רי"ף על הש"ס/שבועות/דף יח עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

דאמר הילך פטור דקא מקשינן בפרק השואל (ב"מ ק.) בענין היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן המוכר אומר קטן מכרתי והלוקח אומר גדול לקחתי ישבע המוכר שהקטן מכר אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ועוד הילך הוא מדקא מקשי הכי שמעינן מינה דסבירא לן הילך פטור כרב ששת וכן הלכתא.

גרסינן בפרק יש נוחלין (ב"ב קכח:) שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידין אותו שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל מנכסים משועבדין לא מ"ט אמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן ואפילו לרבי עקיבא דאמר משיב אבדה הוי ה"מ היכא דליכא שטרא אבל היכא דאיכא שטרא אירתותי מרתת:

היכי משביעינן ליה אמר רב יהודה (בכל דפו"י ליתא תי' אמר רב) אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב (בראשית כד) ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד א"ל אפילו תימא רבנן דאמרי בכינוי חייב מאי שבועה האמורה בתורה לאתפוסיה חפצא בידיה כאליעזר עבד אברהם דכתיב (בראשית שם) שים נא ידך תחת ירכי וכתיב שם וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו וישבע לו וכדרבא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל ולא אתפסיה לנשבע חפצא בידיה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ואמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר והלכתא כוותיה דרבא ולית הלכתא כוותיה דרב פפא הלכתא כוותיה דרבא דהא לא נקיט מידעם בידיה ולית הלכתא כוותיה דרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה שבועה מעומד ותלמידי חכמים מיושב שבועה כספר תורה ותלמידי חכמים לכתחלה בתפילין:

ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה פי' בכל לשון.

אומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני (שמות כ) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן נפרעים ממנו וממשפחתו שנאמר (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנא' (ישעיהו נח) ומבשרך אל תתעלם כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן נפרעין ממנו ומכל העולם

 

רבנו ניסים (הר"ן)

יוסף הלוי ז"ל היה אומר דבכה"ג לא מיקרי הילך והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דקדושין אמר רבא אמר רב נחמן התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ואמרינן נמי התם בני ר"ח זבון ההיא אמהתא בפריטי אותיבו נסכא עלייהו אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן אף כאן מנה אין כאן משכון אין כאן ואחרים דוחים ראיה זו ואומרים שאין הנדון דומה לראיה דהתם שלא נתחייב במנה אף המשכון אינו כלום דכיון דאין כאן חוב במה יהא נתפס משכון זה אבל כאן שכבר יש כאן וקנו ליה ולפי דעתי יפה אומר ר' יוסף הלוי ז"ל ואלו שדחו ראייתו לא ירדו לסוף דעתו דכיון דקי"ל דמלוה אינה קונה [במכר] כדאמרי' בפ' האיש מקדש גבי ושוין במכר שזה קנאו ואם מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו נמצא שמשכון זה אינו נקנה באותה מלוה דכי אמרינן בב"ח דקונה משכון ה"מ [או] בשמשכנו בשעת הלואתו משום דקני ליה [מעותיו] וכדמוכח ההיא דאמרינן בפ' השולח גבי מלוה על המשכון דאינו משמט משום דקני ליה כדרבי יצחק אלמא דבעל חוב קונה משכון אפילו משכנו בשעת הלואתו וטעמא דמלתא מפני שמעותיו קונות לו משכון ואי נמי בשמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דבגוביאנא דבי דינא אתו לידיה וגזרת הכתוב הוא דקני ליה כדרבי יצחק דהרי הוא כאלו הגביהו לו ב"ד ומשום הכי אמרינן בפרק המקבל דאם מת אינו נעש המטלטלין אצל בניו אבל כשנתן לוה למלוה משכון שאל בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה [במכר] במה קנאו מלוה למשכון שמא תאמר [אע"פ] שהמלוה אינו קונה לה קנאו במשיכה לשעבודו שכשם שאילו הקנהו לוה למלוה לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו זו היא שלמד הרב רבי יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונים לקנות ואפי' תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו כשם שנקנה בכסף לשעבודו כשם שנקנה בכסף לשעבודו במשכנו בשעת הלואתו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העבריה והכא נמי משכון לאו הילך הוא: גרסי' בפרק יש נוחלין שלח ליה רבי אבא נשבע. כדין מודה במקצת: אנן אעדים סמכינן דאמרי שפרעו כולו: ואפי' לר"ע דאמר משיב אבידה הוי. גבי סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולומה אומר שלש דפרק קמא דמציעא: הני מילי היכא דליכא שטרא. כי התם דאדרבה סלעים שתים משמע: ואיכא למידק וכיון דאיכא עדים שמעידין שפרעו כולו הם המעידין כדבריו דיש בכלל מאתים מנה ולמה צריך לישבע יש לומר דשאני הכא שהוא פסלם שמכחיש דבריהם ואומר שלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן ומיהו לאו למימר דפסלינהו לגמרי דאם כן אפילו בשבועה לא מהימן דהא איכא שטרא אלא לאו הכחשה היא לגמרי דאפשר שהוא אינו זכור אלא מן המקצת והעדים זכורים יותר וכיון דהכחשה לאו הכחשה הוא אין סומכין על עדותן לגמרי ולא על השטר לגמרי כרבי אלא עדותן מהני לבטולי שטרא בלחוד והוה ליה תביעתו של מלוה כתביעה על פה שאין עליה עדים שכל שהנתבע מודה מקצת נשבע: כמאן כרבי חנינא בר אידי בפרק שבועת העדות איתא: לאנקוטי חפצא בידיה. או ס"ת או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליעזר ברית מילה: נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ואף על גב דלא תנן לה במתניתין הא אמרינן בסנהדרין דטועה בדבר האמוראין כטועה בדבר משנה דאמי וחוזר ולא אמרינן בה מה שעשה עשוי ומשלם מביתו: שבועה כספר תורה. דאע"ג דאמרי' דלית הלכתא כרב פפא לכתחלה מיהא ספר תורה בעינן ותלמיד חכם די לו לכתחלה בתפילין מפני כבודו: ודאמרינן לאנקוטי חפצא בידיה פירשו המפרשים ז"ל זלא בתורה הוא נשבע אלא [בשם או בכינוי וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות שבועות] אלא שאוחז ספר תורה בזרועו כדי לאיים עליו והא דאמרינן והאי דיינא דאשבע בה' אלקי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה הכי קאמר דאף על גב דאשבע בה' אלקי ישראל כיון דלא אשבע בנקיטת חפץ הוה ליה כטעה בדבר משנה וחוזר ודעת הגאונים ז"ל דשבועות המשנה כשל תורה היא בנקיטת חפץ וכן כתב הרי"ף ז"ל בפרק הכותב אבל שבועת היסת אינה בנקיטת חפץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות שבועות אלא שהוא ז"ל כתב שם שכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעים שבועת היסת כדי לאיים עליו וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה דמי שהיה כופר בכל והשביעוהו היסת בלא נקיטת חפץ ואחר כך בא עד אחד חוזרין ומשביעין אותו בנקיטת חפץ דכיון דאמרינן הכא דאם נשבע בלא נקיטת חפץ חוזר התם נמי חוזר ובויקרא רבה משמע דכשמשביעין האדם בספר תורה מביאין לפניו נאדות נפוחים דאמרינן התם אמר רבי סימון מפני מה משביעים את האדם בספר תורה ומביאין לפניו נאדות נפוחים לומר היתה הגויה הזאת מלאה גידין ועצמות ועכשיו ריקם מכלום כך המשביע את חבירו סוף שיצא ריקם מממונו רבי יוסי אומר על שקר רבי יונה אומר אף על אמת וכן אמרו בשם גאון שמאיימים עליו בדברים אחרים כגון מטה של מתים ונרות דולקות ושופרות ומתירין הנאדות או מבקעין ומכבין הנרות בשעת שבועה ומסתברא דלא עבדינן הכי בתלמיד חכם אלא לכתחלה בתפילין ותו לא מידי עוד נראה לי דכיון שלא הוזכר כך בתלמודנו אינו אלא שיש ביד הדיין להחמיר עליה בכיוצא בזה כפי מ ה שעיניו רואות וחומר הענין שנשבע עליו ובמקצת פרש"י ז"ל כתיב הכי ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרו ארור בו שבועה ע"כ ולא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכמו שכתבנו:

ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה מפרשינן בגמרא דקאי אמאי דתנן במסכת סוטה ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו' וקאמר דשבועת הדיינין אף היא נאמרה בכל לשון וכ"פ הרי"ף ז"ל אבל הר"ר יוסף הלוי ז"ל פי' אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקדש וקאי אמאי דתנן התם ואלו נאמרים בלשון הקדש וליתא דהא תניא בתוספתא במס' סוטה בפ"ז העדים והדיינין נאמרה בכל לשון: שבועת הדיינין כיצד אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע. מפרש בגמרא משום חומרא דקא מני ואזי כדאיתנהו בגמרא נזדעזע טפי בלא תשא משאר לאוין: אל תתן את פיך. בשבועת שקר: לחטיא את בשרך. את קרובך: