ר"ן על הרי"ף/שבועות/פרק ו

דף יז עמוד בעריכה


שבועת הדיינין הטענה שתי כסף. פרש"י ז"ל שבועה שהדיינין משביעין אותה ע"י כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלקים דהיינו שבועת מודה מקצת הטענה שתי כסף וכו' פי' לפי' שאע"פ ששבועת הפקדון [שבועת הדיינין] היא בטוען נאנסו או נאבדו או נגנבו וכן שבועות עד אחד שבועת הדיינין נמי היא הכא הכי קתני שבועת הדיינין של מודה מקצת צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ולאו כל שבועת הדיינין קתני אי נמי דשבועת הפקדון לאו בכלל שבועת הדיינין היא דשם אחר יש לה ושבועות הפקדון מקריא לפי ששבועת הפקדון כוללת כל עסק שבועה שעל ידי פקדון ושבועת עד אחד נמי כיון דלא [כתיבא] בהדיא ליתא בכלל שבועת הדיינין: הטענה. שהשבועה באה על ידה לא תהא פחותה משתי כסף: וההודאה. שמחייבתו לישבע לא תהא פחות מפרוטה ובגמרא פליגי רב ושמואל בפרוטה זו אם מתוך שתי כסף של טענה היא או צריך שתהא כפירת טענת שתי כסף לבד ההודאה של פרוטה והאי שתי כסף היינו שתי מעות של כסף דהא שתי לשון נקבה היא והן שליש דינר צורי דשש מעה כסף דינר וראיה לדבר מדתנן בפ' הזהב [האונאה ארבעה] כסף והטענה שתי כסף ותנן נמי האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות המקח אלמא כי תנן אונאה ד' כסף במעין קאמר שיש מהן עשרים וד' בסלע ודכוותה הטענה שתי כסף שני מעין קאמר וטעמו של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף מעה כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה עשרה מעין אין לך לחייב בפחות ממטבע זה ובתר הכי מקשה ותהא מעה כלומר מנין לך שיהו שנים ומפרק או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ונצאו שני מעין הוא שליש דינר דשש מעה כסף דינר שהם ששים וארבעה פרוטות שהרי מאה ותשעים וב' פרוטות יש בדינר כדאיתא בפ"ק דקידושין והפרוטה פירשו הגאונים ז"ל שהיא משקל חצי חבא של כסף כלומר שהוא משקל חצי שעורה ונמצאו שתי מעין משקל שלשים ושתים שעורות הלכך לדידן דקי"ל כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף כדאיתא בגמרא אינו חייב בשבועה של מודה מקצת עד שיכפור בשלשים וב' שעורות של כסף נקי ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען:

אין לך בידי אלא פרוטה פטור שאין זו הודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחושת וכגון שלא טענו שתי כסף של מטבע אלא משקלם שאם טענו מטבע כיון שהודה לו מטבע סגי בהכי זהו דעת רש"י ז"ל ויש חולקין ויתבאר בגמרא א"נ משום הכי פטור דחסרה לה טענה ויתבאר בגמרא בס"ד: שתי כסף ופרוטה כו'. קסבר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהם חייב: אין לך בידי פטור. שאין כאן הודאה: שהוא כמשיב אבידה. שהיה יכול להעיז פניו ולכפור הכל ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה דפטור:

גרסינן בשנים אוחזין תני רבי חייא מנה לי בידך וכו' [מק"ו] מסקינן לה התם הכי ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה ואם תאמר ולמה הוא נשבע דהא קיימא לן בב"ב שעבודא דאורייתא ומלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות דבר תורה וכיון שכן חמשים הללו שמעידים בהם עדים שעבוד קרקעות נינהו וה"ל כהודה בקרקעות וכפר בכלים דפטור כדתנן בפירקין י"ל אי בדאמרי סהדי שעדיין יש בידו חמשים זוז שהלוהו ולא פרעו הכי נמי אלא הכא במאי עסקינן כגון שהעדים אינם מעידין אלא שהלוהו דמלקוחות לא גבי דטעינן להו דלמא פרעיה ומיהו מיניה גבי ומ"ה נשבע שכיון שאמר אין לך בידי כלום כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי ולקוחות לא מיחייבי בהכי דאינהו לית להו למסמך אטענתא דידיה אלא אמרי דדלמא לוה ופרע ואכתי איכא למידק מודה מקצת דחייב רחמנא היכי משכחת לה דהא הויא ליה הודה בקרקעות תרצו בתוספות בשאין לו קרקע ומיהו הני מילי לדינא דאורייתא אבל השתא דתקון רבנן דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות כדאיתא בפרק קדמא דקדושין אפי' מסהדי סהדי דאוזפיה ולא פרעיה ויש לו קרקע ישבע על השאר משום דלבתר תקנתא אין כאן שעבוד קרקעות וקיי"ל כרבי חייא ואע"ג דהתם בפרק קמא דבבא מציעא אמרינן אם איתא לדרבי חייא קמייתא לאו למימר דמספקא להו אי איתא אי ליתא דדכוותה אשכחן במידי דקיימא לן הכי דאמרינן בכתובות בריש פרק המדיר אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואפ"ה איפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא בפרק שני דייני גזירות הלכך קיי"ל כרבי חייא וכן פסק הרמב"ם בשם כל הגאונים: והילך פרש"י ז"ל לא הוצאתים והם שלך בכל מקום שהם משמע דאי אמר הילך מעות אחרים תחתיהם אע"ג דנקיט להו בבי דינא ובעי למיתבינהו לאו הילך הוא ולפי דברים הללו הילך לא משכחת לה אלא בפקדון לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא בכל מקום שהן ואותן מעות בעצמן של מפקיד הן אבל במלוה לא משכחת לה שאפילו ישנן לאותן מעות שהלוה לו בעין לא מצי למימר ליה הרי הן שלך בכל מקום שהן דהא מסקינן בפרק שני דקידושין גבי ההוא דמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה אע"פ שהיא בעינה ברשות לוה היא ולא ברשות מלוה כלל לא לחזרה ולא לאונסים וכיון שכן היאך יאמר לו שהן שלו בכל מקום שהן אלא ודאי לפי דברי רש"י ז"ל הילך לא משכחת ליה אלא בפקדון אבל במלוה לא ואין כן דעת הגאונים ז"ל שהם הסכימו דהילך איתיה בין במלוה בין בפקדון ובמלוה כל שהן בידו והוא מזומן לתת לתובע הוה ליה הילך ופטור בין שהן אותן מעות בעצמן שהלוה לו או אחרים דכמי שנותנם לו כבר דמי ובפקדון כל היכא דמודה ליה אע"פ שאינו מזומן בידו אלא עומד באגם הוה ליה הילך משום דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה וראיה לדבר מדפרכינן בפרק קמא דמציעא למאן דאמר הילך פטור מדתני רמי בר חמא דארבעה שומרין צריכין הודאה במקצת ואמרינן היכי דמי לאו דא"ל הילך ואם איתא דפקדון נמי לא מיקרי הילך אלא בזמן שישנו בידו מזומן להחזירו מאי קא מקשי היכי דמי לאו דאמר ליה הילך ואם איתא דפקדון נמי לא מיקרי הילך אלא בזמן שישנו בידו ומזומן להחזירו מאי קא מקשי היכי דאמי לאו דאמר ליה הילך ומאן אמר ליה דרמי בר חמא בכה"ג קא מיירי ולמה ליה נמי לשנויי ואידך מתה לה בפשיעה ובעינא לשלומי לך דלאו הילך הוא לוקמא כפשטיה כגון דקיימא באגם דכיון שאין הפקדון בידו ואינו מזומן להחזירו לאו הילך הוא אלא ודאי ש"מ דפקדון כל היכא דקא מודה ביה בין שהוא מזומן להחזירו בין שאינו מזומן כהילך דמי דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה אבל במלוה לא מיקרי הילך אלא כשהמעות בידו ומזומן לפרעם: ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותן מקצת אי מיקרי הילך או לא הרב בעל העיטור כתב דכהילך דמי אבל ה"ר

דף יח עמוד אעריכה


יוסף הלוי ז"ל היה אומר דבכה"ג לא מיקרי הילך והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דקדושין אמר רבא אמר רב נחמן התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ואמרינן נמי התם בני ר"ח זבון ההיא אמהתא בפריטי אותיבו נסכא עלייהו אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן אף כאן מנה אין כאן משכון אין כאן ואחרים דוחים ראיה זו ואומרים שאין הנדון דומה לראיה דהתם שלא נתחייב במנה אף המשכון אינו כלום דכיון דאין כאן חוב במה יהא נתפס משכון זה אבל כאן שכבר יש כאן וקנו ליה ולפי דעתי יפה אומר ר' יוסף הלוי ז"ל ואלו שדחו ראייתו לא ירדו לסוף דעתו דכיון דקי"ל דמלוה אינה קונה [במכר] כדאמרי' בפ' האיש מקדש גבי ושוין במכר שזה קנאו ואם מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו נמצא שמשכון זה אינו נקנה באותה מלוה דכי אמרינן בב"ח דקונה משכון ה"מ [או] בשמשכנו בשעת הלואתו משום דקני ליה [מעותיו] וכדמוכח ההיא דאמרינן בפ' השולח גבי מלוה על המשכון דאינו משמט משום דקני ליה כדרבי יצחק אלמא דבעל חוב קונה משכון אפילו משכנו בשעת הלואתו וטעמא דמלתא מפני שמעותיו קונות לו משכון ואי נמי בשמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דבגוביאנא דבי דינא אתו לידיה וגזרת הכתוב הוא דקני ליה כדרבי יצחק דהרי הוא כאלו הגביהו לו ב"ד ומשום הכי אמרינן בפרק המקבל דאם מת אינו נעש המטלטלין אצל בניו אבל כשנתן לוה למלוה משכון שאל בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה [במכר] במה קנאו מלוה למשכון שמא תאמר [אע"פ] שהמלוה אינו קונה לה קנאו במשיכה לשעבודו שכשם שאילו הקנהו לוה למלוה לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו זו היא שלמד הרב רבי יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונים לקנות ואפי' תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו כשם שנקנה בכסף לשעבודו כשם שנקנה בכסף לשעבודו במשכנו בשעת הלואתו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העבריה והכא נמי משכון לאו הילך הוא: גרסי' בפרק יש נוחלין שלח ליה רבי אבא נשבע. כדין מודה במקצת: אנן אעדים סמכינן דאמרי שפרעו כולו: ואפי' לר"ע דאמר משיב אבידה הוי. גבי סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולומה אומר שלש דפרק קמא דמציעא: הני מילי היכא דליכא שטרא. כי התם דאדרבה סלעים שתים משמע: ואיכא למידק וכיון דאיכא עדים שמעידין שפרעו כולו הם המעידין כדבריו דיש בכלל מאתים מנה ולמה צריך לישבע יש לומר דשאני הכא שהוא פסלם שמכחיש דבריהם ואומר שלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן ומיהו לאו למימר דפסלינהו לגמרי דאם כן אפילו בשבועה לא מהימן דהא איכא שטרא אלא לאו הכחשה היא לגמרי דאפשר שהוא אינו זכור אלא מן המקצת והעדים זכורים יותר וכיון דהכחשה לאו הכחשה הוא אין סומכין על עדותן לגמרי ולא על השטר לגמרי כרבי אלא עדותן מהני לבטולי שטרא בלחוד והוה ליה תביעתו של מלוה כתביעה על פה שאין עליה עדים שכל שהנתבע מודה מקצת נשבע: כמאן כרבי חנינא בר אידי בפרק שבועת העדות איתא: לאנקוטי חפצא בידיה. או ס"ת או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליעזר ברית מילה: נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ואף על גב דלא תנן לה במתניתין הא אמרינן בסנהדרין דטועה בדבר האמוראין כטועה בדבר משנה דאמי וחוזר ולא אמרינן בה מה שעשה עשוי ומשלם מביתו: שבועה כספר תורה. דאע"ג דאמרי' דלית הלכתא כרב פפא לכתחלה מיהא ספר תורה בעינן ותלמיד חכם די לו לכתחלה בתפילין מפני כבודו: ודאמרינן לאנקוטי חפצא בידיה פירשו המפרשים ז"ל זלא בתורה הוא נשבע אלא [בשם או בכינוי וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות שבועות] אלא שאוחז ספר תורה בזרועו כדי לאיים עליו והא דאמרינן והאי דיינא דאשבע בה' אלקי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה הכי קאמר דאף על גב דאשבע בה' אלקי ישראל כיון דלא אשבע בנקיטת חפץ הוה ליה כטעה בדבר משנה וחוזר ודעת הגאונים ז"ל דשבועות המשנה כשל תורה היא בנקיטת חפץ וכן כתב הרי"ף ז"ל בפרק הכותב אבל שבועת היסת אינה בנקיטת חפץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות שבועות אלא שהוא ז"ל כתב שם שכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעים שבועת היסת כדי לאיים עליו וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה דמי שהיה כופר בכל והשביעוהו היסת בלא נקיטת חפץ ואחר כך בא עד אחד חוזרין ומשביעין אותו בנקיטת חפץ דכיון דאמרינן הכא דאם נשבע בלא נקיטת חפץ חוזר התם נמי חוזר ובויקרא רבה משמע דכשמשביעין האדם בספר תורה מביאין לפניו נאדות נפוחים דאמרינן התם אמר רבי סימון מפני מה משביעים את האדם בספר תורה ומביאין לפניו נאדות נפוחים לומר היתה הגויה הזאת מלאה גידין ועצמות ועכשיו ריקם מכלום כך המשביע את חבירו סוף שיצא ריקם מממונו רבי יוסי אומר על שקר רבי יונה אומר אף על אמת וכן אמרו בשם גאון שמאיימים עליו בדברים אחרים כגון מטה של מתים ונרות דולקות ושופרות ומתירין הנאדות או מבקעין ומכבין הנרות בשעת שבועה ומסתברא דלא עבדינן הכי בתלמיד חכם אלא לכתחלה בתפילין ותו לא מידי עוד נראה לי דכיון שלא הוזכר כך בתלמודנו אינו אלא שיש ביד הדיין להחמיר עליה בכיוצא בזה כפי מ ה שעיניו רואות וחומר הענין שנשבע עליו ובמקצת פרש"י ז"ל כתיב הכי ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרו ארור בו שבועה ע"כ ולא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכמו שכתבנו:

ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה מפרשינן בגמרא דקאי אמאי דתנן במסכת סוטה ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו' וקאמר דשבועת הדיינין אף היא נאמרה בכל לשון וכ"פ הרי"ף ז"ל אבל הר"ר יוסף הלוי ז"ל פי' אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקדש וקאי אמאי דתנן התם ואלו נאמרים בלשון הקדש וליתא דהא תניא בתוספתא במס' סוטה בפ"ז העדים והדיינין נאמרה בכל לשון: שבועת הדיינין כיצד אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע. מפרש בגמרא משום חומרא דקא מני ואזי כדאיתנהו בגמרא נזדעזע טפי בלא תשא משאר לאוין: אל תתן את פיך. בשבועת שקר: לחטיא את בשרך. את קרובך:

דף יח עמוד בעריכה


שנאמר אלה וכחש ופרכינן בגמ' ואימר עד דעביד לכולהו ופרקינן לה סלקא דעתך דכתיב כי מפני אלה אבלה הארץ [והוא הדין נמי] דבשאר עבירות דכתיבי בההיא קרא נפרעין מכל העולם כולו והכי מוכח בהדיא בפ"ק דקדושין ואמרינן [נמי] בגמרא דבשאר עבירות שבתורה נמי נפרעין ממשפחתו כדכתיב ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו לפי שכולן מחפים עליו ונפרעין נמי מכל העולם כולו דכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו כל שבידם למחות אלא היינו דאיכא בין שאר עבירות לשבועה דבשאר עבירות איהו כדיניה ורשעים דמשפחתו כלומר המחפים עליו בדין חמור מיהו לא מתדנו בדיניה דדרשינן מיעוטא יכול כל המשפחה כולה בהכרת תלמוד לומר אותו אותו בהכרת ואין משפחתו בהכרת ורשעים דעלמא דהיינו שיש בידם למחות בדין הקל אבל לא בדין חמור דאם כן ובמשפחתו למה לי וצדיקים דהכא ודהכא פטורים כלומר כיון שאין בידם למחות דלא אשכחן בהו בקרא עונש כלל וגבי שבועה הוא ורשעים דמשפחה המחפים בדיניה דהכא לא כתיב מיעוטא ועוד דעל כרחין מסקינן להו דרגא מרשעים דעלמא ורשעים דעלמא שיש בידם למחות בדין חמור דכיון דאפילו צדיקי דהכא ודהכא בדין הקל כדכתיב כי מפני אלה אבלה הארץ וכל העולם משמע אפי' צדיקים על כרחין מסקינן דרגא לאותן שיש בידם למחות דהא אינהו מענשי בשאר עבירות וצדיקי לא מענשי בהו כלל כדפרשינן כך נראה בעיני טעמים הללו: ומש"ה חומרי דאיתנהו בלא תשא טפי משאר עבירות נזדעזע כל העולם בשעה שנאמרה ומיהו הנהו עבירות דכתיבי דאלה וכחש שוו בהדי לא תשא לגוונא דנפרעין מכל העולם כולו ברשעים וצדיקים אבל לגגונא דרשעים דמשפחתו לא אשכחן: אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. פרש"י ז"ל ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כרחיה ישלם משקיבל עליו בב"ד נראה שהוא סובר דכל זמן שעסוקים באותו ענין יכול לחזור בו אבל בתר הכי לא שהמקבל עליו בב"ד איזה דבר שוב אינו יכול לחזור בו ולפי זה התם בפ' יש נוחלין דאמרינן שורי גנבת השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו גרסינן בלא וי"ו לומר דכיון שגמר דינו על עצמו וקבל עליו הלה שוב אינו יכול לחזור בו וכאילו גמרו את דינו בב"ד ואמרו כן ומיהו דוקא בשאמר כן בפני ב"ד אבל ר"ת ז"ל גורס ונשבע אינו יכול לחזור בו אבל קודם לכן אע"פ שקיבל עליו בב"ד יכול לחזור בו ולפי זה מש"ה אמרי' הכא פוטרין אותו מיד כדי שלא יחזור בו אבל רצה לחזור בו חוזר ובפרק יש נוחלין אכתוב יותר מזה בסייעתא דשמיא: העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. פרכינן עלה בגמרא בשלמא האי דקא משתבע בשקרא קאי באיסורא אלא האי דקא משבע ליה אמאי ומפרקינן כדתניא ר' טרפון בר' שמעון אומר מה תלמוד לומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד ששבועה חלה על שניהם כלומר אף על המשביע מפני שלא דקדק ליתן ממונו ביד איש נאמן ובאין לידי חילול השם: וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין. מסקינן בסוף שבועות שתים בתרא ופרק ד' נדרים דאע"ג דמאן דמשתבע לא אמרינן דאדעתא דנפשיה משתבע כל שאינו במשמעות הלשון אפ"ה מצרכינן למימר [ליה] על דעתנו לאפוקי מקניא דרבא והתם בפ' ד' נדרים מפרשינן הך עובדא דהכי הוה דההוא גברא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה ללוה פרע לי זוזי א"ל פרעתיך א"ל רבא אשתבע ליה דפרעת ליה אייתי קניא מליא זוזי ואסתמיך ואתא עלה א"ל למלוה נקוט הדין קניא בידך ואינסיב ספרא דאורייתא ואישתבע דיהבית לך זוזך ההוא מלוה רחח תברא לקניא ואישתפיכו הנהו זוזי לארעא ואשתכח דבקושטא אישתבע:

אמר רב כפירת טענה שתי כסף. טענה דתנן במתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת פרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה: ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף ופרכינן בגמרא עליה דשמואל ממתניתין דתנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור מאי לאו משום דמחסרא טענה ותיובתא לשמואל פירוש משום דקא ס"ד דשוה [שתי] כסף קא טעין ליה והאי א"ל אין לך בידי אלא שוה פרוטה דהויא ליה הודאה ממין הטענה ואפ"ה פטור משום דחסרא לה כפירת טענה משתי כסף ולפי זה כי תנן במתני' כיצד שתי כסף יש לי בידך וכו' ארישא דמתני' קאי דקתני הטענה שתי כסף דהיינו כפירת הטענה ואליבא דרב ומפרקינן אמר לך שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כלומר שזה טוען כסף וזה הודה נחשת דליכא הודאה ממין הטענה וכיצד דקתני אמאי דסמיך ליה קאי דאם אין ההודאה ממין הטענה פטור ופרכינן תו א"ה אימא סיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב אי אמרת בשלמא שוה קתני מש"ה חייב אלא אי אמרת דוקא קתני אמאי חייב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ומפרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורים והודה לו באחד [מהן] חייב כלומר והכא נמי כיון שטענו נחשת עם הכסף והודה לו באחד מהם חייב הכי נמי מסתברא כלומר דמתניתין דוקא קתני מדקתני סיפא ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור אי אמרת בשלמא דוקא קתני משום הכי פטור אלא אי אמרת שוה קתני אמאי פטור הא ליטרא טובא הוי כלומר ויש בה כדי כפירה והודאה אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב כלומר מרישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור ועמא משום דדוקא תנן ומה שטענו לא הודה לו הא טענו שוה והודה לו שוהה חייב אע"ג דטענה קמייתא לא הויא אלא שתי כסף ומהדרינן אמר לך רב כולה מתניתין שוה קתני וליטרא שאני כלומר דכיון דטענו משקל ודאי דוקא קתני אבל כל מטבעות דמתניתין שוה קאמר שדרך מטבע לעשותו דמים לכל דבר תדע דקתני סיפא דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית כלומר מעה קטנה ופונדיון [ופרוטה] חייב ואו או קתני שהכל מין מטבע אחת ואי אמרת בשלמא שוה קתני משום הכי חייב אלא אי אמרת דוקא קתני אמאי חייב כלומר דהא מה שטענו לא הודה לו ומפרקינן אמר רבי אלעזר הכא במאי עסקינן בטוענו דינר מטבעות והא קמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא דיקא נמי דקתני שהכל מין מטבע א' ופרש"י ז"ל שתבע דינר טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע אע"פ שזה כסף וזה נחשת ממין הטענה הוה דכולהו מטבע נינהו ודיקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחת אלמא טעמא דחיובא משום דכל מין מטבע אחת היא ודוקא קתני אבל רבינו חננאל זכרונו לברכה גורס בטוענו בדינר מטבעות כלומר דטעין דינר זהב נתתי לך ליתן לי בו מטבעות והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף ליתן לך מטבעות ויש לך בשוויו בידי טריסית או פונדיון או פרוטה וקמ"ל דפרוטה איתא בכל מטבעות שאמר לו ליקח ופרכינן ורב דבעי למימר שוה קתני האיך מפרש סיפא דקאמר שהכל מין מטבע אחת דדיקא כוותיה דשמואל ומהדרינן דה"ק שכל דין מטבע אחת היא כלומר רישא דקתני שתי כסף ואמר דשוה הוא והדר תני ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תני דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע אחת הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב כך פירש הרמב"ן ז"ל: ואמרינן תו ור' אלעזר נימא מדסיפא כדשמואל מפרש לה רישא נמי כשמואל סבירא ליה. כלומר דכולה מתניתין דוקא קתני ומ"ה תנן ברישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור משום דמה שטענו לא הודה לו אבל אי הוה טעין ליה שוה הוה מחייב ואע"ג דתחלת טענות שתי כסף ותו לא ומהדרינן לא סיפא דוקא כשמואל דקתני שהכל מין מטבע א' כלומר ולישנא דייק דבטענו בדינר מטבעות עסקינן ומש"ה מתרץ לה כשמואל אבל רישא או כרב או כשמואל ובתר הכי אמרינן תא שמע דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור זו היא גרסת ר"ח ז"ל ועיקר דהכי מוכח בירושלמי והיינו טעמא דפטור משום דכיון דדוקא קא טעין ליה דקאמר זהב זהוב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ודייקינן טעמא דאמר ליה זהב זהוב הא סתמא שוה משמע וע"כ רישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה

דף יט עמוד אעריכה


פטור היינו משום דחסרה ליה כפירה משתי כסף וקשיא לשמואל ומהדרינן אמר רב אשי ה"ק כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי כלומר דכי קתני דינר זהב זהוב לא שהתובעו מפרש כך אלא ה"ק הטוען דינר זהב מסתמא זהוב קאמר והלה אומר אין לך בידי אלא דינר כסף פטור משום שמה שטענו לא הודה לו ואמרינן בתר הכי תני ר' חייא לסיועיה לרב סלע יש לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור כלומר משום דכפירת שתי כסף בעינן וכרב כך היא הצעה של שמועה: ושמעינן מינה דרב ושמואל בתרתי פליגי חדא דלרב צריכה שתהא הטענה שתי כסף [ופרוטה] והכפירה שתי כסף ולשמואל די לו שתהא הטענה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב ועוד דלב הטוען את חבירו דינר יש לי בידך שוה משמע ולא דינר דוקא וכן המשיטב פרוטה יש לך בידי שוה פרוטה משמע והוה ליה הודאה ממין הט ענה וחייב ולשמואל כל חד וחד דוקא קאמר ולא הויא הודאה ממין הטענה ופטור והיינו דאמרינן מי סברת שוה קתני דוקא קתני וכמו שפירשתיה וליכא לפרושי דרב נמי מודה בטוען דינר סתם דדוקא קאמר ולא נחלקו אלא אי מתניתין בטוען סתם או בטוען בפירוש שוה דהא אקשינן עליה דשמואל מדקתני דינר זהב זהוב יש לי בידך הא סתמא שוה משמע כלומר הא לרב ניחא ואם איתא לרב נמי קשיא דהא אמרת דלרב נמי סתמא דוקא קאמר ועוד מדתנן שתי כסף [ופרוטה] יש לי בידך וקא מפרש רב שוה ב' כסף ואי בטוען בפירוש שוה עסקינן הא בסתמא דוקא היכי תני במתני' סתם ב' כסף יש לי בידך שאילו אמר באותו הלשון היה הדין בהפך לרב [דהיכי קתני סיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך חייב דה"ל חטין ושעורין והודה לו באחד מהן דאינו חייב לרב] אלא ודאי בטוען סתם הוא דפליגי דרב סובר שוה קאמר ושמואל סבר דדוקא קאמר: ולענין הלכה בפלוגתייהו דרב ושמואל פסק הרב אלפסי ז"ל כרב דכפירת טענה שתי כסף מדתני רבי חייא לסיועיה וכי תימא אדרבה הלכתא כשמואל מדמתרץ רב אשי אליביה הך ברייתא דדינר זהב זהוב וכיון דכשמואל מתרץ לה משמע דכותיה ס"ל וכדאמרינן בדר' אלעזר ור' אלעזר לימא מדסיפא כשמואל מתרץ לה רישא נמי כשמואל ס"ל וכיון דרב אשי דבתרא הוא ס"ל כשמואל יש לנו לפסוק כמותו ליתא דאע"ג דרב אשי מתרץ כשמואל ליכא לאוכוחי דס"ל כוותיה דאמוראי מתרצי אליבא דחד אמורא כי שמעי מאי דפרכי ליה אע"ג דלדידהו לא ס"ל כוותיה ורב אשי דבתרא הוא ודאי שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל ומתרץ אליביה אע"ג דלא ס"ל כוותיה אבל בדר' אלעזר דייקינן הכי משום דתלמידיה דרבי יוחנן הוה ובא"י הוה גמיר ולא שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל בבבל ואפ"ה מתרץ סיפא כשמואל אלמא דכשמואל ס"ל וכיון דבפלוגתא דכפירת טענה קי"ל כרב [מסתברא] דפלוגתא דשוה ודוקא נמי קי"ל כוותיה דבהדדי תליין וכדכתיבנא הלכך ש"מ דהטוען את חבירו כך וכך דינרין יש לי בידך הלואה והלא אומר לא כי אלא פרוטה ואפילו אמר איל לך בידי אלא כך וכך שהלויתני חייב דשוה קא טעין ליה והויא ליה הודאה ממין הטענה מיהו ה"מ בטוענו מטבע לפי שהמטבע נעשה דמים באחר הא דבר שאין דרכן של בני אדם לשום בו אפילו לרב נמי מסתמא דוקא קאמר וכדאמרינן הכא אפילו לרב בליטרא זהב ליטרא שאני כלומר שאין דרכן של בני אדם לעשות דמים באחר וכן בתבואה אין אדם שם בה ודוקא קא תבע וזו היא ששנינו כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור ומטבע נמי לא אמרן אלא במטבע היוצא באותו מקום אבל במטבע של מלכים אחרים לא שאין דרכן של בני אדם לשום באותו מטבע הלכך דוקא קאמר ומ"מ היכא שהודה לו במטבע אע"ג דכל חד דוקא קאמר מפני שאותו מטבע אינו יוצא אעפ"כ לפי דברי רש"י ז"ל חייב שהוא סובר שכל מטבע טבועה מין אחד וכמ"ש למעלה בההוא דטוענו דינר מטבעות אבל לפי גירסת ר"ח ז"ל ופירושו אין הדין כן שאין לנו ראיה משם וכי אמרינן דשוה קאמר הני מילי באומר שתי כסף יש לי בידך הלואה לפי שההלואה להוצאה ניתנה ומשתלמת בכל דבר אבל בטוענו פקדון דוקא קא תבע דפקדון לא ניתן להוצאה אלא לחזרה בעינו כך כתב הרמב"ן ז"ל ואינו נח לי דמתניתין סתמא קתני ואדרבה יש לי בידך טפי משמע פקדון והארכתי בזה בסמוך בס"ד: והיכא דטענו דוקא והלה מודה לו שוה אין ההודאה ממין הטענה ופטור וברייתא דדינר זהב זהוב הכי מוכחא דהא התם הטוען אומר דוקא דאמר זהב זהוב והמודה משיב שוה דקאמר אין לך בידי אלא דינר כסף ולרב שוה קאמר וכדכתיבנא לעיל וקתני פטור ומיהו היכא דקא טעין מיניה שוה והלה מודה בדוקא חייב דיש בכלל תביעה הודאה וסיפא דמתניתין הכי מוכחא דקתני כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב והא טענה דפירות דומיא דשוה היא ואיהו אודי בדוקא וקתני חייב ויש לרשב"א ז"ל דרך אחרת שהוא אומר אע"ד דקי"ל כוותיה דרב בפלוגתא דכפירת טענה היינו משום דתני רבי חייא לסיועיה לרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ולאו הא בהא תליא ואע"ג דקי"ל כרב בכפירת טענה אפשר לפרושי כולה מתניתין בדוקא ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכי תימא כיון דקי"ל כרב אם איתא דדוקא קתני לא הוה ליה למתני שתי כסף דלא אפשר לאחיוביה [בהו ואפילו במודה במין הטענה] בהודאת מקצת דהא חסרה לה טענה אלא הוה ליה למיתני דינר יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איכא למימר אין הכי נמי אלא משום דבעי למיתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ולאשמועינן דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב כשמואל נקט נמי ברישא שתי כסף והודאה בפרוטה ואע"פ שאין זה נוח לי לשניה דרש"י ז"ל דיקא לי הכי שפירשה למשנתינו אליבא דשמואל וכתב עוד הרשב"א דאפילו לרב נמי כי אמרינן דשוה קאמר דוקא בטוען כך וכך יש לי בידך בהלאה משום דאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש אלא לוה פורע לו שוויו הלכך איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם דוקא אלא שוה אבל בנותן לעולם דוקא הוא אומר וראיה לדבר מדתנן בפרק קמא דגיטין (תנן) תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואוקמא רב שמואל בר מרתא משמיה דרב בצבורין ומונחין ובשכיב מרע וכאידך דרב דאמר שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי [מנה זה] נותנים מנה סתם אין נותנין שמא מנה קבור קאמר ואם איתא דשוה מנה אמר מאי קאמר דחיישינן למנה קבור הא איהו לא ייחד לו דבר מיוחד מנכסיו אלא שוה קאמר ובין שיש לו מנה קבור בין שאין לו הרי צוה ליתן לו שוה מנה ואפילו לא אמר מנכסי יתנו לו שוה מנה אלא ודאי אפילו לרב בנותן דוקא קאמר ומשום האי טעמא דאמרן הלכך שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני חזינן אי אית ליה בעין יהבינן ליה ואי לא לא יהבינן ליה מידי [דשוה מנה] דחיישינן דלמא מנה קבור קאמר ואע"ג דאפסיקא הלכתא התם בפרק קמא דגיטין דלמנה קבור לא חיישינן התם בדאיכא מנה שאינו קבור דאע"ג דלא אמר מנה זה לא חיישינן למנה אחר קבור ויהבינן ליה האי מנה מגולה הא אם ליכא אחר בעין לא יהבינן ליה מידי דמנה דוקא קאמר אלו דבריו ז"ל ולפי הטעם שהוא ז"ל אומר דדוקא בהלואה אמרינן שוה לפי שאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש נראה שהוא ז"ל סובר דתובע פקדון דינו כנותן דדוקא קאמר ואין זה נח לי משום דמתניתין סתמא מיתניא ולא משמע דבהלואה בלחוד היא ולא פקדון וכמו שכתבתי למעלה לפיכך אני אומר דבין במלוה בין בפקדון שוה קאמר ואף על פי שאין הדין כן בנותן וטעמא דמילתא דמסתמא טוען תובע באותו ענין אשר יתחייב בו הנתבע שבועה וכבר כתבתי למעלה דתובע שוה אפילו נתבע משיב דוקא חייב שבועה [אבל] תובע דוקא אע"פ שהנתבע משיב שוה פטור ומש"ה אמרינן דתובע בין בפקדון בין במלוה לעולם שוה קאמר כדי שיתחייב נתבע באיזה דבר שיודה מה שאין לומר כן בנותן: לא שאנו. שתהא הטענה שתי כסף: אלא בשבועה האבה בטענת מלוה והודאות מקצת הלוה אבל טענת מלוה בעדות עד אחד. שהלוה כפר את הכל ועד אחד מעידו שהוא חייב לו: אפילו לא טענו אלא פרוטה חייב. הואיל ואם היו שנים היו מחייבין אותו לפרוע דהא שוה פרוטה ממון הוא יחיד מחייבו שבועה: ודקדקו רבינו אפרים וה"ר יוסף הלוי בן מיג"ש ז"ל דאין שבועת עד אחד אלא בטענת ברי כגון שטוענו ברי מנה יש לי בידך ועד אחד מעיד כן אבל אם אין טוענו בברי אלא בשמא ועד אחד מעיד בדבר אינו נשבע והיינו דאמרינן בטענת מלוה ואמרינן נמי אפילו לא טענו דאלמא טענת ברי בעינן ובריש בבא מציעא נמי אמרינן הצד השוה שבהן כלומר דמודה מקצת ועד אחד שעל ידי טענה וכפירה הן באין אלמא דוקא בשטענו בבברי אבל בשמא לא ואין אלו ראיות דמאי טענה תביעה כלומר שהוא תובעו וזה כופר אבל לאו דוקא שיהא תובעו בברי ועוד שהרי יש מיש פירש שם דמגלגול שבועה מייתינן ליה וכיון שכן על כרחין לאו טענת ברי קאמר דגלגול שבועה אפילו בשמא היא כון נראה דעת הרב אלפסי ז"ל דעד אחד קם לשבועה אפילו בטענת שמא ממה שכתב לקמן בפרק כל הנשבעין בעסק חד גברא דאמר ליה לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלאו בנפאי ושקלת מיניה חד טוענא דכיתנא ואמר ליה אין פתחית ושקלית ודידי שקלית ואת אמרת לי למשקל בחושבנא דאית לך גבאי ופסק דהו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם אע"ג דטענת שמא היא דלאו באפיה שקליה ולא ידע אלא על פי עד אחד וכן נראה עיקר דהא אמרינן כל מקום ששנים

דף יט עמוד בעריכה


מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכיון דשנים מחייבין אותו ממון אפילו בטענת שמא אחד נמי מחייבו שבועה וליכא למימר דאין למדין מן הכללות דלא אמרינן הכי אלא היכא דמוכח בגמרא דהאי כללא לאו דוקא שאם לא כן אין לדבר סוף ולא נסמוך על תלמוד ערוך אשר בידינו שרובו כללות ועוד דבירושלמי דייקא בהאי כללא דאקשו התם והרי שנים מחייבין אותו קרקע שניא היא שאין נשבעין על הקרקעות והרי שנים מחייבין אותו קנס שניא היא שאין נשבעין בקנס ומדלא פרכינן והרי שנים מחייבין אותו ממון בשמא ועד אחד אינו מחייבו שבועה בשמא שמע מינה שאפילו בשמא נשבעין בהעדאת עד אחד: ולענין שבועת השומרים איכא מאן דאמר דלא מחייבינן נמי אלא בכפירת שתי כסף דכי כתיב כסף או כלים בשבועת השומרים כתיב ובעד אחד אצטריך נמי קרא לחיוביה אפחות משתי כסף כדאמרינן מ"ט דאמר קרא אלמא אי לא קרא דמרבה ליה הוה מפטר דגמרינן ממודה מקצת הלכך גבי שומרים דליכא קרא לחיובינהו בפחות משתי כסף פטור ואיכא מאן דאמר דלא בעינן בהו שתי כסף דאע"ג דבשומרים כתוב כסף או כלים קי"ל דערוב פרשיות כתוב כאן כדאיתא בהגוזל וכי היכי דשדינן כי הוא זה אמלוה ולא אפקדון הכי נמי כסף או כלים דמדריש מיניה דבעינן שתי כסף אמלוה שדינן ליה ולא אפקדון ואין זה מחוור דהא דרשינן לקמן כסף או כלים בכלל ופרט לענין שבועת השומרים כדאיתא בגמרא אלמא אשומרים נמי קאי הלכך אית לן למידרש נמי בשומרים מה כלים שנים אף כסף שנים והכי נמי מוכח בפרק כל הנשבעין דאמרינן גבי שותפין ואריסין והוא שיש ביניהם כפירת טענה שתי כסף והנהו דמי לשומרין ומ"ה תקינו להו רבנן שבועה כעין דאורייתא ואם איתא דבשומרין [דעלמא] איכא שבועה דאורייתא בפחות משתי כסף אמאי בעינן בשבועת השותפין ואריסין שתי כסף [טפי משומרין דאורייתא] דהא ההיא שבועה דומיא דשבועת השומרין שבתורה תקנוהו אלא ודאי משמע דשבועת השומרין מן התורה אין בפחות משתי כסף ולענין נשבעים ונוטלין כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות טוען ונטען שאינם גם כן בפחות משתי כסף ואין זה מחוור שאם האמינוהו חכמים בשבועה במרובה כל שכן במועט אם רוצה הוא לישבע ובנשבעין ולא משלמין היינו טעמא משום דלא רמיין עליה שבועה בפחות משתי כסף חוץ משבועת עד אחד וכדפרישנא טעמא בגמרא וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות: ולענין שבועת היסת מסתברא שאין מחייבין אותו בפחות משתי כסף כיון שאין בשבועה מן התורה חיוב שבועה בפחות מב' כסף אלא בעד אחד ומשום קרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש:

טענו חטים ושעורים וכו'. טענו כלי ופרוטה והודה לו בכלי וכפר בפרוטה פטור כרב דאמר כפירת שתי כסף בעינן: הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב. ואפילו בכל דהו כדאמרינן לקמן יצאו כלים למה שהן ואי משום הודאה ממין הכפירה בהא ס"ל כשמואל דאמר טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב: כי אצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות דלאו הילך הוא. מכאן נראה שכל בתיה שהיא באה מחמת קרקע [אע"פ שעכשיו דמים הוא תובע ולא קרקע] הרי היא כתביעת קרקע ואין נשבעין עליה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען אבל הראב"ד ז"ל כתב הא דחשבינן הכא קרקע בשחפר בה בורות שיחין ומערות דוקא כגוןש תבעו למלאות התפירות אבל תבעו דמים נשבע ואין זה מחוור דכיון דמ"מ בדמים הוא נפטר תביעת דמים הוא לפי דבריו ז"ל ועוד אכתוב לפנינו בזה בס"ד: טענו חטים וקדם והודה לוב שעורים אם כמערים. אם נראה לב"ד שקפץ להודות כדי שלא יטעננו זה שעורים ויתחייב לו שבועה בהודאת שעורים: חייב. שבועה אם אמר לו זה שניהם יש לי בידך: ואם כמתכוון להשיב לו על טענתו של חטים ולא כקופץ פטור ומיהא שמעינן דבעינן שתהא תביעה קודמת להודאת מקצת אבל כל שהודאת מקצת קודמת אע"פ שתבעו אח"כ פטור וכן דקדק מכאן הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל: טענו שתי מחטין והודה לו באחד מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן. להתחייב עליהן בכל שהן דהוה ליה למכתב כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור ואנא אמינא מה כספים שנים ודבר חשוב אף כל שנים ודבר חשוב: ואיכא למידק דבגמרא אמרינן מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב אלמא אפילו בכלים דבר חשוב בעינן ומכח קושיא זו כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן אף כליםד בר חשוב אלא אף כל דבר חשוב אבל יש מקיימין את הגירסא ואומרים דמאי דאמרינן אף כלים דבר חשוב לאו חשוב תרי מעין קאמר אלא לאפוקי מארונקא כלי של צפיעי בקר שאינו ראוי כדאמרינן בפרק הזהב דכשר למקניא ביה לאפוקי מארונקא אי נמי דבר חשוב לאפוקי שברי כלים אתא כדאמרינן התם לענין חליפין מה נעל דבר המסוים אף כל דבר המסוים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא והרמב"ן ז"ל פירש דאף כלים דבר חשוב אתא לאפוקי כלי שאינו שוה פרוטה דאע"ג דיצאו כלים למה שהן היינו דלא בעינן שיהו חשובים שני מעין אבל צריכין שיהו חשובין שתי פרוטות והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם אמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחד מהן [חייב] אמר רבי חנינא והן ששוות שתי פרוטות שתהא טענה פרוטה והודאה פרוטה והביא עוד הרב ז"ל ראיה מדאמרינן בפרק הזהב דאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב טענו שתי מחטין חייב אע"פ שאינן שוות פרוטה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' טוען ונטען נראה שהסכימו שלא לסמוך על הירושלמי זה כיון דגמרא אמרינן סתם נזקקין לפחות משוה פרוטה דוקא בממון אבל בכלים נזקקין אע"פ שאין שוים פרוטה שלפיכך יצאו כלים למה שהן ודעת הגאונים ז"ל והסכמתם תורה היא וכן נמי הסכים הרשב"א ז"ל ולפיכך אנו צריכין לפרש אף כלים דבר חשוב כאחד מןה פירושים שפירשנו למעלה או כמו שפירש הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל דה"ק מה כסף כל שהוא חשוב כסף דהיינו סוף כסף האמור בתורה אף כלים כל שהוא חשוב כלי ואע"פ שאינו שוה שתי כסף דיצאו כלים למה שהם: ומשביעין אותו שבועת היסת. היסת לשון שומא ששמוה חכמים עליהם שבועה כמו אם ה' הסיתך בי: מתני ליה אסיפא. להא דרב נחמן: כ"ש אסיפא. שהודה לו זה מתחלה ואיכא דררא דממונא ולענין פסק הלכה פסק

דף כ עמוד אעריכה


הרי"ף ז"ל כמאן דמתני לה ארישא דאע"ג דליכא דררא דממונא חייב והביא ראיה מדאמרינן התם בפ"ק דבבא מציעא ההוא רעיא דהוו מפקדי ליה כל יומא בסהדי ההוא יומא אפקדוה ליה בלא סהדי אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי דאכל תרתי מינייהו ופרכינן וליחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור ואר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת והא התם דליכא דררא דממונא דהא אמר לא היו דברים מעולם ואפ"ה פרכינן ליחייביה מדרב נחמן אלמא הלכתא כמאן דמתנילה ארישא וכן פסק ר"ח ז"ל אבל רבינו יעקב ז"ל דחה ראיהע זו ואמר דהתם כיון דבכל יומא מפקדי גביה ועוד דאיכא סהדי דאכל תרי מינייהו לא גרע מדררא דממונא דהכא ולפיכך פסק כמאן דמתני לה אסיפא אבל כל היכא דליכא דררא דממונא פטור ובגמרא מספקא להו בדרב נחמן היכי אתקין ונקיטינן לקולא ועוד דלישנא בתרא הוא ודברי הגאונים ז"ל נראין עיקר דהא בפ"ק דמציעא מייתינן לישנא קמא דרב נחמן דנקיטין רישא דמתניתין מנה לי בידך אין לך בידי כלום ואע"פ שאף בזו יש לדחות ולומר דהתם לא נחית [הגמרא] לאכרועי בין הני לישני אלא דנקט רישא דמתניתין והוא הדין לסיפא אפילו הכי כיון דלישנא קמא לישנא דגמרא ולישנא בתרא לישנא דרב חביבא דיחידאה היא הלכתא כלישנא קמא ודכוותה כתב הרי"ף ז"ל בפרק ערבי פסחים וזהו לשונו מסתברא לן דלישנא קמא לישנא דגמרא ולישנא בתרא לישנא דמר זוטרא הלכך עבדינן כלישנא קמא דהא אליבא דגמרא היא עד כאן: מאי איכא בין שבועה דאורייתא הבאה בהודאת מקצת לשבועה דרב נחמן. יש שלמדו מכאן דשבועת היסת בנקיטת חפץ היא דאי לא לימא איכא ביניהו למנקט חפצא דמדאורייתא מנקטינן חפצא ובדרבנן לא מנקטינן חפצא ועוד ראיה מדאמרינן בפרק ארבעה נדרים בעובדא דקניא דרבא דאמר לו מלוה פרע לי זוזי ואמר ליה פרעתיך אמר לו רבא אשתבע ליה דפרעת ליה ואמר לוה למלוה נקיט הדין קניא ואנסיב ספרא דאורייתא ואישתבע דיהבית לך זוזך והא התם כופר בכל הוא ואפילו הכי אמרינן דאישתבע בנקיטת חפץ ואין כן דעת הגאונים ז"ל שהם הסכימו דשבועת התורה ושבועת המשנה במנקט חפצא ושבועת היסת בלא נקיטת חפץ וכי תימא אם כן לימא איכא בינייהו נקיטת חפץ איכא למימר דאנן לאו בטכסיסי שבועות עסקינן אלא בדיני שבועה בעינן מאי בינייהו וההיא דנדרים נמי לאו ראיה היא דהא התם לא אייתינן ההיא עובדא אלא לאשמועינן [דלאו על דעת עצמו משביעין אותו אלא] על דעת בית דין משביעין אותו ולפיכך לא הקפידו שם לומר איך היה המעשה ודלמא מודה מקצת הוא ואין לזוז מדברי הגאונים ז"ל שקבלתם תורה היא: איכא בינייהו למיפך שבועה. אי אמר נתבע לתובע השבע וטול: דבדאורייתא לא מפכינן שבועה ובדרבנן מפכינן. כתב הרי"ף ז"ל בפרק הכותב דכי מפכינן דוקא מנתבע לתובע אבל בשבועת הנשבעין ונוטלין השנויות שם ובפרקא דלקמן שהם מוטלות על התובע אע"פש הם מדבריהם לא מפכינן שבועה מתובע לנתבע וכתב הרב ז"ל שם דטעמא דמלתא משום דמנתבע לתובע מפכינן שבועה דאמר ליה אנת לית לך גבאי ולא מידי אנת אי ניחא לך אשתבע ושקול אבל מתובע עליה דנתבע יכול למימר ליה אי ניחא לך אשתבע ושקול ואי לא ניחא לך ובעית להפוכי עלי שבועה אע"ג דטבא לי לדידי לאשתבועי ומפטר אנא לא ניחא לי בהך תקנתא דומיא דמאי דאמרינן האומר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו ובודאי דכי אמרינן הכא מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן בשבועת הסית דרב נחמן קא בעינן וכך פירש רש"י ז"ל דאילו לשבועת המשנה לא בעינן מאי בינייהו דהא כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו השנוין במשנה נשבעין ונוטלין ומעתה לא למדנו משמועה זו לשבועת המשנה היפוך כלל ובודאי שלאותן השנוין שם שהיה מן הדין שלא יטלו אפילו בשבועה אלא מן התקנה ולא מן הדין לשבועה דאורייתא דמו שהרי כשם שבמודה מקצת הדין ברור שישלם אם לא רצה ללישבע ומ"ה לא מפכינן כך באלו הדין ברור מן התורה שאין להן ליטול ואפילו בשבועה ומעתה היאך נפרש כאן שיוכלו להפך שבועת תקנה זו על הנתבע אבל באותן השנוין שם שהיה מן הדין שיטלו אף בלא שבועה כגון עד אחד מעידו שהוא פרוע ופוגם שטרו והבא ליפרע מנכסי משועבדים ומנכסי יתומים באלו הוא שאפשר לדון ולומר דכיון דמדאורייתא שקלי בלא שבועה נמצאת שבועה זו שהוטלה עליהן חומרא בעלמא כשבועת הנבתא הכופר בכל וכשם שהכופר בכל יכול להפך שבועתו מפני שאינה אלא חומרא יתירא כך היה אפשר לדון באלו וזה נראה שהוא דעת רש"י שכתב שם בפרק הכותב גבי הא דאמרינן התם ואי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא דנפקא מינה לענין מיפך שבועה דההיא דהתם כי האי גוונא היה שמן הדין נוטלת בלא שבועה ואעפ"כ דעתו של הרי"ף ז"ל שאף באלו לא מפכינן והכי ודאי מסתברא משום דשניא אוקמי ממונא מאפוקי ממונא ועוד דכיון דאפוכי שבועה משום קולא דשבועה היא אי אמרו בשבועת היסת דקילא טפי דמפכינן אין לנו בשבועת המשנה דחמירא טפי מינה: ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן. כתב הרי"ף ז"ל בפרק זה בורר דכל היכא דלא איתמר בהדיא לית הלכתא כמר בר רב אשי הלכתא כוותיה בר מהני תרי מיפך שבועה וחיורי וסימנך הפך לבן ע"כ ודבר זה קבלה הוא ביד הגאונים ז"ל ופירוש חיורי דאמרינן בפרק בהמה המקשה בענין צומת הגידין כיון דזיגי אע"ג דלא חיורי הלכך קיימא לן דבדאורייתא לא מפכינן אבל בשם מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל כתבו דלית הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי ודברי הגאונים ז"ל עיקר מדאמרינן בפרק יש נוחלין מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי ובפרק נערה שנתפתתה תני רב יוסף בביתי ולא בבי אקתי מר בר רב אשי אמר אפילו מזוני לית לה ולית הלכתא כמר בר רב אשי ובשלמא אי אמרת דבכולי תלמודא הלכתא כוותיה אצטריך בהני תרתי למפסק דלא כמר בר רב אשי אלא אי אמרת דבכוליה תלמודא הלכתא כוותיה בר מהני תרי למה הוצרכו שם לדחותה לדמר בר רב אשי ואף על פי שאפשר לי לדחות משום דס"ד אמינא מר בר רב אשי בהנהו פירושי קא מפרש ולאו מפלג פליג דברי הגאונים ז"ל עיקר: בדרבנן לא נחתינן לנכסיה אלא משמתינן ליה ובתר תלתין יומין מנגדינן ליה כדמפרש לקמן: בדרבנן תקנתא היא שבועה עצמה של היסת תקנתא היא: ותקנתא דליהוי תובע נשבע ונוטל: לתקנתא להפך שבועה שלא באה עליו אלא בתקנת חכמים לא עבדינן ויפסיד התובע בלא שום שבועה: ונטרינן ליה תלתין יומין דאנון עידן ניגודיה כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דרב מנגד אמאן דמקדש בביאה ואמאן דמשהא עליה שמתא דרבנן תלתין

דף כ עמוד בעריכה


יומין: ואי אמרץ אשתבע לי דלא פרעתיך: וכי מה בין זה [שלא פגם שטרו] לפוגם שטרו. דתנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד היתה כתובתה אלף זוז הוא אומר התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה הואי והודתה במנה פגמה שטר כתובתה ולא תפרע אלא בשבועה וליכא למסמך תו אשטרא דאיכא למימר התקבלת טפי והשתא דאמרינן דאפיל ובלו פוגם משבעינן ליה מה יפה כחו משאר פוגם שטרו: התם גבי פוגם שטרו: אע"ג דלא טעין ליה אשתבע דלא פרעתיך: אנן טענין ליה ואמרינן לבעל השטר השבע: וכתב הרב בן מיגא"ש ז"ל דהני מילי בטוען טענת פרעון משום דשטרא לפרעון קאי אבל אם טען שטר אמנה או שום שאר פסול משום רבית או משום דבר אחר לא משבעינן ליה: לא מזדקקינן ליה כתב רש"י ז"ל לא להשביע דמיחזי דחשדינן ליה ולא לגבות לו דהא אמר ליה האי אשתבע לי דלא פרעתיך ויש מיש אומר דאי תפס [ת"ח] לא מפקינן מיניה ואם תאמר ובאיניש אחרינא אי תפיס מי מפקינן מיניה והא שבועה זו דרבנן היא ובדרבנן לא נחתינן לנכסיה י"ל אין הכי נמי דלא נחתינן לנכסיה אלא דמשמתינן ליה עד דמטי עידן נגודיה כדאמרינן לעיל ובצורבא מדרבנן שבקינן ליה אי נמי יש לומר דכי אמרינן דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה הני מילי בנתבע שהוא תופס ברשות אבל תובע שתפס שלא ברשות מפקינן מיניה וזה נראה עיקר ואנן סבירא לן כמאן דאמר כעין שבועת התורה דומיא דפוגם את שטרו הכי ודאי מסתברא מדאמרינן וכי מה בין זה לפוגם את שטרו דאי לא טובא איכא בינייהו וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל:

מתני' מנה לי בידך אמר לו הן ובפני עדים אמר להם אתם עדי: נתתיו לך פטור מלשלם ומשבועה דאורייתא: אין לך בידי לא היו דברים מעולם: חייב לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן מפני שצריך ליתן לו בעדים כיון שאמר ליה אל תתנהו אלא בעדים מיהא שמעינן דאפילו לאחר הלואה יכול המלוה לומר ללוה אל תפרעני אלא בעדים דהא מתניתין לאחר הלואה היא וכדקתני בהדיא מנה לי בידך אמר לו הן אל תפרעני אלא בעדים וקתני דכי אמר לו נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים וכתב הרמב"ן ז"ל דכשאומר לו לאחר הלואה אם לא קבל עליו אלא אמר לו לא כי אלא אפרע אותך שלא בעדים כדי שלא אהא צריך להביא עמי עדים שהדין עמו ואין צריך לפרעו בעדים אבל ממה שכתבו הרב בן מיגא"ש והרמב"ם ז"ל נראה שהם סוברים שאין הדבר תלוי בקבלתו של לוה אלא כל שהתרה בו המלוה צריך לפרעו בעדים ויש שתמהו וכי לאחר הלואה במה נשתעבד בשלמא בשעת הלואה בקבלת המעות נשתעבד אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב ונראה לי שאין זו קושיא שאין הענין מטעם שעבוד אלא מפני שכל שהלוהו בעדים למאן דאמר צריך לפרעו בעדים אי נמי שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים וכדאיתא בגמרא אין הלוה עשוי לפרעו בלא עדים ואי טעין ואמר פרעתיו בלא עדים אמרינן שקורי משקר שכיון שהמלוה יכול לברר הלואתו על פי עדים אי נמי שהתרה בו אין הלוה עשוי לפרעו בלא עדים כדי שלא יחזיקנו המלוה בין הבריות כלוה ואינו משלם ובהכי רהטא כולה סוגיין וכמו שאכתוב לפנים בס"ד ולפיכך אין הדבר תלוי בקבלתו של לוה אלא כל שהתרה בו המלוה ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים אם טען הלוה בלא עדים פרעתיו אנן סהדי דשקורי משקר: ותנן תו בהא מתניתין ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור. פירוש שאין כאן הודאה ממין הטענה: דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף טריסית ופונדיון ופרוטות חייב שהכל מין מטבע אחת. אוקמא רבי אלעזר לעיל בגמרא בטענו בדינר מטבעות כלומר משום הכי איכא הודאה ממין הטענה וכבר פירשתיו למעלה: כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור פירוש לתך היינו חצי כור ופטור דלאו ממין הטענה הוא: כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות: טענו חטים והודה לו בשעורים פטור רבן גמליאל מחייב פירוש דלא בעי הודאה ממין הטענה:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למד"ה תנן אמר לו מנה לי בידך אמר לו הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים תיובתא דשמואל אמר לך שמואל תנאי היא ואדחייא לה ומסקינן דאמר רב פפא משמיה דרבא הלכתא המלוה את חבירו בעדים [אין] צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בעדים בפני פלוני ופלוני והלכו להם למד"ה נאמן זו היא גרסת הרמב"ם ז"ל ועיקר והרב אלפסי ז"ל גורס אינו נאמן כך היא הצעה של שמועה זו בגמרא ונ"ל דהכי פירושא דהיינו טעמא דרב אסי בלישנא קמא מפני ששמו חכמים דעתם של בריות שכל הלוה בעדים אינו פורע אלא בעדים שכיון שהוא רואה דאיהו לא מהימן למלוה שהרי אינו מלוהו אלא בעדים לוה נמי לא מהימן ליה וירא שמא יתבענו פעם אחרת אע"פ שמן הדין יכול לומר לו פרעתי דהמוציא מחבירו עליו הראיה אפ"ה אין עשוי לפרעו אלא בעדים שמכיון שהמלוה יכול לברר הלואתו בעדים אף הלוה חושש שמא יוציא לעז עליו ואינו פורע אלא בעים הלכך כי אמר פרעתי בלא עדים שקורי משקר ושמואל פליג עליה דרב אסי ואמר אף על גב דהיכא דטעין פרעתיך בלא עדים ריע טענתיה משום טעמא דרב אסי מכל מקום יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דהשתא לא ריע טענתיה דהא בעדים פרעו וכיון דיכול לומר לו כן אף באומר פרעתיך בלא עדים נאמן משום מגו ובלישנא בתרא אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים משום דס"ל שאין הלוה מתיירא שאם יפרענו שלא בעדים שיכפור לו מלוה פרעונו ויוציא לעז עליו שהכל יודעים שדרך בני אדם לפרוע בלא עדים ואע"פ שלוה בעדים אבל כשהתרה בו המלוה אל תפרעני אלא בעדים אפילו התרהו לאחר הלואה צריך לפורעו בעדים שכל כיוצא בזה אין הלוה עשוי לפרוע אלא אם כן יברר דבריו ואם אמר פרעתיך בלא עדים ריע טענתיה ולא מהימן ושמואל אמר יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים וכי אמר הכי לא ריע טענתיה הלכך אפילו באומר פרעתיך בלא עדים נאמן משום מגו ואע"פ שאפשר שרב אסי מודה לשמואל באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן באומר פרעתיך שלא בעדים אינו נאמן משום מגו דכיון דאנן סהדי דכל כי האי גוונא אין אדם עשוי לפרוע בלא עדים ה"ל מגו כמגו במקום עדים ולא אמרינן זהו פירוש של שמועתינו ולפיכך אני אומר דלא שנא פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים או באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו אי נמי פרעתיך בפני עדים והלכו להם נאמן ואע"פ שראיתי לרשב"א ז"ל ולמפרשים אחרים שאורמים דדוקא במיחד עדים שהם עתידים לחזור נאמן משום דמרתת ולא משקר אבל כשאינו מיחד עדים אי נמי במיחיד עדים שמתו דלא מירתת אינו נאמן אין דבריהם מחוורים בעיני לפי שכל דינים הללו אינן תלויין בשעבודו של לוה כדי שנאמר על ענין כן נשתעבד אלא הכל תלוי בטענתו של לוה אי ריע או לא וכל היכא שהתרה בו מלוה לומר אל תפרעני אלא בעדים והוא טוען שלא בעדים פרעתיך אנן סהדי דמשקר [לרב אסי] אבל כל שהוא אומר בעדים פרעתיך אפילו לא ייחדן או שיחדן ומתו לא ריע טענתיה ומהימן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהלכות [מלוה ולוה] ופרכינן עליה דשמואל מדתנן מנה לי בידך וכו' נתתיו לך חייב מפני שצריך לפרעו בעדים תיובתא דשמואל כלומר דלשמואל אפילו אמר לא נתתיו לך בלא עדים פטור משום מגו וכמו שכתבתי למעלה ואיכא נסחא דגרסי היכי דמי אילימא דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריכא למימר דחייב אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני וקתני חייב תיובתא דשמואל ולפי גירסא זו כל היכא דריע טענתיה אפילו לשמואל לא מהימן משום מגו ורב אסי ושמואל באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים פליגי ואפשר שזו היא גרסתו של הרי"ף ז"ל אבל אינה בעיקר הנסחאות ואמרינן אמר לך שמואל תנאי היא ואידחיא ליה: ומסקינן שמעתין אמר רב פפא משמיה דרבא הלכתא המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן זו היא גרסת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ט"ו מהל'

דף כא עמוד אעריכה


מלוה ולוה שהגיע לידו במצרים מקצת תלמוד ישן כתוב על גוילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן הזה בקרוב מחמש מאות שנה ושתי נוסחאות מן הגוילים מצאתי בהלכה זו ובשניהם כתוב ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן ונ"ל דהאי מימרא כרב אסי אתיא דלרב אסי נמי באורמ פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן אלא שהוא סובר דבאומר פרעתיך שלא בעדים אינו נאמן משום מגו וכמו שכתבתי למעלה דבההיא הוא דפליגי רב אסי ושמואל ואתא רב פפא ופסק כרב אסי וכן הדין דהא אמרינן תיובתא דשמואל מסתפ מתניתין ומאי דדחינן אליביה דתנאי היא לא קים לן כדאיתא בגמרא הלכך נקטינן כרב אסי ולרב אסי מתני' דקתני [ואמר] לו נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים באומר נתתיו לך ביני ובינך הוא ומש"ה חייב ולישנא דמתני' ה"נ משמע אבל באומר פרעתיך בעדים ודאי אפילו לרב אסי פטור אבל הרב אלפסי ז"ל גורס אינו נאמן ולפי גרסא זו אנו צריכים לפרש דרב אסי דאמר ואם אמר לו אל תפרעני אלא בפני עדים צריך לפרוע לו בעדים ה"ק צריך שיתברר פרעונו על פי עדים אבל אם אין עדיו עמו אפילו אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן שאם לא נפרש כן מאי דאסיק רב פפא דאפילו באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דאינו נאמן אתי דלא כרב אסי ודלא כשמואל:

ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי לא תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ומסקינן דלהכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה כתב הרב אלפסי ז"ל דאיכא מאן דאוקי לה כגון דהנך סהדי ליתנו גבן כמו שכתוב בהלכות וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דאי אתו סהדי ומסהדי דפרעיה ודאי נאמנין אבל להכי מהני מאי דאמר פרען בפני ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים שהוא נאמן לפי גרסתו וכמו שכתבנו למעלה וכי אמר פרען בפני ראובן ושמעון לא מצי אמר הכי משום דריע טענתיה כי היכי דריע כדאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים והוא אומר פרעתיך ביני לבינך אבל אין הכי נמי דאי אמר ליה פרעתיך בפני אותן ראובן ושמעון שאמרת והלכו להם למדינת הים או שמתו דנאמן דלא ריע טענתיה בכה"ג אבל הרב אלפסי ז"ל סובר שאפילו באו עדים והעידו שפרעו אינן נאמנין לפי שנפסלו לעדות זו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון והביא ראיה מדאמרינן דלהכי אמר ליה ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה ואם איתא דדוקא בדלא אתו סהדי ומסהדי אפילו לא אמר ליה ראבון ושמעון אלא אל תפרען אלא באפי סהדי לא מצי דחי ליה דהא אסיק דאינו נאמן וזו אינה ראיה אלא לפי גרסתו ז"ל שגורס אינו נאמן אבל הרמב"ם ז"ל גורס נאמן וכמו שכתבתי למעלה ואפילו לפי גרסת הרי"ף ז"ל יש לדחות דאע"ג דאמרינן לעיל אינו נאמן יהבינן ליה זימנא ונטרינן ליה אי מייתו להו או לא אבל הכא לא נטרינן ליה ומשום הכי אמר ליה ראובן ושמעון שהוא יודע בהן שקבועין עמו ואין הולכין למדינת הים כי הייכ דלא לדחייה עד שיביא עדים יתנו לו זמן ועוד הביא הרי"ף ז"ל ראיה מדאמרינן בסמוך כי פרעת לי פרען באפי תרי דתנו הלכתא אזל ופרעיה בפני סהדי איתניסו וכו' ואמר ליה רב נחמן כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי אלמא אע"ג דפרעיה באפי תרי דתנו הלכתא אזל ופרעיה בפני סהדי איתניסו וכו' ואמר ליה ר"נ כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי אלמא אע"ג דפרעיה באפי סהדי אי לאו דקא מודה דקבלינהו מיניה לא מהימני הנהו סהדי לפי שנפסלו לאותו עדות כל עדים שבעולם אלא תרי דתנו הלכתא ולפיכך הוצרך להודאתו ובהאי עובדא נמי נפסלו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון וזו אינה תשובה על הרמב"ם ז"ל לפי גרסתו שהוא גורס בההויא עובדא אזל פרעיה ביניה לבין דיליה וזו היא גרסת הר"ח ז"ל ומפני שלא היו עדים בדבר הוצרך להודאתו אבל כל שהעדים מעידים שפרעו נאמנים לפי שאין בלשון כי פרעת לי פרעון בפני ראובן ושמעון או בפני תרי דתנו הלכתא לפסול עדים אחרים אלא התראת המלוה בלוה שלא יפרענו אלא בפני אלו ואם אמר פרעתי בפני אחרים אינו נאמן משום דריעא טענתיה אבל אם עדים מעידים כדבריו ודאי נאמנים ולשון כי היכי דלא לדחיה אתי שפיר לדברי הרמב"ם ז"ל שאילו לדברי הרי"ף ז"ל היכי אמר כי היכי דלא לדחיה דמשמע דלא מהני אלא להכי הא מהני טובא שאפילו העדיו עדים כדבריו אינן נאמנין אלא שיש לדחות לדעתו ז"ל דה"ק מלוה ודאי לא נתכוין אלא כי היכי דלא לדחייה אצל עדים אחרים אבל פסול עדים לא עלה בדעתו דהיכי אפשר דלא מהימני ליה אלא ראובן ושמעון ואע"פ כן מכלל דבריו נפסלו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון וכן דעת רש"י ז"ל שכתב אזל פרעיה באפי סהדי אחריני וזה אומר עדי שקר הם ובודאי דלישנא דאזל פרעיה ודאמרינן נמי באפי סהדי אמר ליה והא פרעיה ליה משמע דפרעיה ודאי ואעפ"כ דברי הרמב"ם ז"ל וגרסתו נראה לי עיקר בהלכה זו: כי פרעת לי פרען באפי סהדי דתנו הלכתא כו' איתניסו זוזי. ביד מלוה: אמינא ליהוו פקדון גבאי ואיני עליהם אלא שומר חנם שלא קבלתים בתורת פרעון: כיון דקא מודית לו דקבלתינהו וזה לא בתורת פקדון מסרם לך הוו פרעון ודברים שבלב אינן דברים: מאי אמרת לקיומי תנאיה [דל] אייתינהו יש שלמדו מכאן לדעת הרי"ף ז"ל שהוא אומר שאם באו עדים והעידו שפרעו אין נאמנים כך הדין גם כן שאם באו עדים שהודה בפניהם אינן נאמנין דהא הכא דאודי קמיה דרב נחמן ואפילו הכי אמר ליה דליתינהו קמיה ודרב ששת בהדיה ואי אמתר דעדי הודאה מהימנין למה הוצרך לרב ששת לודי בפני ר"נ וחד דעמיה כל דהוא אלא ודאי כי היכי דמפסלי לעדות פרעון כל בי תרי דלא תנו הלכתא הכי נמי מפסלי לעדות הודאה ובדין הוא דלימא ליה אודי באפאי ובאפי רב ששת אלא לפרסומי מלתא דפרעון קא"ל אייתינהו ובההוא עובדא נמי דאמרינן לקמן דא"ל לחבריה מימנת [לי כבי תרי] כל אימת דאמרית לא פרעת הוא הדין

דף כא עמוד בעריכה


והוא הטעם שאם שבאו עדי הודאה אין נאמנים וזו דעת הר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן ז"ל דחי דמילתא בעלמא הוא דאמר ליה אי [בעית] לקיומי ההוא תנאה דניחא לך בהכי זיל איתינהו באפאי ובאפי רב ששת והוא ז"ל אומר דכל היכא דא"ל לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון ובאו עדים והעידוהו שהמלוה הודה בפניהם שהלוה פרעו נאמנים שכיון שפיסול עדים הללו שלא כדין הוא אין לך בו אלא תנאו ובפרעון הוא דאין נאמנים אבל בהודאה נאמנין אבל בההיא עובדא דלקמן דאמר ליה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרעת אפילו באו עדים והעידו שהודה בפניהם אין נאמנין שתנאו מספיק לכל דהא אמר לא פרענא ויש אומרים שאף על פי שהעדים אין נאמנין [וכופין את] הלוה שיפרע למלוה אפ"ה אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו על פי אותן עדים שהרי לא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון וכן [דעת] הרב אב בית דין ז"ל שהוא כתב שזה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים לעולם מטעם זה כותבין דאי לא מאי לעולם ואין דברים הללו מחוורים דאם כן הפוכי מטרתא למה לי אלא שעיקרן של דברים הם כדברי ר' יוסף הלוי ז"ל דכיון דמסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליהו סהדותייהו לאו סהדותא הוא דלפרעון דההיא הלואה כפסולין דמי הלכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין מעיקרא ולא מידי ומפטר וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מלוה ולוה: אתו סהדי אמרי אוזפיה ופרעיה אותה הלואה שזה כופר ודאי לוה אותה באותו היום אבל לאחר זמן פרעיה: כאומר לא פרעתי דמי דכיון דלא לוה לפי דבריו לא פרע והרי יש עדים שלוה ונאמנים על ההלואה ולא על הפרעון דהודאת בעל דין כק' עדים דמי: דמסיקנא בך שנשיתי בך: לא היו דברים מעולם לא פרע בפנינו וזה אומר בפניהם או שלא בפניהם פרעתיך: הוחזק כפרן ואינו נאמן אפילו בשבועה לומר פרעתי שלא בפניהם שהרי אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ונמצא שקרן: כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים שלא אמר לו בשעת הלואה פרע לי בעדים הלכך לא שם לבו לזכור אם בעדים אם שלא בעדים ואמר בעדים פרעתי ולאו אדעתיה ואינו מוזחק כפרן בכך וא"ת הא בפרק גט פשוט משמע דכל היכא שהעידו העדים שלא היו כדבריו הוחזק כפרן ואע"ג דלא רמיא עליה דאמרינן התם רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא א"ל הב לי זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל יבואו פלוני ופלוני ויעידו אמר ליה ואי לא אתו לא מהימנא לך והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אמר ליה כההיא שמעתא דמר סבירא לי דאמר רבי אבא אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו [פלוני ופלוני] ויעידו והא אמר רב גידל אמר רב הלכה כרשב"ג כלומר דאמר התם גבי הבא לידון בשטר ובחזקה כלומר שהוא אומר שיש לו על אותו שדה שטר וחזקה דרבי אמר דנדון בשטר ואין נדון בחזקה כלומר שאע"פ שחזקה היתה מספקת לו כיון שאמר שיש לו שטר עליו צריך להראותו ורשב"ג פליג ואמר דאף חזקה לבדה מספקת לו ואף רבי לא אמר אלא לברר וא"ל אנא לברר נמי קאמינא ופירש ר"ח ז"ל שאם באו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם אינו נאמן ומשלם וכ"כ רש"י והרי"ף ז"ל לא כתבה בהלכות וכתבה לזו שבכאן נראה שהוא דוחה אותה מהלכה מפני זו והוא מן התימה דהא אמרינן התם דאתיא כרבי דאמר צריך לברר גבי פלוגתא דהבא לידון בשטר ובחזקה ובההיא קיימא לן כרבי ונאמרו בתירוץ קושיא זו סברות רבות אבל עיקר של דברים הוא מה שתירץ הרשב"א ז"ל דקושיא מעיקרא ליתא דכי אמרינן צריך לברר דוקא כגון הבא לידון בשטר או בחזקה משום דחזקה מכח שטרא קא אתיא שאם נמצא השטר פסול וף חזקתו בטלה וכדאמינן היה אוכל את השדה מחמת אונו ונמצא שאינו אונו אף חזקתו בטלה והלכך צריך שיביא שטר כיון שהוא אומר ששטר יש לו אבל בטוען פרעון ואמר בפני פלוני ופלוני היה טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא מלתא יתירתא היא דאמר הלכך אפילו באו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם נאמן לדעת רבא וקי"ל כותיה ואפילו רבי מודה בהאי דינא והראיה מדאמרינן בסנהדרין בפרק זה בורר מחלוקת בשתי כתי עדים כלומר שאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר דרבי מאיר סבר צריך לברר ורבנן סברי אין צריך לברר ואמרינן התם לימא בדרבי ור"ש בן גמליאל פליגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר נדון בחזקה והוינן בה בחזקה ולא בשטר אלא אימא אף בחזקה וקי"ל דבצריך לברר קמיפלגי ודחינן אפילו תימא רבי ע"כ לא קאמר רבי התם אלא בחזקה דחזקה מכח שטרא קא אתיא אבל הכא דהני סהדי לאו מכח סהני סהדי קאתו אפילו רבי מודה דאין צריך לברר ושמעינן מינה דכל היכא דלאו מכח קא אתי אין צריך לברר הלכך באומר פרעתיך בעדים אפילו לרבי אינו צריך לברר דפרעון לאו מכח עדים קא אתי ורבי יצחק נפח אדאמר ליה לרבי אבא דצריך לברר ס"ל כמאן דאמר התם בפרק זה בורר דאפילו בהכי פליגי רבי ורשב"ג ורב ששת דשמעתין נמי הכי סבירא ליה אבל רבא סבר לה כמסקנא דפרק זה בורר דכל היכא דלאו מכח אתי אפילו רבי מודה דאין צריך לברר וקי"ל כותיה הלכך ההיא דר' יצחק נפחא דבפרק גט פשוט אידחיא לה וליתא כלל לפיכך לא כתבה כלל הרי"ף ז"ל: א"ל לאו פרעתיך מאה קבי עפצי גאלי"ש שמעבדין בהן עורות: אייתי מלוה סהדי דארבעה ארבעה קיימי ותובע מאתים וזה אומר פרעתים מכל מקום אם לא בעפצים פרעתים במעות: דלא רמיא עליה דאיניש והאי נמי לא רמיא עליה לומר באי זה ענין פרעו אלא פרעתיך סתמא הלכך לא נזכר וסבור שכך היה השער ולא הוזחק כפרן ונשבע שפרען מ"מ: מידכר דכירי אינשי והוחזק כפרן ומכאן יש ללמוד שאומר לחברו פרעתיך אין צריך לברר במה פרעו והיאך פרעו דהא הכא אע"ג דאכחשוה סהדי בגונא דפרעון סבר רמי בר חמא למימר דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ורבא לא חייביה אלא משום דהוחזק כפרן: הנהו סיטראי נינהו מצד אחר היית חייב לי: איתרע שטרא הואיל והודה שקבלם ולאו כל כמיניה דלימא סטראי נינהו: לא אתורי יהבית לי לקנות שוורים לשחיטה למחצית שכר: אמסחאתה מקום שמקצבים בו ומוכרים: ולא אידכר ליה שטרא שיטול שטר [מידו]: וכדאבימי בריה דר' אבהו דמטא כי האי עובדא לידיה כדאיתא במס' כתובות בפרק הכותב: האי איתרע דהכא איכא מאן דאמר וכו' זהו דעת רב חננאל ז"ל והרב אלפסי ז"ל מביא ראיות דאיבטיל שטרא לגמרי ומשתבע ליה שבועת היסת ומיפטר ואין ראיותיו ראיות דמאי דקא מוכח מעובדא דמסחאתא דכי היכי דהתם אבטיל שטרא לגמרי הכא נמי אבטיל לאו ראיה היא כלל דמאן א"ל דהתם אבטיל דלמא הכי הוה עובדא שהלוהו מנה בשטר שיקח בו שוורים וירויח בהם ואחר שלקח אמר לו תיב אמסחאתא וקבל זוזך שאני חייב לך ושמא מצד אחר היה חייב לו על פה ורגלים לדבר שהרי לא נטל שטרא ממנו

דף כב עמוד אעריכה


ומה שהביא ראיה עוד מדאמר והני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אדכר ליה שטרא דמיגודלא יכול למימר להד"מ לא יכול למימר סיטראי נינהו ואמר דמהא שמעינן דאבטיל ליה שטרא לגמרי כיון דלא יכול למימר סיטראי נינהו מאן א,ל דכי היכי דליכא למיחש כלל ללא היו דברים מעולם ה"נ ליכא למיחש כלל לסיטראי נינהו דהא איכא למימר דלא משוינן להו לגמרי ועוד דלא נקט הכי אלא משום מסקנא דמימרא דהיכא דפרעיה בין דידיה לדידיה דאמרינן דמגו דיכול למימר לא היוד ברים מעולם מהימן נמי לגמרי למימר סיטראי נינהו אבל היכא דפרעיה באפי סהדי [לא] מהימן לגמרי מיהו מיחש מיהא חיישינן ומש"ה מחוורתא דהאי דינא דהאי שטרא לא אגבויי מגבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה כדאמרינן בשטרא ריעא בפרק אלו נערות ובפרק הכותב נמי אמרינן כגון אבא בר אסי דקים ליה בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא אימא מרענא ומהני משמע דכל היכא דדיינינן דשטרא ריעא הוא לא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה וכיון דלא קרעינן לשטרא לא אמרינן ללוה דלישתבע היסת כמו שכתב הרי"ף ז"ל שאינו בדין שנשביע אותו ואכתי לנקוט מלוה שטר עליה אלא אם רצה מלוה שישבע לוה היסת ויחזיר לו שטרו משבעינן ליה: וכתב הרי"ף וה"ר יוסף הלוי ז"ל דכי אמרינן איתרע ליה שטרא ה"מ דיהבינהו ניהליה לשם פרעון סתם אבל אי [לא] אמר לשם פרעון סתם אלא תא שקול הני זוזי מהימן למימר סיטראי נינהו מגו דאי בעי אמר במתנה יהבינהו ניהליה דנאמן כדאמרינן בפרק שבועת העדות ואין דבריו מחוורים דכי אמרינן התם דנאמן לומר במתנה יהבינהו ניהליה אבל בכאן שהוא בא להוציא ומשום הכי לא מהימן למימרא סיטראי נינהו למה יהא נאמן יותר לומר במתנה יהבינהו ניהליה: ההוא דאמר ליה למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לא קבלתי ולא אוכל לומר פרעתיך: אימור דאמרינן זיל בתר רוב דעות הני מילי לענין אומדנא [דשומא] כדאמרינן במסכת עבודה זרה בפרק השוכר אמר ליה כדשיימי בתלתא אפילו תרי מגו תלתא כדאמרי בתלתא עד דאמרי בתלתא כדשיימי בארבעה עד דשיימי בארבעה וכל שכן כדאמרי בארבעה: כיון דנחית לדעות שירד מתחלה למנין שהוא יותר מכדי עדות ודאי אדעות קפיד וכתלתא הימניה כארבעה לא הימניה:

מתני' הטוען את חבירו כדי שמן כדים מלאים שמן: והודה לו בקנקנים הכדים יש לך בידי בלא שמן: הואיל והודה [לו ממין הטענה] מקצת הטענה דהוה ליה טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם: וחכ"א אין ההודאה ממין הטענה משום דסבירא להו טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור או משום דס"ל דאין בלשון טענת הטוען קנקנים אלא תביעת שמן שבתוכן כדאיתא בפרק שני דייני גזירות:

דף כב עמוד בעריכה


אין נשבעין על טענת חרש. כגון שטענו ברמיזה דחרש שאמרו חכמים אינו מדבר ואינו שומע: אבל נשבעין לקטן ולהקדש. מפרש בגמרא: מאי טעמא אמר קרא אי כי יתן איש אל רעהו. ועליה כתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים לשבועה כדאמרינן בבבא קמא ואין נתינת קטן כלום דהא איש כתיב ביה וחרש ושוטה כקטנים הם בלא דעת ול"ש נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן או נתן לו כשהוא קטן ותובעו כשהוא גדול מדאמרינן בפרק הגוזל קמא כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כהשוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דכי ממעטינן קטן דוקא משבועה הבא מחמת טענת ברי כשבועת מודה מקצת וכן שבועת עד אחד שהיא צריכה טענת ברי לפי דברי הרב ז"ל וכמו שכתבנו למעלה אבל שבועת השומרים שישנה אפילו בטענת שמא נשביעם לקטן ושכיון ששבועה זו על טענת שמא באה מה לי קטן מה לי גדול ואף על גב דמכי יתן איש אל רעהו ילפינן ובשומרים כתיב לאו לענין שומרים הוא דפטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בההיא ענינא דעירוב פרשיות כתוב כאן וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שכירות והראב"ד ז"ל השיג עליו דכיון דאין נתינת קטן כלום ופקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפילו כאבדה לא הוי דאבדה אתיא מכח בן דעת וכן נראה כדבריו בפרק הגוזל קמא דגרסינן התם אר"ח בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל מ"ט דאמר קרא על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה ישלם שנים ואותביה רבי אבא בר ממל לר"ח בר אבא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי אל אנתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תהוי כאבדה ופריק רב אשי אבדה קא אתיא מכח בן דעת משמע מהא דמדין שומרין מעטיה רחמנא לקטן הלכך לא מחייבינן שבועה בנתינתו כדלא מחייבין בה כפל דאם איתא דמחייבינן שבועה אטענתו אמאי לא מחייבינן בה נמי כפילא וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכתב קרוב אני לומר שאינו מתחייב בדין השומרין אלא שזה צריך תלמוד והרשב"א ז"ל אומר שאינו מתחייב בדין השומרי ואפילו בפשיעה שכיון שפטרה אותו תורה [מדין שומרים] ואפילו מדין פשיעה פטרה אותו והביא ראיה מדאמרינן בסוף פרק החובל ההוא ארנקי דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה ואתי גנבי וגנבוה חייביה רב יוסף [א"ל אביי והא תניא לשמור ולא לחלק] אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא אלמא כל שפטר הכתוב מדין השומרים פטור אפיל ומדין פשיעה וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה שקרקעות ועבדים ושטרות שנתמעטו משבועת השומרים כדאמרינן לקמן אפילו מחיוב פשיעה מיעטן הכתוב וענין ערוב פרשיות יתבאר בסמוך בס"ד ומ"מ נשבעין היסת על טענת קטן דמאי דפטרה תורה קטן לאו משון דלא חשבינן טענתו טענת בריא אלא גזרת הכתוב כך היא הלכך אע"ג דאין נשבעין היסת אלא בטענת בריא בטענת קטן נשבעין ושמעתין נמי מוכח בסמוך דטענת קטן כטענת בריא חשבינן ליה מדחייב ר"א בן יעקב שבועה למודה מקצת על ידי קטן הבא בטענת בריא בטענת אביו לדעת קצת מפרשים ז"ל הלכך נשבעין היסת על טענתו והוא שיגיע לעונת הפעוטות וכל שכן שנשבעין לקטן אותן שנשבעין בשמא מדרבנן כגון השותפין והאריסין ובן הבית: והא אמרת רישא אין נשבעין וכו' והאכלתיו פרס. והחזרתי לו חציו וחציו בידי: ורבי אליעזר לית ליה משיב אבדה פטור. דמשמע לן שרבי אליעזר בן יעקב מחייב שבועה אף על פי שאין שום אדם טוענו ומשום הכי תמיהינן היכי אפשר דהא משיב אבדה הוא וכי לית ליה לרבי אליעזר בן יעקב משיב אבדה פטור ופרש"י ז"ל בפרק הנזקין דמשיב אבדה פטור ילפינן מדתנן התם המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ולא מיחוור דמשיב אבדה לא מפני התקנה הוא פטור שהרי התורה פטרתו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה אלא הכי פירושא ורבי אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור והוא משיב אבידה מדאורייתא הוא וכדכתיבנא והא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם בשטענו הלה שאינו פטור מן התורה אלא מפני תקון העולם: אלא בדרבה קא מפלגי. לעיל מיהא מפרקינן בגמרא מאי דפרכינן ור"א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור ואמרינן אמר רב בטוענו קטן ופריק מאי קטן גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא טענת אחרים והודאת עצמו כולהו טענות נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו אלא בדרבה קא מיפלגי כך היא גירסא בגמרא ותמהני על מה שכתב הרי"ף ז"ל כי לפי מה שכתב בתחלה דבטוענו גדול עסקינן ואמרינן דמתני' ר"א בן יעקב היא דמשמע ר"א בן יעקב בההוא גוונא מיירי [ואי הכי תו] לא קשיא פרקכין דמשיב אבדה כמו שאתה רואה בגמרא: ודאמרינן אלא בדרבה קא מיפלגי פירש רש"י ז"ל לעולם בטוענו קטן ומשום דאין טענת קטן חשובה בבמקום אחר דכתיב כי יתן איש קרי ליה הכא טענת עצמו ומיהו הכא טענה היא דהא איכא נתינת איש שמכח נתינת האב הוא בא והיינו דקאמר פעמים וכ"ת רבנן אמאי פליגי עליה בדרבה קמפלגי דלר"א בן יעקב לא שנא בו ולא שנא בבנו ואפילו קטן אינו מעיז ולרבנן בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז וכדמסיים ואזיל וכתב רש"י בפרק האשה שנתארמלה דלרבנן אפילו בגדול מעיז וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שהוא פסק בסמוך כר"א בן יעקב והביא ראיה מדתני רבי חייא בפרק כל הנשבעין שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ואמרינן התם היכי דמי אילימא דאמר מנה לאבי ביד אביך מה לי הוא מה לי אבוה ואמר הרב ז"ל דכיון דהא כראב"י אתיא ולא כרבנן הלכה כראב"י אלמא ס"ל ז"ל דלרבנן אפילו בגדול מעיז שאם לא כן מנין דההוא דלקמן כראב"י אתיא דלמא כרבנן אתיא ולא כרבנן הלכה כראב"י אלמא ס"ל ז"ל דלרבנן אפילו בגדול מעיז שאם לא כן מנין דההוא דלקמן כראב"י אתיא דלמא כרבנן אתיא ובטוענו גדול אלא ודאי ס,ל לרב ז"ל דלרבנן אפילו בבנו גדול מעיז ור,י ז"ל הקשה על פרש"י ז"ל שעיקר התירוץ חסר מן הספר לפי פירושו ועוד קשה מההיא דתניא בפרק הגוזל קמא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ומשמע דהוא הדין דממעטין נתינה דגדלות כגון שנתן לו אביו התביעה כשהוא קטן דתרווייהו בגדלות בעיא לפיכך פירש דה"ק אלא לא תימא דקרי ליה טענת עצמו משוםד טענת אחרים והודאת עצמו היא אלא בדרבה קמיפלגי ולרבנן טענת עצמו היא דסברי דמעיז בבנו וה"ק ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על מה שאתם חושבים טענת עצמו אבל לדידי דסבירא לי דאינו מעיז טענת אחרים היא [ולעולם בטוענו גדול כדקאמרי עד השתא] ור"ח ז"ל לא גריס אלא הכי גריס בדרבה קמיפלגי דה"ק לעולם בגדול הבא בטענת אביו וקרי ליה קטן משום דבמילי דאבוה קטן הוא ולא תקשי א"ה טענת עצמו טענת אחרים הוא בדרבה קמיפלגי וכמו שפירש רבינו יצחק ולפי זה בקטן אפילו ר"א מודה דמעיז:

מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. אע"ג דלא דרשו רבנן טעמיה דקרא כדמוכח בפלוגתייהו דרבנן ור"ש באלמנה עשירה אי ממשכנין אותה או לא הכא בעיא משום דקשיא לן אמאי לא אמרינן שיהא נאמן בלא שבועה דהא משיב אבידה הוא מגו דאי בעי כפר בכולה או ניליף מהכא בעלמא דלא נימא מגו ומהא שמעינן דמשיב אבידה פטור מן התורה ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב שפטור מן התקנה כמו ששנינו המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ואם תאמר ומנא ליה דכופר בכל פטור אדרבה הוה לן למימר דמדמודה מקצת חייב כופר בכל חייב דאי כופר בכל פטור היאך אפשר לחייב מודה מקצת דהא איכא מגו יש לומר דילפינן הכי מדאיצטריך רחמנא לחייב שבועה בעד אחד דלמודה מקצת לא אצטריך דבלא עד אחד נמי חייב ואי כופ]ר בכל נמי חייב חיוב שבועה בעד אחד למה לן אלא ודאי משום כופר הכל פטור איצטריך לחיובא בעד אחד ולא מיחוור דאכתי איכא למימר דאיצטריך למודה מקצת בשאין הטענה שתי כסף דאי משום מודה מקצת פטור ובעד אחד חייב וכדאמרינן לעיל א"נ איצטריך היכא דאין התובע טוען ברי דאי משום מודה מקצת פטור ומשום העדאת עד אחד חייב לדעת הרי"ף ז"ל וכמו שכתבתי למעלה ואחרים תירצו דכופר בכל פטור שמעינן לה מדכתב רחמנא חיובא במודה מקצת דאם איתא דכופר בכל חייב לכתוב רחמנא חיובא בכופר בכל

דף כג עמוד אעריכה


וממילא שמעינן דה"ה למודה מקצת דאי לא אתי לאערומי וכדאמרינן בריש מציעא בפלוגתא דר"ע ורשב"א גבי סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש שר"ע פוטר ומסקינן דלר"ע אפילו בשתים נמי פטור ואמרינן הכי נמי מסתברא דאי ס"ד שתים חייב בשלש היכי פטר ר"ע הא איערומי קא מערים סבר אי אמינא שתים בעינן אשתבועי אימא שלש ואהוי כמשיב אבידה ואיפטר והכי נמי דכוותה הלכך מדחייב רחמנא מודה מקצת ש"מ דכופר בכל פטור ועדיין אין זה מחוור בעיני דכי היכי דאמרת דאי כתב רחמנא כופר בכל אתי מיניה מודה מקצת הכי נמי כי כתב רחמנה מודה מקצת אתי נמי כופר בכל דאי כופר בכל פטור היאך חייבה תורה מודה מקצת והא משיב אבידה הוא וכיון דכל חד וחד מחבריה גמר מאי אולמיה דהאי מהאי ואכתי מנא ליה לרבה דכופר בכל פטור ולי נראה כך ראוי לומר שאפילו נאמר דכופר בכל חייב אין לנו לחייבו בפחות משתי כסף דמנא תיתי ואלו שתרצו דאם איתא דכופר בכל חייב וממילא ידעינן דהוא הדין למודה מקצת ודאי כך רוצים לומר שאם לא כן הא איצטריך מודה מקצת שלא לחייב בפחות משתי כסף ומעתה אם אית אדכופר בכל ומודה מקצת שוים היה ראוי לכתוב חיוב שבועה סתם כי היכי דלישתמע בין בכופר בכל בין במודה מקצת ולא היה ראוי לכתוב הודאה כלל מאחר שאינה מעלה ולא מורדת ולשון אחר כתבתי בחדושי:

ומהדרינן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. כלומר ליכא להימניה בלא שבועה משום מגו דהשתא אינו מעיז ובהאי מגו דבעי להימניה היה צריך להעיז וחזקה אין אדם מעיז ואם תאמר הא אמרינן מגו בכה"ג דבהנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא אמרינן בפרק חזקת הבתים דיכול לטעון עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי ואע"ג דהשתא דטען דאכלן חושלא אע"ג דמשקר אינו מעיז דמרייהו דהני עזי לא ידעי ולא מידי ואילו אמר לקוחות הן בידי היה צריך להעיז אלמא אמרינן מגו כה"ג יש לומר דודאי מגו כי האי גוונא כרוע הוא ולא אלים לאפטורי משבועה כדאשכחן במודה מקצת שלא פטרתו תורה מן השבועה ואע"ג דאיכא למימר כי האי מגו הלכך אי אמרינן בהנהו עזי דנאמן נאמן בשבועה קאמרינן וכן כתבו הגאונים ז"ל ומיהו אע"ג דמגו גרוע הוא מהני לאוקומי הני עזי ברשותא דמאן דתפיס ועוד אכתוב מזה בפרק כל הנשבעין בסייעתא דשמיא ודאמרינן אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו פרש"י ז"ל בפרק הגוזל דהיינו טעמא מפני שגמלו חסד ולפי פירושו ז"ל בפקדון שלא גמלו חסד אפילו כופר בכל חייב וכן כתב הרב אלפס ז"ל שם ודאמרינן התם עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה במלוה הוא דכתיב פירש הרב ז"ל פסוק מפרשה אחרת נתערב כאן שאינו מקומו דכי הוא זה באם כסף תלוה ה"ל למכתב דאילו בפקדון אפילו כופר בכל חייב ולא נהירא דלעולם לא עקרינן ליה לקרא ממקומו לגמרי דאם כן למה לי דכתביה רחמנא בפרשת השומרים ליכתביה באם כסף תלוה ועוד דאפילו בפקדון כופר בכל פטור בטוען לא היו דברים מעולם וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בריש פרק הנשבעין אם כן שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר נאנסו אלמא דיכול לומר בפקדון לא היו דברים מעולם ועוד מדאמרינן בריש מציעא ההוא רעיא דכל יומא מסרי ליה חיותא בסהדי ההוא יומא מסרי ליה בלא סהדי לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי דאכל תרי מינייהו אמר רבי זירא אם איתא לדר"ח קמייתא לשתבע אשארא אלמא כופר הכל בפקדון פטור דאי ליתא [לדר' חייא] אינו נשבע כיון שכפר בכל ועוד דתנן בפירקין סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך וסלע היה שוה פטור אלמא כופר בכל בפקדון פטור דהא מלוה זה נפקד הוא ועוד איכא דכוותיייהו טובא אלא ודאי הכי פירושה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח מפני שיודע האמת כמוהו והוא הדין לפקדון בטוענו כך וכךם מסרתי לך והלה [אומר לא מסרת אי נמי] בטוענו החזרתיו לך אבל בטוען בפקדון נאנס או נגנב או נאבד אפילו טוען כן בכוליה חייב לפי שזה מעיז ומעיז לפי שאין חבירו יודע במה שהוא טוען וטעין נמי בדדמי כסבור שהוא אונס ואינו אונס וכדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים ידעת ביה בבר אחתיך דמצי לעבורי חדא חדא ודאמרינן בפרק הגוזל עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב לאו אמלוה ולא אפקדון כלל קאמר אלא הכי קאמר בטענת מלוה הוא דכתיב כלומר בטענה דשייכי במלוה דהיינו לא היו דברים מעולם א"נ החזרתיו והוא הדין לפקדון בטענות הללו ולא בא אלא למעט שהטוען נאנסו בפקדון ואפילו בכל חייב: ובכוליה בעי דלודי ליה. פרש"י ז"ל בפ"ק דמציעא דה"ק וכ"ת מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא [ולא נירמי עליה שבועתא ומשני] אשבועתא לא חשיד דאשתמוטי קא משתמיט ולא מיחוור דהא מסקינן התם מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא לא אמרינן לפיכך נראה דהכי פירושא וכי תימא כיון דאמר דאין אדם מעיז ומש"ה לא מהימנת ליה מגו דאי בעי כפר בכוליה אף בשכפר במקצת להמניה דקושטא קאמר דאי לא לא היה יכול להעיז ומשני אשתמוטי קא מישתמיט ואין זו העזה אבל אי כפר בכוליה היתה העזה גמור הומכל מקום שמעינן משמעתא דרבה דאמרינן מגו לפטור משבועה ואכתוב עוד בזה בפרק כל הנשבעים בס"ד: ולענין פסק הלכה הרי"ף ז"ל פסק כר"א בן יעקב דמשנתו קב ונקי ועוד מדאמרינן בפרק כל הנשבעין תני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם וכמו שכתב בהלכות והא כר"א בן יעקב דמשנתו קב ונקי ועוד מדאמרינן בפרק כל הנשבעין תני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם וכמו שכתב בהלכות והא כר"א בן יעקב אזלא דאי לרבנן היכי אמרינן מה לי הוא מה לי אבוה דהא אמרינן בבנו מעיז וכיון דסוגיין בעלמא כראב"י נקטינן כוותיה דהכי אמרינן בפ"א דיני ממונות דטועה בשקול הדעת היינו כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל חד ועבד כאידך היינו שקול הדעת אע"פ שיש בהלכות שזה נוסחאות מתחלפות היה כן מפני שהרב ז"ל בתחלה פסק כדברי חכמים ז"ל ובזקנותו חזר בו ופסק כר"א בן יעקב ונסחא ראשונה ממקצת ההלכות לא זזה ממקומה אבל הראב"ד ז"ל דחה ראיה זו שהביא הרי"ף ז"ל מההוא דפרק כל הנשבעין ואמר דההיא בטענת ברי גמור כגון שאמר אני הייתי עמך בשעת מיתת אבי ושמעתי שהודית לו מנה והלה אומר לא הודיתי אלא חמשין דבכה"ג אפילו לרבנן נשבע ואע"ג דאוקי פלוגתא דרבנן ור"א בן יעקב בברי ואפ"ה פליגי רבנן בשמעתין לאו בברי גמור עסקינן אלא באומר כך פקדני אבא וכה"ג ברי קרי ליה ר"א והרמב"ן ז"ל דחה זה ואומר דודאי טוען מפי אחר לא ברי מקרי מדתנן בפרק יש נוחלין זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ואוקימנא דקא אמרי [שאר אחין] אין אנו יודעין ואסיקנא דכמנה לאחר בידך דאמי כלומר שזה אינו יודע שהוא אחיהם אלא מפי אחיו ואין טענתו טענת ברי אלמא הטוען מפי אחרים טעאנת שמא היא ולי אין זו תשוב על הראב"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמילתא דבא בטענת אחרים אין טענתו טענת ברי ומש"ה אמרו דבבנו מעיז ומעיז וכן דעת ר"ח ז"ל והגאונים ז"ל לפסוק הלכה כדברי חכמים ודחו ראיית הרי"ף ז"ל בטענה אחרת שאמרו דרבנן לא פליגי אלא בבנו קטן אבל בבנו גדול מודו והא דתני רבי אמי בבנו גדול ודברי הכל ואע"פ שאמרו משנת ר"א בן יעקב קב ונקי ה"מ היכא דיחיד פליגי עליה אבל היכא דרבים פליגי עליה יחיד ורבים הלכה כרבים והא דרבי אמי

דף כג עמוד בעריכה


שבועת ה' תהיה בין שניהם אפרש לפנינו בפרק כל הנשבעין בס"ד: ושמואל אמר לעולם מתני' רבנן היא ומאי נשבעין לקטן ליפרע מנכסי קטן יתום. ואפילו הוציא שטר עליו צריך שבועה שלא קבל חוב זה מאביו: לפרוע מנכסי הקדש שמהקדיש נכסיו ויצא עליו שט"ח ובא ליפרע מן הנכסים צריך שבועה ובגמרא פרכינן לקטן לפרוע מנכסי קטן תנינא לא יפרע מנכסי יתומים אלא בשבועה דהכי איתא בגמרא בפרק הכותב ובפרק כל הנשבעין ומפרקינן דתרתי קמ"ל כדאביי קשישא דתני אביי קשישא יתומים שאמרו גדולים ואין צ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית כלומר [דתנן] בהניזקין אין נפרעין מכנסי יתומים אלא מהזבורית והיינו דתני תרתי חדא לגדולים וחדא לקטנים: ופרכינן תו להקדש ליפרע מנכסי הקדש תנינא מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ומה לי משובעדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה: ומפרקינן אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט כלומר שהלוה עושה עצת רמיה עליה ואומר אני חייב לזה כדי שיטרוף קרקעות ממנו ויחלקו בדמיהן אבל הקדש אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי הגביהו תחלה מן הנכסים שהקדשתים נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש [קמשמע לן] הני מילי שכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו כלומר בשביל יורשים אבל בברי ודאי חיישינן:

מתני' אלו דברים שאין נשבעין עליהם בגמרא מוכחינן כל הני דתנן במתניתין מקראי: קדשים שחייב באחריותן כגוןש אמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו והפקידה לזה נשבע עליה דהקדשות מרעהו ממעטינן להו כדאיתא בגמרא והאי רעהו קרינא ביה דדבר הגורם לממון לרבי שמעון כממון דמי ודאמרין שומר חנם אינו נשבע איכא מ"ד דדוקא אינו נשבע אבל פשע משלם דפושע הרי הוא כמזיק ומזיק בין בקרקעות בין במטלטלין חייב כגון כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שכירות אבל הראב"ד ז"ל השיג עליוש שהפושע אינו כמזיק דהא פשיעה בבעלים דפטור ומזיק בבעלים אין ספק שהוא חייב ודעת הרי"ף ז"ל כן שכתב בתשובה שאם הודה שמעון שהפקיד אצלו השטר ופשע בו ואבד אין מחייבין אותו לא לשלם ולא לישבע שהרי התורה פטרתו וכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל והכי מוכחא ההיא דבסוף פרק החובל בההיא ארנקי של צדקה דפשע ביה ההוא גברא אמרינן עליה והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים אלמא כי היכי דתנא שומר שכר אינו משלם אלא משוםד שבועה גבי שומר חנם כתיבא ותשלומים גבי שומר שכר כתיבי נקט בכל אחד מאי דמפרש ביה קרא וכל אחד מלמד על חבירו שכשם ששומר חנם אינו נשבע כך נושא שכר אינו נשבע וכשם שנושא שכר אינו משלם כך שומר חנם אם פשע אינו משלם ולא עוד אלא אפילו שומר שכר שפשע פטור דהא ההוא דאפקידו גביה ארנקי של צדקה שומר שכר הוי אליבא דרב יוסף דאמר לקמן בגמרא דשומר אבדה שומר שכר הוי בההיא הנאה דלא מחייב למיתן ריפתא לענים ואפילו הכי כי חיביה פרכינן עליה מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים והוא הדין נמי דהוה מצי למתני דשואל אינו משלם דהא כתיב וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון ואיתקש לשומר שכר דככדרשינן בפרק השואל אלא מש"ה לא תנא שואל משום דהקדשות לא שייכי ביה ועוד דכיון דתנא פטור שבועה בשומר חנם ופטור תשלומים בשומר שכר ממילא משמע דהוא הדין לכולהו ומכל מקום אע"פ שאין שבועת השומרין פחות משתי כסף וכמו שכתבנו למעלה חיוב פשיעה ישנו אפילו בפחות משתי כסף שלא תאמר כשם שעבדים וקרקעות ושטרות שנתמעטו משבועה נתמעטו אף מחיוב פשיעה כך פחות משתי כסף כיון שנתמעטו מחיוב שבועה נתמעטו גם כן מחיוב פשיעה שאין הדבר כן וטעמא דמילתא משום דפטור שבועה ילפינן משומר חנם ובשומר חנם נתמעטו כולם עבדים וקרקעות ושטרות פחות משתי כסף דמדכתיב כסף או כלים ממעטינן כולוה כדאיתא בגמרא [ופטור] תשלומין למדנו משומר שכר ובשומר שכר קרקעות עבדים ושטרות נתמעטו אבל פחות משתי כסף לא נתמעטו בו שאין בו כסף או כלים ולפיכך כל אחד מלמד על חברו שומר חנם למד על הכל שאין נשבעין על עבדים ועל הקרקעות ועל השטרות ועל המטלטלין כל שהן פחותות משתי כסף ושומר שכר למד על הכל שאין חייב תשלומין בעבדים וקרקעות אבל לפטור פחות משתי כסף מת שלומין לא למדנו לא משומר שכר ולא משומר חנם ולפיכך שומר חנם חייב בו על הפשיעה ושומר שכר בנגבה ואבדה ושואל על כל האונסין:

גמ' והני מילי בפני עצמן: זוקקין גוררין: ועוד אין נשבעין על שעבוד קרקעות דכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע ודכותה אמרינן נמי התם בפ' הכותב גבי עד חד מעידה שהיא פרועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטתא הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומסקינן נמי עלה אלא אמר רבא מדרבנן ומיהא שמעינן שכשם שנתמעטו קרקעות וחביריהם משבועת השומרים ומשבועת מודה מקצת כך נתמעטו משבועה הבאה בהעדאת עד אחד וצריך טעם למה שהרי כשם שאנו מחייבין שבועה בהעדאת עד אחד לפי שחיובו של עד אחד לשבועה נלמוד מחיובו של שנים לממון וכדאמרינן כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייב שבועה ולפיכך כשם שאין חלוק בין שתי עסף לפחות מהן לחיוב תשלומי בשני עדים שכל השומרין חייבין בפחות משתי כסף לפחות מהן ששנים לממון ועד אחד לשבועה שוין הם כשם שאין מחלקין בזה כך אין מחלקין בזה אבל בקרקעות ועבדדים ושטרות אין הדבר כך שהרי דינו חלוק מן המטלטלין לענין תשלומים בשני עדים שאם באו עדים והעידו במטלטלין על ש"ח שפשע ועל שומר שכר שנגנבו ועל שואל שנאנסו חייבין ואם העידו בכיוצא בזה בקרקעות פטורין לפיכך כשם שהורע כחן של שני עדים בהן לענין תשלומין כך ראוי שיורע כחו של עד אחד בהן לשבועה ואי אתה יכול להטיל ריעות אחר בו אלא שתאמר שעל המטלטלים יהא קם לשבועה ולא על הקרקעות ואע"פ שנמצא שהורע כחו יותר של עד אחד לשבועה מב' לממון ששנים מחייבין בהם ממון במזיק בידים ועד אחד אינו מחייבו שבועה כלל אי אפשר בלאו הכי שכיון שאין אנו יכולין להשוות הריעות בהן יש לנו להכריע המשקולת בכדי שיהא קולא לנתבע וכתב הרשב"א ז"ל בשם מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דש"ח פטור אף משבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו דמכל השבועות פטרו הכתוב ואינו מודה שיהא פטור משבועה שאינה ברשותו כיון ששבועה זאת חכמים תקנוה משום שמא עיניו נתן בה ודאמרינן נמי דאין נשבעין על [ההקדשות] ה"מ שבועה דאורייתא אבל שבועה כעין של תורה משביעין אותו דבפרק הזהב פרכינן מההיא דבני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו או נאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר אמתני' דתנן דאין נשבעין על ההקדשות ומסקינן דשבועה זו תקנת חכמים הוא כדי שלא יזלזלו בהקדשות ולמדנו משום שנשבעין על הקדשות מן התקנה כעין של תורה דומיא דשבועות המשנה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען:

מתני' יש דברים שהן בקרקע שמחוברין לקרקע: ואינן כקרקע ונשבעין עליהם משום דבענבים העומדין לבצור עסקינן כדאיתא בגמרא ור"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן לא סבירא להו הכי וא"ת והא הילך הוא יש לומר משכחת לה בשבצרן וא"ת אמאי פטרי רבנן מטעמא דהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע שהרי אע"פ שהתחלת החיוב במחובר לקרקע היה כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהן של ענבים אין כאן שבועת קרקעות אלא שבועת מטלטלין יש לומר דמהא שמעינן דכיון דעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע"ג [שלאחר] הפקדון בצרן הנפקד הרי הוא כתובע קרקע וה"נ מוכח בריש מציעא דמקשה התם ולמ"ד הילך פטור קרקע אמאי איצטריך למעוטי הא כל קרקע הילך הוא אמר לך כי אצטריך קרא היכא דחפר בה שיחין ומערות אע"פ שאינו חייב לו אלא בדמי הזיקו דינו כתובע קרקע שהיא נמשכת מחמת קרקע והיא מגוף קרקע

דף כד עמוד אעריכה


וכמו שכתבתי למעלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען ומכל מקום הורה הרב ז"ל שאם טענו שכירות קרקע כגון שאמר לו שני חדשים עמדת בחצרי והוא אומר לא עמדתי אלא חדש אחד הרי זה מודה מקצת שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין אבל הרשב"א ז"ל כתב דתביעת תשלומי נזקי קרקע וכן תשלומי ענבים שבצרן אינה תביעת קרקע ונשבעין עליה וא"ת משנתינו משכחת לה כגון שבצר חמש מהן וחמש אחרות טעונות עדיין זה אומר עשרה גפנים אלו יש לי בידך (וענבים) {דפו"י: ונראה} שבצרת מחמש מהן והלה אומר חמש בצורות אלו מסרת בידי וטעונות היו ובצרתים ובעינא לשלומי לך וחמש טעונות אלו לא היו דברים מעולם ושלי הן נמצא דלר"מ דס"ל כבצורות דמיין הרי זה כתובע ממנו מטלטלין וקרקעות וזה כי מודה לו מקצת הקרקעות ומקצת המטלטלין דהיינו הענבים שכבר בצר דלאו הילך הוא וכופר במקצת קרקעות ומקצת מטלטלין דהיינו חמש אלו שאינו בצורות ומ"ה חייב ולרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין אין כפירתו אלא בקרקעות ודכותה נמי איכא לפרושי בההיא דפרק קמא דמציעא כגון שזה אומר שני כורי עפר גזלת ממני וחפרת באחד מהן בורות שיחין ומערות ובעית לשלומי לי והלה אומר כור עפר זה גזלתי וחפרתי בו בעינא לשלומי לך וזה שלא חפרתי שלי הוא דאי לא דפטר רחמנא את הקרקעות מן השבועה היה חייב דמודה מקצת הוא ואין כאן הילך שהרי הוא מודא שחפר בו שיחין ומערות והזיקו ובעי לשלומי ליה אבל השתא דפטר רחמנא קרקעות משבועה פטור דה"ל כמודה מקצת קרקעות וכל המטלטלין שזה תובע דהיינו דמי החפירה וכופר במקצת קרקעות ופטור ושמעינן ממתניתין דאע"ג דתנן בסמוך דאין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין והכא לא ידיע טענתייהו דגפנים כמה הוי אפ"ה כיון דעשר וה' מנין הוא דבר שבמנין מיקרי דדבר שבמדה ושבמשקל [ושבמנין] מצד אחד סגי והיינו נמי דתנן בפרקין כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך חייב אמאי והרי אין טענתו טענה ברורה שאפשר דלתך קטנית שוה יותר מכור פירות אלא ש"מ דכיון שזה טוענו מדה וזה מודה במקצת חייב כיון שמצד א' יש כאן הודאת מקצת בדבר שבמדה וקי"ל כרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין דיחיד ורבים הלכה כרבים ומיהו דוקא בצריכין עדיין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע כלל כבצורות דמיין דהא אמרינן בפרק השולח עלה דהא מתני' אפילו תימא רבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא בענבים דכמה דקיימא מכחש כחשן אבל הכא שערות כמה דקאי אשבוחי משבח דאלמא רבי מאיר דוקא בשאין צריכים כלל לקרקע קאמר ואפילו הכי פליגי רבנן עליה דהתם הכי קאמרי ע"כ לא קאמר רבי מאיר אלא בענבים דאי קיימא טפי טובא מכחש כחשן ולפיכך מכיון שהגיעו ליבצר אע"פ שהן משביחין עדיין בקרקע קצת כבצורות דמיין לפי שהדבר ידוע שלא ישהו שם זמן מרובה אבל שערו של עבד כיון דכמה דקאי אשבוח משבח לא כגזוז דמי לעולם:

מתני' זה אומר עד הזיז קורה של עלייה שבולטת לתוך הבית: וזה אומר עד החלון חייב לדידן דקי"ל הילך פטור על כרחיין בשהרקיבו [בפשיעתו] מיירי ובאומר עד החלון והרקיבו בפשיעתו ובעינא לשלומי לך עסקינן ומה שהנחת אתה נוטל נמ בכגון זה הוא כלומר המדה שהנחת הרי היא במקומה אלא שנתקלקל הפירות ובעינא לשלומי לך ותמהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור והרי בשאנו רואים הפירות הודאתו ידועה ועדיין הוא עומד בה ונ"ל דהיינו טעמא משום שבשעה שהודאה יוצא מפיו בעינן שתהא בדבר שבמדה ואע"פ שאחר כך מודה בדבר שבמדה כיון שהודאה [ראשונה לא חייבתו שבועה שוב אינו חייב בהכי כי היכי דאמרינן שאם קדמה הודאה לתביעה שוב אינו מתחייב בה כמו שכתבתי] עלה דהייא דטענו חטים וקדם והודה לו בשעורים ובמכילתא מפיק דבר שבמדה מכסף או כלים מה כסף שדרכו להמנות אף כלים שדרכן להמנות מכאן אמרו כל טענה שאינו במדה וכו:

גמ' אבל אמר בית זה ידיעה טענתיה כיון דאמר בית זה מלא וזה החזירה לו חסרה דכי אמר בית סתם עכשיו לא טענו התובע מדה דיש בית גדול ויש בית קטן גם הנתבע אינו משיבו מדה אבל כי אמר בית זה הרי דבר שבמדה שהרי אנו רואים הבית וגם הנתבע משיבו מדה שהרי נראה חסרה והרי הוא כזה אומר עד הגג וזה אומר עד הזיז אבל מנורה קטנה פטור דאין ההודאה ממין הכפירה ומה שטענו לא הודה לו: הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על חמש ליטרין אבל בגדולה וקטנה ליכא למימר הכי ובאזור נמי ליכא למימר הכי שיחתוך ממנה שהרי ראשיה נכרים:

מתני' המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ומלוה דינו כשומר שכר כדאיתא בגמרא: שקל חצי סלע: מי נ שבע מי שהפקדון אצלו המלוה ובגמ' מפרש דאסיפא דרישא קאי דלוה חייב שבועה שהוא מודה מקצת ומלוה הוא נשבע תחלה שאינו ברשותו שמא ישבע הלוה תחלה ויוציא המלוה הפקדון ושמא זה לא דקדק בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה כך כתב רש"י ז"ל והרי"ף ז"ל כתב בסמוך ונמצא שם שמים מתחלל והא דתנן סלע הלויתיני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלותיך עליו וסלע היה שוה פטור אוקימנא לה בגמרא פרק המפקיד במאמינו לוה למלוה שאינה ברשותו שאל"כ מתוך שצריך לישבע שאינה ברשותו נשבע נמי כמה היה שוה על ידי גלגול וא"ת אם במאמינו היכי תנן מי נשבע מי שהפקדון אצלו ופרשינן לה בגמרא דמלוה נשבע תחלה שאינה ברשותו וכיון דמוקמינן לה במאמינו למה נשבע מלוה יש לומר אף על פי שמאמינו כיון שנתחייב לוה שבועה משביעין נמי את המלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל והא דתנן סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה חייב הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי חייב והא לאו מודה מקצת הוא דהא ודאי אם איתיה למשכון בידיה דמלוה לא מחייב לוה למלוה כלום עד דמהדר ליה משכונו וכיון שכן [הכא שאינו יודע אם אבד אם לאו אין כאן הודאה במקצת אלא] ה"ל [לוה] כאומר דינר מאותו שקל שאתה תובע ידענא דלית לך שג' דינרין היה שוה [המשכון] ודינר אחד לא ידענא כלומר אם נאבד המשכון כמו שאתה אומר ובעינא לשלומי לך או אם ישנו ברשותך ואיני חייב לך כלום עד שתחזיר לי המשכון וה"ל כאומר חמשין ליך לך וחמשין לא ידענא דפטור וכ"ת הא אוקימנא פרק המפקיד במאמינו לא משום הך פירכא אוקימנא לה [בפרק] המפקיד במאמינו אלא כי היכי דלא תקשי לרב הונא דאמר משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו כדאיתא התם אלמא אי לאו משום דרב הונא לא מתוקמא מתניתין במאמינו ויש לומר דכיון שהוא מודה לו בעיקרר החיוב שאפי' ישנו לפקדון בידו מ"מ חייב הוא חייב לו אותו העודף שעל כדי דמיו ואם אבד נמי (כדבריו הוא) חייב לו בהם אע"פ שאם לא אבד אינה גובה ממנו עד שיחזיר לו וכיון שהוא נאמן בכך בשבועה מודה מקצת הוא דתרתי מילי נינהו והודאה דיליה הודאה גמורה היא ומיהו דוקא בכה"ג חייב מפני שהודה במקצת אבל בממון שחבירו נאמן עליו בשבועה ונתבע כופר בכל אין מחייבין

דף כד עמוד בעריכה


אותו שבועה לומר כיון שהתובע נאמן עליו בשבועה הרי הוא כאילו הודה במקצת כגון שטען עליו מנה לי בידך חמשין מחמת הלואה וחמשין מחמת חבלה שחבלת בי ונתבע כפר בכל אע"פ שהתובע נאמן בשבועה בחמשין דחבלה כדתנן בפרק כל הנשבעין דנחבל נשבע ונוטל אפ"ה [נתבע] לאו מודה מקצת הוא ואינו [נשבע על החמשין דמחמת הלואה ואינו משלם דאינה] דומה למשנתנו לפי שאין אנו מחייבין הלוה מפני שהמלוה נאמן בשבועה שאבד המשכון אלא מפני שהלוה עצמו מודה מקצת הלואה ומיהו חמשין ליך לך וחמשין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך מודה מקצת הוא שאע"פ שלא הודה כלום בבירור מ"מ מתוך תשובתו נתחייב הוא במקצת אלו דבריו ז"ל ואינם ברורים אצלי דאם איתא דבמשכון דלא שוה לוה לא מיחייב למלוה מידי עד דמהדר ליה משכוניה כשהלוה מודה ואומר שג' דינרין היה שוה למה חייב והרי אינו מודה בממון אלא בגורם לממון [ופטור] דהא אמרינן בפ' שבועת העדות דמשביע ע"א אפי' בשכנגדו חשוד על השבועה שהלה נשבע ונוטל פטור משום דא"ל מי יימר דמשתבעת ונמצא שלא כבש עדות ממון אלא גורם לממון וה"נ כי מודה לוה באותו [חצי] שקל שהוא יתר על ההלואה אין כאן הודאת ממון אלא גורם לממון ולא עוד אלא אפילו נשבע אחר כן שאינה ברשותו לוה פטור שכבר כתבתי למעלה שכל שהוא פטור בשעה שההודאה יוצאה מפיו אין מחייבין אותו אח"כ בה ואע"פ שהיא עומד בהודאתו דהא כי אמר מה שהנחת אתה נוטל כי חזינן פירות שבבית שהן מגיעין עד החלון והוא עומד בהודאתו ההודאה שמודה הרי היא כדבר שבמדה ואפ"ה כיון כשיצתה הודאתו מפיו לא הודה לו בדבר שבמדה פטור וה"נ דכותיה ועוד שלפי דבריו שהוא אומר שאין הלוה חייב כלום למלוה עד דמהדר ליה משכוניה כי מקשה התם בפרק המפקיד עליה דרב הונא דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ולא הוה ס"ד דמתני' במאמינו תקשי לן לוה אמאי חייב שהרי אין למלוה לישבע שאינה ברשותו אי ליתיה לדרב הונא ונמצא לוה אומר איני יודע אם חייב לך אני כלום ו"נ איתא לדרב הונא אמאי מחייב ליה דודאי שבועה זו לא נתקנה ליפות כחו של מלוה אלא מפני חשש שמא עיניו נתן בה ונמצא לוה לפי הודאתו פטור מן הדין כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה ולמה נאמן המלוה בשבועה כדי לחייב הלוה שהוא פטור מן הדין אם איתא דהכי הוא ואע"ג דבאבדת המשכון מלוה ברי ולוה שמא ה"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל כרב נחמן ורבי יוחנן דפטרי כדאיתא בפרק קמא דכתובות לפיכך אני אומר דבמשכון דלא שוה אפי' ידעינן בודאי דאיכא בידו [דמלוה] אעפ"כ חייב לוה לפרוע העודף שאע"פ שהמלוה עובר בלא תחמוד אפ"ה ממונא אית ליה גביה דלוה [דהיינו] אותו עודף ואע,פ שאפשר שאין ב"ד נזקקין לכוף את הלוה כל זמן שהמלוה עובר בלא תחמוד היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו כשם שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף דכיון דלא קי"ל כשמואל דאמר בסמוך בגמרא דמאן דאוזפיה לחבריה זוזי ואנח ליה עלייהו משכון דלא שוה דאם אבד המשכון אבדו מעותיו אין חיבו ההלואה [תלוי] במשכון כלל אלא בכנגדו [ושוויו] ואפילו איתא למשכון נמי ה"ה והוא הטעם ואפי' למי שפוסק כשמואל וכמו שאכתוב לפנינו בס"ד הא אוקימנא מתני' בגמ' בדפריש שאמר לו אינו מקבלו עלי אלא באחריות דמיו ושיוויו ומעתה במשנתנו אין חיוב ההלואה תלוי במשכון ואפי' איתיה בידא דמלוה אלא בכנגדו ולענין תובע ואומר מנה לי בידך חמשין הלואה וחמשין מחמת חבלה שחבלת בי ועדיין לא נשבע נחבל על חבלתו ונתבע כופר בכל אע"פ שהתובע נאמן בשבועה בחמשין דחבלה וכדתנן בפרק כל הנשבעין מודינא דודאי דנתבע פטור מפני הטעם שכתבתי לפי שעדיין אין לתובע אצלו ממון אלא גורם לממון דמי יימר דמשתבע אבל לאחר שנשבע על חבלתו ועדיין עומד בתביעתו בחמשין הלואה ונתבע כופר בכל מסתברא לי דחייב דהיינו דר' חייא קמייתא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלם והעדים מעידים אותו שיש לו בידו חמשים וכמו שכתבתי למעלה והכא נמי אנן סהדי דחמשין דחבלה אית ליה גביה כיון שכבר נשבע אע"פ שבשעת תביעתו לא היו כאן עדים במקצת וחזינן לעיל שכל שיצאתה הודאה מפי הנתבע בפטור אע"פ שאחר כך בא לה צד חיוב אינו מתחייב עליה נראה לי שאין למידין ממנה לנדון זה דשאני התם שעל הודאתו אתה מחייבו וכבר יצתה מפיו דפטור אבל בדר' חייא קמייתא על העדאת עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שבתחלה לא היו לו עדים ואח"כ בא עדים ונחבל נמי כשנשבע הרי אנו עדיו ושמעינן ממתניתין דכל שומר שכר שאבד אותו דבר המופקד בידו והמפקיד טוען כך וכך היה שוה ונפקד מודה מקצת חייב כדין כל מודה מקצת וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דכיון שכן שמעינן ממילא דהיכא שאמר שומר אנא לא ידענא כמה היה שוה ובעל הפקדון אומר כך וכך היה שוה הוה [ליה] שומר מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כמו שטוען התובע ואין התובע חייב שבועה כלל אבל אם רצה השומר להחרים סתם על מי שנטל ממנו מה שלא היה לו ליטול אין מונעין אותו מכך וכן דעת הר"מ במז"ל בפ"ה מהל' שאלה ופקדון והקשה ה"ר יוסף הלוי ז"ל על דבריו מדגרסינן בירושלמי בפרק הכונס צאן לדיר חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס הדין הוה אמר סיגין הוה מלא והדין אמר מטכסא הוה מלא אתא עובדא קמיה ר' אמי אמר הרי זה נשבע ונוטל ע"כ והתם ודאי בטוען שמא סיגין הוה מלא עסקינן דאי בטוען ברי סיגין הוה מלא פטור היה לגמרי דמה שהודה לו לא טענו וה"ל כטוענו חטים והודה לו בשעורין אלא על כרחין באומר שמא סיגין הוה מלא עסקינן וכיון שכן הרי הודה במקצת החיוב ואיני יודע כמה והוה ליה למפקיד ליטול בלא שבועה ותירץ הוא ז"ל דלא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא בזמן שאם היה טוען שאינו יודע היה מתחייב שבועה כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אבל הכא [דאילו] טעין ברי סיגין הוה מלא לא הוה מחויב שבועה דמה שטעונו לא הודה לו כי אמר נמי בשמא לאו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע הוא וחזר הרב ז"ל והקשה כיון שכן למה נשבע תובע ונוטל הוה ליה כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ותירץ דהתם בדליכא דררא דממונא אבל הכא דאיכא דררא דממונא דהא ודאי אפקיד גביה אלא דאיהו לא ידע אי סיגין אי מטכסין נשבע התובע דידע ונוטל והרמב"ן ז"ל חלק עליו בדין זה ואמר דודאי כי אמרינן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור אפי' בדאיכא דררא דממונא אמרינן הכי והראיה מדתנן בפרק השואל השואל את הפרה שאלה היום ושכרה למחר שאל אחת ושכר אחת משאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב והוינן בה מדרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור והא התם איכא דררא דממונא דהא שאלה ולא ידע אי נפק מזמן שאלה או לא ואפילו הכי פטור דכללא הוא כל איני יודע בחיוב פטור ובחזרה חייב והרשב"א ז"ל דחה קושיא זו דהתם שאני לפי שאין הנתבע מודה בשום חיוב שאם בשעה שהיתה שכורה מתה אינו חייב כלום אבל הכא ודאי איכא דררא דממונא שאפילו היה מלא סיגין כמו שהיא טוען מכל מקום הרי הוא חייב לשלם דמי אותן סיגין ולפי זה יש להעמיד הירושלמי שכתבנו על דרך רבינו יוסף הלוי ז"ל אבל עיקרן של דברים שאין לירושלמי עסק בדין זה כלל דהתם מפני תקנת נגזל באשו נגעו בה דגבי פלוגתא דר' יהודה ורבנן בטמון באש מייתו לה דר' יהודה סבר דהמליק את הגדיש והיו בתוכו כלים ונדלקו משלם כל מה שבתוכן כדאיתא בפרק הכונס ואמרינן התם בגמרא דבעל הגדיש נשבע ונוטל דעשו תקנת נגזל באשו כלומר דמשתבע ושקיל כדתנן ואלו נשבעין ונוטלין וחד מינייהו נגזל ועל ענין זה הביאו רב אלפסי ז"ל שם בפרק הכונס והכי איתא התם גבי פלוגתא דטמון א"ר אושעיא בשאין שם עדים אבל יש עדים כ"ע מודו על הדא דר' יהודה ותני כן על גדיש של חטים וכו' כהדא חד בר נש פירוש דר"י סבר אפילו אין שם עדים שהיה שם אותו דבר שהוא טוען חייב והלא נשבע ונוטל כעובדא דהאי גברא דאפקיד גבי חבריה שק צרור ואירעו אונס אשו ואמר רב נשבע ונוטל משום דס"ל כר"י דאמר עשו תקנת נגזל באשו כדאמר רב גופיה בגמרא דילן ואפילו בכופר ואומר לא היה שם מטכסין אלא סיגין שכך אמרת לי בשעת הפקדון או אני ראיתי או הכרתי בו אע"פ שהיה צרור בכל זה נשבע ונוטל מטעם תקנת נגזל ולא מדין שבועה ואין לדין זה עסק בשמועה זו כמו שלא הביא כאן דין תקנת נגזל וגוזל באשו ואין זה מענין שמועה זו כלל ומכל מקום יש לדקדק בדינו של ה"ר יוסף הלוי שומר שאבד מה שהופקד בידו ואמר איני יודע כמה היה שוהע למה אנו דנין אותו כמחויב שבועה שאינו יכול לישבע הרי אינו מודה בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין וה"ל כאומר איני יודע אלא כל מה שהנחת אתה נוטל דפטור ועוד שאיני כופר בשתי כסף שהרי הוא אומר שאינו יודע כמה שוה ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא דמי דכי אמר אינו יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל כיון שהודה לו בכל מה שבבית והוא דבר שאפשר לעמוד [עליו] לאו דבר שבמנין הוא ופטור אבל שומר שאמר אינו יודע כמה היה שוה אין לך בהודאתו אלא פחות שבממון דהיינו שוה פרוטה ועל כל השאר הרי הוא ככופר גמור [והוי מין הטענה] כיון שאי אפשר לחייבו מתוך טענתו שהרי הוא דבר שא"א לעמוד עליו וה"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דדיינינן ליה כמחויב שבועה שאינו יכל לישבע ה"נ הרי הוא כאומר פרוטה ידענא שהוא שוה ואידך לא ידענא ומ"מ דוקא באומר יודע אני שהיה שוה ממון אבל איני יודע כמה אבל באעומר איני יודע אם היה שוה כלום פטור דאין כאן הודאה כלל זהו דעת הרמב"ם ז"ל שכך כתוב בפ"ה מהל' שאלה ופקדון בשם רבותיו ה"ר יוסף הלוי ז"ל ורבינו יצחק אלפס אבל הראב"ד ז"ל חלק עליהם בהשגות מן הקושיא שנתפרש למעלה:

גמ' אהייא אילימא אסיפא וכו'

דף כה עמוד אעריכה


מאי רישא סיפא דרישא וכו' והמלוה נשבע שאינו ברשותו משום דאע"ג דבפרק המפקיד אוקימנא מתני' במאמינו אפילו הכי כיון שנתחייב לו השבועה משביעין את המלוה תחלה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל על ידו וכמו שכתבתי למעלה: גרסינן בגמרא אמר שמואל מאן דאוזפי אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עלייהו אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי מוכח בגמרא דהוא הדין נמי במשכון דנסכא דכספא כיוצא בו שהוא שוה פחות מחובו דאילו אבד נאבד חובו ומשום הכי איצטריכנן לאוקומא הא דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה חייב דוקא בדפריש כלומר שאמר לו בפירוש שאינו מקבל עליו אלא באחריותד מיו בשוויו הא לאו הכי מצי א"ל לוה למלוה אפילו לא היה שוה אלא שקל כדבריך הא קבלתו דשמואל הכי ס"ל דמלוה סבר וקיבל שאם יאבד משכונו יאבד מעותיו ומיהו כל זמן שהוא קיים ע"כ יגבה חובו אם מלוה סתם0 היא סתם מלוה ל' יום ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפררע ולא מצי א"ל סברת וקבלית דאי לשם משכון קבליה לשם פרעון לא קבליה כך כתב רש"י ז"ל ומתניתין נמי דיקא הכי דקתני סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב ואי אמרת דכל שהמשכון קיים אינו יכול לכופו לפורעו התם בפ' המפקיד דלא הוה ס"ל מעיקרא לאוקמא מתני' במאמינו מאי הודאה איכא הא לא מודה ליה מידי בברי אלא ודאי כדאמרינן ועוד ראיה מדקי"ל דמלוה על המשכון שומר שכר הוי כדאיתא בפרק האומנין ואם נאנס גובה חובו וכיון שכן על כרחין כי איתיה נמי בעיניה יכול לכופו לפרעו דאי לא הוה ליה כאפותיקי מפורש שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסי' וכ"ש למדין אנו ממנה דמשכונות קרקע שהמלוה יכול לכופו ללוה שיפרע לו חובו אע,פ שאפשר לומר דהתם כיון דאכיל פירי או בנכייתא או בשומא הרי היא כזביני: ומשמע דליתא לדשמואל דבגמרא קאמרי כ"ע לית להו ל[ד]שמואל והוה מצי למימר נמי דכ"ע אית להו דשמואל וכיון דמצי למימר הכי ולא אמרינן משמע דס"ל לתלמודא דליתא לדשמואל וכמוש כתבתי בחדושי והרי"ף ז"ל כתבה בפרק האומנין ודחאה מהלכה ושם אוסיף ביאור בס"ד:

והלכתא המלוה את חבירו על המשכון שומר שכר הוי הכי תנן בפ' האומנין הלוהו על המשכון ש"ש ומדקתני סיפא רבי יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר מכלל דלתנא קמא דקיי"ל כוותיה בכולהו הוי ש"ש: לא שנא משכנו בשעת הלואתו לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו פשיטא מילתא דהוי שומר שכר ותו לא ממתני' דבפרק האומנין אבל מה שכתב עוד הרב אלפסי ז"ל דבשלא בשעת הלואתו הוי שומר שכר ותו לא מחלוקת ישנה היא שרש"י ז"ל סובר דקי"ל כרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון ואמרינן הכא בגמרא ובפרק האומנין אימר דאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר נקיטינן דשלא בשעת הלואתו קני ליה קנין גמור אפילו להתחייב באונסין ובשעת הלואתו הוי שומר שכר וצריך עיו בדבריו אם איתא דקושטא דמלתא דהא דרבי יצחק ליתא אלא שלא בשעת הלואתו היכי אמרינן בפרק השולח דמלוה על המשכון אינו משמט מדר' יצחק ובפרק כל שעה נמי אמרינן דישראל שהלוה את הגוי על חמצו עובר משום דקני ליה כדר' יצחק והא מלוה על המשכון וישראל שהלוה בשעת הלואתו משמע דהא בפרק האומנין כי בעינן לאוקמי מתני' דהלוהו על המשכון שלא בשעת הלואתו פרכינן והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני והרמב"ן ז"ל אמר על דרך הרי"ף ז"ל דלא סמכינן אסוגיין דהכא ודפרק האומנין דר' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו משום דאמרינן דרך דחייה איתמר דלא שמעינן ליה לר' יצחק דאמר הכי אבל קושטא דמילתא היא דהא דרבי יצחק אפילו בשמכנו בשעת הלואתו היא כדמוכחי כל הני דכתיבנא ובין דמשכנו בשעת הלואתו ובין משכנו שלא בשעת הלואתו הוי שומר שכר ותו לא כדברי הרי"ף ז"ל ובפרק האומנין אכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא לפי שעדיין לא נתיישבה דעתי באחד מן הדעות: ואם החוב יתר על המשכון משלם הלוה היתר על המשכון כתב זה הרי"ף ז"ל משום דסבירא ליה דליתא לדשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וכמו שכתב ז"ל בפירוש שם אבל אחרים פסקו כשמואל ויתבאר עוד בפרק האומנין בס"ד:

סליקא לה פרק שבועת הדיינין