רי"ף על הש"ס/שבת/דף לה עמוד ב

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

רבנו ניסים (הר"ן)

ככל אדם:

גמ' ואם תאמר אנשי הוצל עושין כן: שהיו נושאין כדי מים ויין על ראשיהן ואין אוחזין אותם בידם:

בטלה דעתן אצל כל אדם: דאין דרך הוצאה בכך:

מתני' המתכוין להוציא לפניו: כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלויין לפניו:

ובא לו לאחוריו פטור: דנתכוין לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה:

לאחוריו ובא לפניו חייב: שהרי עלתה בידו שמירה מעולה ביותר:

סינר: כגון מכנסים קטנים וחוגרות אותן לצניעות ואם תלתה בו שום דבר להוציא ובא לו לצד אחר חייבת:

שכן ראוי להיות חוזר: דרכו להיות חוזר סביבותיה ומתחלה ידעה שסופו להתהפך:

אף מקבלי פתקין: רצי המלך שדרכן לעשות כמין קופסא קטנה שנושאים בחגורתן ולפעמים נושאין שם הכתבים ואותה קופסא דרכה להיות חוזרת פעמים לפניהם ופעמים לאחריהם כך הוא עיקר הפירוש ואע"פ שלא פרש"י ז"ל כן:

הוציאוהו שנים פטורין: כדילפינן בעשותה בעשותה יחיד ולא שנים:

חייבין: דכיון שאין כל אחד יכול בפני עצמו דרך הוצאה בשנים:

ורבי שמעון פוטר: בגמרא מפיק לה מקרא:

את החי במטה: וחי לא מחייב בהוצאתו לפי שהחי נושא את עצמו:

וכן כזית מן המת: חייב אם הוציא דהואיל ומטמא הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה:

ר"ש פוטר: אפי' במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אלא מניעת היזק דהיינו הטומאה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון:

גמ' לאפוקי לכרמלית: שהיה מוטל בבזיון או בחמה:

לא תעשה: לאו דלא תסור [ברכות ד' יט ב] כי הכא:

ודאמרינן שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית כתבו הראשונים ורש"י ז"ל דדוקא על ידי ככר או תינוק שאע"פ שאיסור הוצאה הותר מפני כבוד הבריות איסור טלטול לא הותר כדאמרינן בפרק במה מדליקין [דף ל ב] אביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו והיינו טעמא משום דהוצאה כיון דלא אפשר בלאו הכי משום כבוד הבריות שרי אבל טלטול כיון דאפשר לתקוני מתקנינן ולא שרינן אלא ע"י ככר או תינוק אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכי בעינן ככר או תינוק ה"מ במטלטלו ברשות היחיד עצמה מחמה לצל משום דאיכא תקונא בטלטול ולא מוסיפין איסורא במידי אבל כי מפקינן ליה לכרמלית ודאי בלא ככר ובלא תינוק מפקינן ליה דכל מה שאתה משביח בתיקון הטלטול אתה פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך והוצאת המת בלחוד היא שמותרת מפני כבוד הבריות אבל הוצאת ככר לא ולי נראה כדברי הראשונים ז"ל לפי שאפילו לדברי הרמב"ן ז"ל איסורים הללו שוין הם שכשם שהטלטול מדבריהם כך הוצאה לכרמלית אינה אלא מדבריהם ועדיף טפי לאפוקי בככר מלאפוקי בלא ככר דאי מפקין ליה בלא ככר אנו מתירין ב' איסורים הוצאה וטלטול וכשאנו מוציאין אותו בככר אין בהן אלא איסור הוצאה בלבד ולא עוד אלא בהוצאת הככר אין בו שום הוצאה שכיון שהתחלנו לטלטל המת ברשות היחיד על ידי ככר נעשה ככר טפל למת לפי שהוא צריך לטלטלו ואף ברשות הרבים טפל לו מפני שהוא מתיר טלטולו הלכך אין בו משום הוצאה דה"ל כמוציא את החי במטה דפטור על המטה אלמא כל הנטפל לדבר לאו הוצאה מיקריא הילכך איכא תיקונא בטלטול וליכא אפושי איסורא בהוצאה:

ודאמרינן אימר דפטר ר' שמעון מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא קשיא ואמאי וכיון דברשות הרבים לר"ש לא מתסר אלא מדרבנן בכרמלית אית לן למשרי לגמרי דהכי אמר רבא בפרק קמא [דף יא ב] גבי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד דבכרמלית שרי דכיון דברשות הרבים לא מתסר אלא משום גזרה בכרמלית לא גזרינן גזרה לגזרה יש לומר דכי אמרינן הכי ה"מ בדבר שאין בו סרך מלאכה כי ההיא דלא ישתה דלא מתסר אלא משום חששא דשמא ימשוך הכלי אצלו אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא אלא שפטור עליה מפני שאינה צריכה לגופה בכיוצא בזה כרמלית ור"ה שוין הן:

ודאמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה איכא למידק כיון שכן לדידן דקיי"ל כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אף המוציא לרשות הרבים לישתרי ליתא שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית אבל ברשות הרבים לא משום דמי מפיס במלאכה זו אם הוא צריך לגופה אם לאו שאפילו במת אמרי' בירושלמי דמשכחת בזה מלאכה הצריכה לגופה כגון בכותי שהוציאו לכלבו הלכך ברה"ר אסור דכל היכא דאיכא דררא דאיסורא דאורייתא לא שרו רבנן כגון לגבי מת:

ולענין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון קיימא לן כר' שמעון

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט