגיעתו. ויהיה היכספו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות, דומה למה שאמר: "נפשי אויתיך בלילה" וגו' (ישעיהו כו, ט), ואמר: "לשמך ולזכרך תאות נפש" (ישעיהו כו, ח), ואמר: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי" (תהלים מב, ג), ואמר: "אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" וגו' (תהלים סג, ב).

ואז תשקה הנפש סם האהבה באלהים, ותתבודד ביחד לבבה בו, ולאהבה אותו ולבטוח עליו ולכסוף לו. ולא יהיה לו עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבור על רעיוניה זולתו, ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשך בה לשמו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרה בשבחו ובהודאתו ותהלתו, מאהבה בו ומכסוף לרצונו יתברך, ואם ייטיב לה, תודה. ואם יענה, תסבול, וימסור גופו ונפשו וממונו לקדושת שמו יתברך; ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו ובטחון עליו. כמו שאמרו על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואומר: אלהי! הרעבתני וערום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגודלך הוריתני. אם תשרפני באש – לא אוסיף כי אם אהבה אותך ואשמחה בך, דומה למה שאמר (איוב יג, טו): "הן יקטלני לו איחל". ואל העניין הזה רמז החכם באמרו: "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג). ואמרו חז"ל על דרך הדרש: אף על פי שמיצר ומימר לי, בין שדי ילין (שבת דף פח:). והדומה למה שאמרו: "ואהבת את ה' אלהיך" וגו', אפילו נוטל נפשך:

והחזק שבדברים שתעזר בהם על המדרגה הזאת העליונה, הוא המורא הגדול מאלהים והאימה ממנו, והפחד ממצוותיו, והמחשבה תמיד בהשקפתו על סתרך וגלויך ומצפונך ונראך, והנהגתו אותך וחמלתו עליך, ודעתו הנסתר והנגלה בעבר ובעתיד ממעשיך ומחשבותיך והטבתו לך והקרבתו אותך. ולא תוכל על כל זה לעמוד מנטות אליו בלבך ובמצפונך בבר לבב ואמונה שלמה, ותתלה נפשך באהבה ותבטח על חמלתו וגודל חנותו ורחמיו, ולא תשתף בעת ההיא עם אהבתו אהבת זולתו, ולא ישקיף עליך שאתה ירא עם יראתך בלתו, ולא תפקדנו מרעיוניך ולא יסור מנגד עיניך, ויהיה צותך בבדידות, ויושב עמך במדברות, ויהיה מקום מלא בני אדם בעיניך כלא מלא, והריק מהם כלא ריק, לא תשומם בהפקדם ולא תדאג בהעדרם, ותהיה תמיד שמח באלהים שש בבוראך עלז ברצונו נכסף לפגיעתו, כמו שכתוב: "ישמח צדיק בה'" (תהלים סד, יא), ואמר הנביא: "ואני בה' אעלוזה" (חבקוק ג, יח), ואמר דוד עליו השלום: "ה' אורי וישעי ממי אירא" (תהלים כז, א) ושאר המזמור:

וקרוב לדברים אלו כתב בספר הרוקח (הלכות חסידות שורש אהבת השם), זה לשונו: שורש האהבה, שהנפש מלאה אהבת ה' וקשורה בעבותות האהבה בשמחה ובטוב לב, ולא כעובד רבו בעל כרחו, אלא אפילו אם היו מוחים בידו, האהבה בוערת בתוכו לעבוד, ושמח להשלים רצון בוראו, שכך אמר המשורר (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה". ועובד בישרות לב, "ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, ב). ואינו עובד לא להנאתו ולא לכבודו, ואומר: מה אני, נבזה וחדל אישים, היום כאן ומחר בקבר, הן בעון חוללתי ואני מלא גלל, איך נבחרתי להיות עבד למלך הכבוד? כי כשהנשמה חושבת בעומק ביראה, רשף אהבת הלב בוער בה וגיל, ושמחת הקרב מרבה, ושמחת הלב ועלז כליות גדל, חכמת אדם תאיר פניו וישמחו בו אוהבי שמו, כי כל האיש אשר חכמת השם בלבם חושבים בשמחה חשק עשיית רצון בוראם לעשות מצוותיו בכל לב. והאוהב אינו חושב הנאת העולם הזה, ואינו חושש בטיולי אשתו ולא בניו ובנותיו, והכל כאין נגדו, רק לעשות רצון בוראו ולזכות אחרים ולקדש שמו ולמסור עצמו באהבתו, כאברהם: "הרימותי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית יד, כב). וכפנחס שמסר עצמו כשהרג זמרי. ואין מנשאין עצמם, ואין מדברים דברים בטלים, ואין רואין פני נשים, ושומעים חרפתם ואינם משיבים, וכל מחשבותם עם בוראם ומנעימים זמירות לקונם, וכל עשת מחשבותם בוער מאש אהבתו, אשריו בזה ולבא, עכ"ל:

ובספר טעמי המצוות להרב רבי יצחק ן' פרחי כתב בטעם האהבה, כי כשיש בנו אהבה, אנו גורמים שיתייחדו הכרובים העליונים פנים אל פנים ותהיה אהבה ביניהם, ויריק שמן הטוב על המלכות ומשם למטטרו"ן ולחיות הקדש, ושאר העולמות כולם מלאים שפע וברכה, עכ"ל קיצור כוונתו:

ובזהר בפרשת ואתחנן (דף רסג ע"ב) בארו בעניין האהבה, זה לשונם: פקודא לאהבה, והא אוקימנא רחימו דקודשא בריך הוא, דבעי בר נש לרחמא ליה רחימו סגי, כאברהם דדחיל ליה לקודשא בריך הוא בכמה רחימו ומסר גופיה ונפשיה לגביה. מכאן אוליפנא, מאן דרחים ליה לקודשא בריך הוא איהו מקיים עשר אמירן עילא ותתא. ועל דא כל אינון עשר נסיוני דאתנסא אברהם וקאים בכולהו, כולהו לקבל עשר אמירן, כל נסיונא אמירא היא, ואתנסא בההוא אמירא וקאים ביה. ועל דא אינון עשר נסיוני, וכולהו קאים בהו אברהם, בגין דאתקשר ואתדבק בימינא דקודשא בריך הוא דאיהו אהבה רבה. מאי טעמא איקרי אהבה רבה, בגין דקאים האי אהבה מתקשר בעלמא עלאה, אהבת עולם דא רזא דעלמא תתאה בלא פרודא דאתקשר ביה רחימו דיליה, וכלא רזא חדא. והא אתמר רזא דאהבה, רחימו דא סליק על כל פולחנין דעלמא, בהאי אתיקר שמיה דקודשא בריך הוא יתיר מכלא ואתברך. בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין ורזא דאהבה אתמר, עכ"ל. הרי מבואר מהמאמר הזה, שעיקר האהבה הוא למסור גופו ונפשו על קדושת השם:

וכן בארו בתקונים (דף י, ב) זה לשונם: "והמשכילים יזהירו", אלין דידעין רזא תניינא בפקודיא במלת בראשי"ת, דאיהי אהב"ה לחשבן זעיר, במתקלא חדא סלקין, ודא אהבת חס"ד, דאיהי ע"ב בחושבן, לקבל שמא מפסוק "ויסע ויבא ויט" דביה וא"ו, כחושבן "אחד", דהיינו מאמר אח"ד דאיהו בראשית, דאוקמוהו עליה (משנה אבות ה א): "והלא במאמר אחד יכול להבראות". והאי איהו רחימוי דמאריה, מאן דמסר נפשיה באחד ברחימוי דמאריה. ובגין דא "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה) אפילו נוטל את נפשך, דאם חביב עליה נפשיה מגופיה לכך נאמר "ובכל נפשך", ואם חביב עליה גופיה מממוניה לכך נאמר "בכל לבבך", ואם חביב עליה ממוניה מגופיה לכך נאמר "בכל מאדך". במה דחביב עלך מסר ליה ברחימו דמארך בעת צרה. ודא איהו נסיון דעתידין ישראל לאתנסאה בשבעין שנין דגלות בתראה, דעני חשוב כמת וכאילו נטלין נפשיה. גופא ונפשא וממונא כלהו שקולין, במה דחביב עליה מסור ליה ברחימו דמאריה. ובההוא זמנא אתקשר במלת אהבה דאיהי בראשית, כאילו ביה ברא עלמא, ומאן דלא מסר נפשיה וגופיה או ממוניה ברחימו דמאריה בעת צרה, כאלו אחזר עלמא לתוהו ובוהו, ובגין דא קרא סמיך ליה: "והארץ היתה תהו ובהו". ומאן דמסר גופיה ונפשיה וממוניה ברחימו דמאריה, ודאי בההוא עלמא לית למעלה מניה. "ואהבת" וכו' איהי מלכות כלילא מכל ספירן, ואיהי פקודא דקודשא בריך הוא בכל תרי"ג פקודין, ובגינה אתמר "מדוע אתה עובר את מצות המלך" (אסתר ג, ג), ואיהי בניין עלמא. שפחה בישא איהי חורבן עלמא, ובגין דא אתמר בה "והארץ היתה תהו ובהו", ואיהי רצועה בידא דקודשא בריך הוא לאלקאה ביה חייביא. ובגין דא, מאן דרחים לקודשא בריך הוא מגו נפשיה או גופיה או ממוניה דינטור ליה קודשא בריך הוא, הא רחימו דיליה תלויה בההוא דיהיב ליה, ולא עקר רחימו דיליה איהו האי רחימו, דאם נטל ממוניה או גופיה כפר ביה, לאו איהו עקר רחימו עד דמסר נפשיה ברחימו דמאריה. ואם כל תלת שקולין לגביה, ימסר לון כלהו על קדושת שמיה ברחימו. והאי איהו עקרא דרחימו דאיהי אהבת המלכות דאיהי אהבת חסד, דיראה מסטרא דגבורה איהי, ומחסד איהי מלכות, אהבת ה' כמה דאתמר, מגבורה איהי יראת ה', ואורייתא דאיהי תרי"א מתרווייהו אתיהיב לישראל, ודא עמודא דאמצעיתא מסטריה אתקריאת מלכות, "תורת ה' תמימה". ואיהי מצוה דיליה בכל תרי"ג פקודי דתליין משמיה, דאנון שמ"י עם י"ה שס"ה, זכר"י עם ו"ה רמ"ח, היא "בצלמו כדמותו":

וכדי להבין דברי המאמרים האלו, שאמר שאהבה היא למסור נפשו וגופו על קדושת ה', צריכין אנו להעתיק דברי רשב"י בעניין האהבה (זהר חלק א יא ב), ושם נתבאר שורש האהבה, זה לשונו: פקודא תניינא, דא איהי פקודא דפקודא דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין, ואיהי אהבה, למרחם בר נש למריה רחימו שלים. ומאן איהו רחימו שלים? דא אהבה רבה, דכתיב (בראשית יז, א): "התהלך לפני והיה תמים", שלים ברחימותא. ודא הוא דכתיב (בראשית א, ג): "ויאמר אלהים יהי אור", דא רחימו שלמותא דאקרי אהבה רבה; והכא איהו פקודא, למרחם בר נש למאריה כדקא יאות. אמר רבי אלעזר: אבא! רחימתא בשלמו, אנא שמענא ביה. אמר ליה: אימא ברי קמי דרבי פנחס, דהא איהו בהאי דרגא קאים. אמר רבי אלעזר: אהבה רבה הינו אהבה שלמתא בשלמו דתרין סטרין, ואי לא אתכליל בתרין סטרין – לאו איהו אהבה כדקא יאות בשלמו. ועל דא תנינן, בתרין סטרין אתפרש אהבה, רחימו דקודשא בריך הוא. אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא, אורכא דיומין, בנין סחרניה, שליט על שנאוי, ארחוי מתתקנן ליה, ומגו כך רחים ליה. ואי להאי, יהא בהפוכא ויהדר עליה קודשא בריך הוא גלגולא דדינא קשיא, יהא שניא ליה ולא ירחם ליה כלל, ובגין כך רחימו דא לאו איהו אהבה דאית ליה עקרא. רחימו דאקרי שלים, ההוא דהוי בתרין סטרין, בין בדינא בין בטיבו, ותקונא דארחוי דרחים ליה למאריה כמה דתנינן, אפלו הוא נטיל נשמתך מינך, דא איהו רחימו שלים, דהוי בתרין סטרין. ועל דא אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז, כד אגניז נפק דינא קשיא, ואתכלילו תרין סטרין כחדא למהוי שלימו, דא אהבה כדקא יאות, עד כאן לשונו:

הרי מבואר מהמאמר הזה, כי עיקר האהבה היא לכלול החסד בדין הגבורה, והיינו "בכל נפשך", למסור נפשו על קדושת השם. שכאשר ינסהו הקדוש ברוך הוא וישפיע לו כל צד דין שיהיה, קטן או גדול, שיגיע לו עד מסירת נפשו, מרוב אהבתו להקדוש ברוך הוא ימסור נפשו וגופו, כגון חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, וכמוהם רבים. הרי בזה נכלל החסד בדין. וכן צריך לכלול הגבורה בחסד, כי האדם יאהב להקדוש ברוך הוא מצד חסדיו ורוב השפעת טובותיו עליו, וזה נמשך מצד החסד. אז לא יבטח במעשיו הטובים, אלא יירא מהדין ויאמר: שמא יגרום החטא, כעניין יעקב שאמר: "ויירא יעקב מאד" (בראשית לב, ח), כמו שבארנו בשער היראה פרק ג ופרק ה. נמצא בזה כולל הגבורה בחסד, וזהו האהבה השלמה, שאין שלמות לחסד אלא בכללות הגבורה עמה, ואין שלמות לגבורה אלא בכללות החסד. והסוד – "ידו"ד הוא האלהים ידו"ד הוא האלהים", כמו שנתבאר (זהר אחרי מות דף סה).

ומטעם זה, מלת אהבה הנמצא בתורה ראשון הוא ביצחק בעניין העקידה, "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" (בראשית כב, ב), דהיינו לכלול הגבורה בחסד; כי "אברהם אוהבי" היינו החסד, כי סתם אהבה הוא מצד החסד; "את יצחק", היינו הגבורה הכלולה בו. וכן אחר כך נזכר (בראשית כד, סז): "ותהי לו לאשה ויאהבה", מצד החסד שהיתה כלולה בו; כי מצד העקידה, שהכניע את הדין שבו ועקדו תחת החסד, שהוא אברהם, נכלל החסד בו, ולכן יש בו אהבה שהוא חסד, לאהוב את רבקה ולקשרה בו, כמו שנאריך עוד בסוד אהבה שבשכינה. נמצא שעיקר האהבה הוא מצד הדין, למסור נפשו על קדושת השם; וכיון שאינו חושש על גופו הנברא על פי הטבע בשם אלהים, אז מתקדש באהבת החסד, והחסד גוברת על הדין, כי כל פעולות העולם הם מתנהגות על פי הטב"ע שהוא אלהים:

אמנם עניין הנשמה היא מצד החסד, שהיא בתו של אברהם אבינו, כדפרש רשב"י (זהר משפטים צה). ולכן אברהם אבינו עליו השלום זכה אל החסד, מפני שלא חס על גופו ועל ממונו, שעל פי הטבע קשה לאדם למסור נפשו וגופו על קדושת השם, שהוא הפך הטבע, והבשר מנגדו. וכן נתינת ממונו לצדקה, בפרט אם יפזר הרבה ועושה הפך הטבע, מתקשר בחסד. ומזה יקיש המעיין לכל שאר ענייני העבודה האלהית, שהם הפך הטבע, שצריך לעשותם מאהבה כדי לזכות אל החסד, וזהו עניין עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום שפירש במאמר:

ומה שאמרו שאהבת עולם הוא עלמא תתאה מתקשר בעלמא עלאה בלא פירודא, ואמר בסוף: "בריך הוא לעלם ולעלמי עלמיא", נראה לי שכלל דברים אלו יובנו עם מה שפרשו בתקונים (זוהר חדש דף ט) והוא אצלנו בכתיבת יד זה לשונו: קם סבא ונטל קירטא בידוי, פתח ואמר: בוצינא קדישא, עד כען הוה קירטא בידך, מכאן ואילך הא אסתלקת בעילאין, נטר גרמך מאבנין דילה, דהא בפומא דצדיקיא איהי מסתלקת בצלותין דילהון לגבי בעלה ובעובדין דילהון, דהאי אבנא כד נחיתת לתתא איהי אבן בוחן [...] צדיק יבחן, ובה נתנסו אבהן, ובגין דא אתמר (תהלים קיח, כב) "אבן מאסו הבונים" דאינון אבהן, וכד נחיתת לתתא נחיתת כגוונא דא, דוד"י, וכד אסתלקת אתמר בה "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה", כגוונא דא, ידו"ד. בה נתנסה אברהם בי' נסיונות, ובזמנא דנתנסה בה בר נש איהי מאיך, ולבתר דקאים בנסיונא דילה אסתלקת ביה לגבי בעלה דאיהו ידו"ד בההוא זמנא, אסתלק בה ב"נ בר נש על כל אינון דרגין וממנן דאתנסי בהון בר נש. וכד חזא סמא"ל דיהבין רשו על כל צדיק למהוי ליה נסיון, וחזא דאיהו קאים בקיומיה, איהו אמר "וכל זה איננו שוה לי" (אסתר ה, יג). ואי תימא דעל מרדכי אמר ליה המן, ודאי המן דוגמא דסמא"ל הוה ליה, דביה אתלבש, ועשרה כתרין תתאין אתלבשו בעשר בנוי, בגין דקאים בנסיונא יהב ליה קודשא בריך הוא בידיה. על אחת כמה וכמה מאן דנתנסה בגין דשכינתא בגלותא, בגין דנחתין עלה עשר סגולות דשמא דכתרא דאנון יו"ד ה"י וא"ו ה"י דאינון ספירין מליין סגולות דסחרין לכתרא עלאה דמלכא ומטרוניתא. והאי איהו כתר עילאה דאתמר ביה ביום שבת בקדושה "כתר יתנו לך ה' אלהינו", עד כאן לשונו לענייננו:

עוד נתבאר עניין האהבה, זה לשונו (זהר חלק ב קצ ב): אורייתא – רחימו ואחוה וקשוט אית בה: אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם, מתחבקן דא בדא; יעקב – תרוויהו אחידן ביה ברחימו ובאחוה, יהבין ליה רוחייהו דא בדא. למדנו הרשב"י ע"ה סוד מהות האהבה. והעניין במה שאמר למעלה מזה בעניין אהבת החברים, כל חבריא ביומא דר"ש – רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו. ועניין זה מבואר, כי אהבת האדם לחברו הוא על ידי הנפש, כי רצון הנפש היא האהבה. ואף על פי שהגופים נחלקים ונפרדים זה מזה, הנפש של זה וזה היא רוחנית, והרוחנית אינו נפרד אלא מיוחד תכלית האחדות. ובהיות הנפש של חבר אחד מעורר רצונה לאהוב את חברו, גם חברו יתעורר נפשו ויאהב אותו ויהיו שני הנפשות אחד, כמו שאמר הפסוק בעניין דוד ויהונתן (שמואל א יח, א): "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו". ואהבת דוד ליהונתן הורה אהבתו לו, כאמרו (שמואל א כ, מא): "וישקו איש את רעהו ויבכו וגו' עד דוד הגדיל". וכן אמר בפטירתו (שמואל ב א, כו): "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". ומציאות זה, שיתקשרו הנפשות זו בזו בהתעוררות האהבה, למדנו שלמה המלך עליו השלום באמרו (משלי כז, יט): "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ופירשו רז"ל: אמר רבי חנינא, וכי יש פנים למים? אלא מה המים הללו – אתה נותן אותם בכלי ומסתכל בהם והם נראין לך, כך לב האדם לאדם, עכ"ל. והוא מבאר במה שפירש, כי כמו שהמים שבכלי, בהסתכל האדם בהם פניו יראה בהם פניו, והם שני מיני פנים: הא' – הפנים שהוא מסתכל בהם, שהם אור ישר; והפנים שבמים שהוא רואה – אור חוזר מלמטה למעלה, מהמים שבכלי אליו. ושני הפנים הם אחד, מתקשרים כאחת, ואם האדם יעלים ראותו מהמים, לא יתראה במים שום דבר, שאם אין אור ישר, אין אור חוזר. כן לב האדם לאדם, שבעורר האדם רצון לבו לאהב את חברו, הרצון ההוא יעורר רצון לב חברו אליו. ועם היות שאמרנו שהפנים שאדם מסתכל במים הם אור ישר, זהו לפי המציאות הגשמי, אבל במציאות הרוחני זהו סוד התעוררות תחתון העולה ממעשינו אל השכינה, והוא עניין מיין נוקבין הנאמר בזהר; ואם אין התעוררות תחתון, אין התעוררות עליון, שנאמר (בראשית ב, ו): "ואד יעלה מן הארץ" ואחר כך "והשקה", כדפרשו בזהר בפרשת בראשית.

ולהבין דברי המשל על הנמשל בכל פרטיהם הוא, כי כמו שבהסתכל אדם במים כדי שיתראו שם פניו צריך שני דברים: מים וכלי, ואם יחסר אחד מאלו – לא יתראו פנים כלל, כן צריך נפש ולב. וכבר פרשו בתיקונים בכמה מקומות, שהנפש משכנה בלב: הלב הוא הכלי, והנפש היא המים שבכלי; שלב בלא נפש הוא ככלי בלי מים. וכשם שההסתכלות במים, אם אין כלי לא יתראה דבר, כי הכלי, מפני שהוא עב, הוא הגורם שתחזור הצורה ההיא לאחור. כי המים הם פשוטים, ומפני פשיטותם – הצורה המתראה בהם עוברת חוצה להם, אם אין דבר שיעכב הצורה. והוא כדמיון המראה הלטושה, שאם אין אחריה רקיע עבה שיעכב הצורה, תצא הצורה לחוץ ולא יראה האדם דבר. כן לא יקנה האדם אהבה בנפש אדם שלא ראה צורת האדם ההוא, כדי שבהתעורר אהבתו לו, תתעורר אהבת חברו אליו. והסתכלות הפנים במים הוא התעוררות האהבה המתעורר מרצון נפש שבלבו אל נפש שבלב חברו, ואז שתי הנפשות יתקשרו קשר אחד באהבה, אף על פי שיהיו רחוקים זה מזה. כי המים, שהם הנפשות, הם דקות ורוחניות, כולם חלק אלוה ממעל, אין ביניהם פרוד, אף על פי שהם בכלים נפרדים, והוא כדמיון עצמות פנימיות האלהות שהוא בתוך כלי הספיר, שהפנימיות כלו אחד מתיחד, אף על פי שהכלים משתנים.

וכבר ידעת שהמשיל ברעיא מהימנא (זהר חלק ב מב ב) הפנימיות למים המתפשטים בתוך הכלים, שאם ישברו הכלים, יחזרו המים אל מקורם ויהיו כולם מקור אחד, כמו שהיו קדם ההתפשטות. ובחינת אור ישר ואור חוזר, שהם הפנים לפנים, איני מבארו, כי אני סומך על מה שנתבאר ממורי עליו השלום. והנה בהקדמה זו נבין מה שאמר המאמר: "ברחימו ובאחוה יהבין ליה רוחיהו דא בדא". כי התקשרות המדות באהבה זו בזו הוא על ידי רוחם הפנימי. כי מצד הכלים הם כלים נפרדים לפעולתם, זו חסד וזו דין וזו רחמים; אבל על ידי הרוח, שהוא אחד כדכתיב: "ורוח אחד להם", מתקשרין ויהבין ליה רוחייהו.

ואגב למדנו ממשל "כמים הפנים לפנים", שאי אפשר לאדם כשירצה להתדבק בקונו בסוד האהבה, שיתדבק בו בבחינתו קודם האצילות, שבחינתו זאת היא נעלמת ואין בה תפיסת אהבה. והוא כדמיון המשל שהמשלנו, שלא יאהב אדם נפש סתם בלי ציור גוף, עם היות שאין גוף למעלה חס ושלום, הכוונה הוא על מציאות גילוי פעולותיו אלינו, כדמיון הנפש שמגלה פעולותיה; וקודם התלבשה בגוף אין לה פעולה. וכן פרשו (ברעיא מהימנא שם) זה לשונם: קודם דברא דיוקנא בעלמא וציר צורה, הוה הוא יחידאי בלא צורה ודמיון, ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא, אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא לא באות ה' ולא באות י' ואפילו בשמא קדישא ולא בשום אות ונקודה בעלמא, עד כאן לשונו. ואם יתדבק האדם נפשו, הוא בסוד החיים העליונים המתפשטים בתוך הכלים, שהם שמותיו הקדושים. והיינו "ואתם הדבקים בידו"ד אלהיכם חיים כולכם היום" (דברים ד, ה), פירוש, שהם דבקים עם החי הנצחי ויתברך, שהוא דבק עם שמו והוא ושמו הכל אחד, ידו"ד שמו:

וכאשר יתדבק האדם בקונו באהבה גמורה מלב ומנפש, כן גורם שהקדוש ברוך הוא יתדבק בו, כדמיון המים הפנים לפנים שפירשתי. וכן פרש רשב"י ז"ל (זהר חלק ב קסב א), זה לשונו: "ואהבת", דא ראשיתא דימינא למרחם ליה לקודשא בריך הוא ברחימו דאתדבקותא דיליה, ומאן איהו ימינא דא אתער רחימו. מאן דרחים ליה לקודשא בריך הוא אתער ימינא דיליה לגביה ומקבל ליה ברחימו. כל מלין דעלמא לא תלין אלא ברעותא, רוח אמשיך רוח ואיתי רוח, וסימנא דא: "אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף" (איוב לד, יד). כד אתער בר נש רחימו לגבי קודשא בריך הוא, אתערותא דימינא לא אתער אלא בתלת גונין, כמה דאת אמר (דברים ו, ה), "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", הא תלת גונין הכא, דלא תימא או האי או האי, דהא לא כתיב "או בכל לבבך או בכל נפשך או בכל מאדך"; אלא כולהו איצטריך, לבא ונפשא וממונא. וכדין קודשא בריך הוא אתער ימיניה לגביה ופשיט ליה לקבליה ומקבלא ליה. ועל דא כתיב ((תהלים קי, א) "נאם ה' לאדני שב לימיני". ורזא דא דהאי קרא הא אתערנא ביה, דדוד מלכא על דרגא דיליה קאמר כד אתקשר בימינא, עכ"ל.

וכוונתנו במאמר הזה מבוארת שאמר, שכאשר האדם מוסר רוחו לאהבה את השם, כן גורם שהשם יאהבהו ויתדבק בו, והוא מה שאמר: רוח אמשיך רוח ואיתי רוח; הכוונה, כי בעורר אדם רוחו אל השם כן רוח השם ימשך לו. וכיוצא בזה פירש רבי יוסי עצמו בעל המאמר הזה בפרשת קורח בפסוק (איוב לד, יד) "אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף", שהכוונה הוא על המייבם אשת אחיו; שאם ישים אליו, פירוש: אל נפש אחיו, להביא שם לבו, פירוש: כוונתו – רוחו ונשמתו אליו יאסף, בכוונתו הטובה מושך נשמת המת ונבנה על ידו; ואם לאו, אינו נבנה. זה לשון הרשב"י (זהר חלק ג קעז א): "אם ישים אליו לבו", האי בר נש דפקיד עליה למבני בניינא, בעי לכוונא לבא ורעותא לגביה דההוא מיתא. מכאן בר נש דאתי על ההיא אתתא בגין שפירו ותיאובתא דילה, הא בניין עלמא לא אתבני, דהא רעותא ולבא לא אתכוון לגבי מיתא, ובגין כך כתיב: "אם ישים אליו לבו", ברעותא דלבא דכיון לגביה, כדין "רוחו ונשמתו אליו יאסף" ואתמשך גביה, עכ"ל לענייננו. הרי בפירוש, כי רוח החי וכונותו מושך רוח אחר בעולם הזה. וכיוצא לעניין הכוונה באהבה, שכאשר לבו ונפשו וממונו ישים בחשק אהבת יוצרו, גורם לימשך רוח עליון אלדי עליו, דהינו דקודשא בריך הוא פשיט ימיניה לגביה ומקבלא ליה. ועניין ומקבלא ליה יתבאר לך בפרק ג' בסוד נשיקין דרחימין:

ועוד מבואר עניין אהבה זו בסוף דברי הסבא (משפטים קיד א), שאמר שם רבי חייא בפסוק "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" (שיר השירים ח, ו) עניין האהבה והתקשרות כנסת ישראל בקודשא בריך הוא, ואמר אחר כך: אנן הא אהבה ורשפין דשלהובא דלבא אבתרך, יהא רעוא דדיוקנא דילן תהא חקוקה בלבך כמא דדיוקנא דילך חקוק בלבן, עכ"ל. ומזה יבחין המעיין עניין אהבת ה', כי כאשר יחקק האדם ציור שם ידו"ד בלבו תמיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים טז, ח): "שויתי ידו"ד לנגדי תמיד", כן יגרום שתחקק ציור נשמתו למעלה והבורא ברוך הוא יאהבהו. והיינו עניין כמים הפנים לפנים שפירשתי. וסיום הפסוק כן לב האדם על דרך הסוד, כמו שהוא לפי הפשט שפרשתי לעיל כן הוא ממש ברמזו למעלה, כי בעורר האדם לבו לאהוב את ה' נקרא אדם, בסוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א שעולה אד"ם, כי ידו"ד יאהבהו ויתקשר בו כמו שכתוב (דברי הימים א כח, ט): "אם תדרשנו ימצא לך". והיינו שלעולם צריך להקדים התעוררות תחתון, והיינו מה שפרש הרשב"י עליו השלום (זהר פנחס רמא א) בעניין נפילת אפים, שאמר: כדין אדם שהוא דיוקנא דכליל כל שאר, מאיך ונאיד על אנפוי ומסיר גרמיה ורוחיה לגבי אדם דחקיק על אנון דיוקנין, לאתערא ליה עלה כדקא חזי, והיינו (תהלים כה, א) "אליך ה' נפשי אשא", עכ"ל. וכאשר תדקדק בדבריו שאמר: לאתערא לה עליה, תמצא דברינו מכוונים עם דבריו. ומזה נלמד סוד האהבה לשאר כל הדברים.

הרי מבואר בפרק זה מהות עניין האהבה, כי מציאותה היא קשר ויחוד העלולים זה בזה על ידי נשמתה הפנימית. וכן האדם לא יאהב את השם ויתדבק בו אלא על ידי נשמתו, דהיינו בכל נפשך, כמו שנבאר, והיינו מלת אהבה ודבקות, כאמרו (דברים ל, כ): "לאהבה את ה' וגו' ולדבקה בו", כי על ידי האהבה יתדבק בו. ויש עוד בענין מהות האהבה פרטים, יתבארו בפרק בפני עצמו, כדי לתן רוח בין פרק לפרק: