רי"ף על הש"ס/שבועות/דף כב עמוד ב

הלכות רב אלפס

אדמון וכו':

כבר כתבנוה בפרק שני דייני גזלות:

מתני' אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש:

גמ' מ"ט דאמר קרא (שמות כב) כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום:

אבל נשבעין לקטן ולהקדש:

והא אמרת רישא אין נשבעין אמר רב בגדול הבא בטענת אביו עסקינן ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא ומתני' רבי אליעזר בן יעקב היא דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס חייב וזה הוא שנשבע על טענת עצמו וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ור"א בן יעקב לית ליה משיב אבידה ופטור אלא בדרבה קא מיפלגי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע

רבנו ניסים (הר"ן)

אין נשבעין על טענת חרש. כגון שטענו ברמיזה דחרש שאמרו חכמים אינו מדבר ואינו שומע: אבל נשבעין לקטן ולהקדש. מפרש בגמרא: מאי טעמא אמר קרא אי כי יתן איש אל רעהו. ועליה כתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים לשבועה כדאמרינן בבבא קמא ואין נתינת קטן כלום דהא איש כתיב ביה וחרש ושוטה כקטנים הם בלא דעת ול"ש נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן או נתן לו כשהוא קטן ותובעו כשהוא גדול מדאמרינן בפרק הגוזל קמא כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כהשוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דכי ממעטינן קטן דוקא משבועה הבא מחמת טענת ברי כשבועת מודה מקצת וכן שבועת עד אחד שהיא צריכה טענת ברי לפי דברי הרב ז"ל וכמו שכתבנו למעלה אבל שבועת השומרים שישנה אפילו בטענת שמא נשביעם לקטן ושכיון ששבועה זו על טענת שמא באה מה לי קטן מה לי גדול ואף על גב דמכי יתן איש אל רעהו ילפינן ובשומרים כתיב לאו לענין שומרים הוא דפטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בההיא ענינא דעירוב פרשיות כתוב כאן וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שכירות והראב"ד ז"ל השיג עליו דכיון דאין נתינת קטן כלום ופקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפילו כאבדה לא הוי דאבדה אתיא מכח בן דעת וכן נראה כדבריו בפרק הגוזל קמא דגרסינן התם אר"ח בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל מ"ט דאמר קרא על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה ישלם שנים ואותביה רבי אבא בר ממל לר"ח בר אבא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי אל אנתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תהוי כאבדה ופריק רב אשי אבדה קא אתיא מכח בן דעת משמע מהא דמדין שומרין מעטיה רחמנא לקטן הלכך לא מחייבינן שבועה בנתינתו כדלא מחייבין בה כפל דאם איתא דמחייבינן שבועה אטענתו אמאי לא מחייבינן בה נמי כפילא וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכתב קרוב אני לומר שאינו מתחייב בדין השומרין אלא שזה צריך תלמוד והרשב"א ז"ל אומר שאינו מתחייב בדין השומרי ואפילו בפשיעה שכיון שפטרה אותו תורה [מדין שומרים] ואפילו מדין פשיעה פטרה אותו והביא ראיה מדאמרינן בסוף פרק החובל ההוא ארנקי דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה ואתי גנבי וגנבוה חייביה רב יוסף [א"ל אביי והא תניא לשמור ולא לחלק] אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא אלמא כל שפטר הכתוב מדין השומרים פטור אפיל ומדין פשיעה וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה שקרקעות ועבדים ושטרות שנתמעטו משבועת השומרים כדאמרינן לקמן אפילו מחיוב פשיעה מיעטן הכתוב וענין ערוב פרשיות יתבאר בסמוך בס"ד ומ"מ נשבעין היסת על טענת קטן דמאי דפטרה תורה קטן לאו משון דלא חשבינן טענתו טענת בריא אלא גזרת הכתוב כך היא הלכך אע"ג דאין נשבעין היסת אלא בטענת בריא בטענת קטן נשבעין ושמעתין נמי מוכח בסמוך דטענת קטן כטענת בריא חשבינן ליה מדחייב ר"א בן יעקב שבועה למודה מקצת על ידי קטן הבא בטענת בריא בטענת אביו לדעת קצת מפרשים ז"ל הלכך נשבעין היסת על טענתו והוא שיגיע לעונת הפעוטות וכל שכן שנשבעין לקטן אותן שנשבעין בשמא מדרבנן כגון השותפין והאריסין ובן הבית: והא אמרת רישא אין נשבעין וכו' והאכלתיו פרס. והחזרתי לו חציו וחציו בידי: ורבי אליעזר לית ליה משיב אבדה פטור. דמשמע לן שרבי אליעזר בן יעקב מחייב שבועה אף על פי שאין שום אדם טוענו ומשום הכי תמיהינן היכי אפשר דהא משיב אבדה הוא וכי לית ליה לרבי אליעזר בן יעקב משיב אבדה פטור ופרש"י ז"ל בפרק הנזקין דמשיב אבדה פטור ילפינן מדתנן התם המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ולא מיחוור דמשיב אבדה לא מפני התקנה הוא פטור שהרי התורה פטרתו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה אלא הכי פירושא ורבי אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור והוא משיב אבידה מדאורייתא הוא וכדכתיבנא והא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם בשטענו הלה שאינו פטור מן התורה אלא מפני תקון העולם: אלא בדרבה קא מפלגי. לעיל מיהא מפרקינן בגמרא מאי דפרכינן ור"א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור ואמרינן אמר רב בטוענו קטן ופריק מאי קטן גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא טענת אחרים והודאת עצמו כולהו טענות נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו אלא בדרבה קא מיפלגי כך היא גירסא בגמרא ותמהני על מה שכתב הרי"ף ז"ל כי לפי מה שכתב בתחלה דבטוענו גדול עסקינן ואמרינן דמתני' ר"א בן יעקב היא דמשמע ר"א בן יעקב בההוא גוונא מיירי [ואי הכי תו] לא קשיא פרקכין דמשיב אבדה כמו שאתה רואה בגמרא: ודאמרינן אלא בדרבה קא מיפלגי פירש רש"י ז"ל לעולם בטוענו קטן ומשום דאין טענת קטן חשובה בבמקום אחר דכתיב כי יתן איש קרי ליה הכא טענת עצמו ומיהו הכא טענה היא דהא איכא נתינת איש שמכח נתינת האב הוא בא והיינו דקאמר פעמים וכ"ת רבנן אמאי פליגי עליה בדרבה קמפלגי דלר"א בן יעקב לא שנא בו ולא שנא בבנו ואפילו קטן אינו מעיז ולרבנן בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז וכדמסיים ואזיל וכתב רש"י בפרק האשה שנתארמלה דלרבנן אפילו בגדול מעיז וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שהוא פסק בסמוך כר"א בן יעקב והביא ראיה מדתני רבי חייא בפרק כל הנשבעין שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ואמרינן התם היכי דמי אילימא דאמר מנה לאבי ביד אביך מה לי הוא מה לי אבוה ואמר הרב ז"ל דכיון דהא כראב"י אתיא ולא כרבנן הלכה כראב"י אלמא ס"ל ז"ל דלרבנן אפילו בגדול מעיז שאם לא כן מנין דההוא דלקמן כראב"י אתיא דלמא כרבנן אתיא ולא כרבנן הלכה כראב"י אלמא ס"ל ז"ל דלרבנן אפילו בגדול מעיז שאם לא כן מנין דההוא דלקמן כראב"י אתיא דלמא כרבנן אתיא ובטוענו גדול אלא ודאי ס,ל לרב ז"ל דלרבנן אפילו בבנו גדול מעיז ור,י ז"ל הקשה על פרש"י ז"ל שעיקר התירוץ חסר מן הספר לפי פירושו ועוד קשה מההיא דתניא בפרק הגוזל קמא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ומשמע דהוא הדין דממעטין נתינה דגדלות כגון שנתן לו אביו התביעה כשהוא קטן דתרווייהו בגדלות בעיא לפיכך פירש דה"ק אלא לא תימא דקרי ליה טענת עצמו משוםד טענת אחרים והודאת עצמו היא אלא בדרבה קמיפלגי ולרבנן טענת עצמו היא דסברי דמעיז בבנו וה"ק ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על מה שאתם חושבים טענת עצמו אבל לדידי דסבירא לי דאינו מעיז טענת אחרים היא [ולעולם בטוענו גדול כדקאמרי עד השתא] ור"ח ז"ל לא גריס אלא הכי גריס בדרבה קמיפלגי דה"ק לעולם בגדול הבא בטענת אביו וקרי ליה קטן משום דבמילי דאבוה קטן הוא ולא תקשי א"ה טענת עצמו טענת אחרים הוא בדרבה קמיפלגי וכמו שפירש רבינו יצחק ולפי זה בקטן אפילו ר"א מודה דמעיז:

מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. אע"ג דלא דרשו רבנן טעמיה דקרא כדמוכח בפלוגתייהו דרבנן ור"ש באלמנה עשירה אי ממשכנין אותה או לא הכא בעיא משום דקשיא לן אמאי לא אמרינן שיהא נאמן בלא שבועה דהא משיב אבידה הוא מגו דאי בעי כפר בכולה או ניליף מהכא בעלמא דלא נימא מגו ומהא שמעינן דמשיב אבידה פטור מן התורה ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב שפטור מן התקנה כמו ששנינו המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ואם תאמר ומנא ליה דכופר בכל פטור אדרבה הוה לן למימר דמדמודה מקצת חייב כופר בכל חייב דאי כופר בכל פטור היאך אפשר לחייב מודה מקצת דהא איכא מגו יש לומר דילפינן הכי מדאיצטריך רחמנא לחייב שבועה בעד אחד דלמודה מקצת לא אצטריך דבלא עד אחד נמי חייב ואי כופ]ר בכל נמי חייב חיוב שבועה בעד אחד למה לן אלא ודאי משום כופר הכל פטור איצטריך לחיובא בעד אחד ולא מיחוור דאכתי איכא למימר דאיצטריך למודה מקצת בשאין הטענה שתי כסף דאי משום מודה מקצת פטור ובעד אחד חייב וכדאמרינן לעיל א"נ איצטריך היכא דאין התובע טוען ברי דאי משום מודה מקצת פטור ומשום העדאת עד אחד חייב לדעת הרי"ף ז"ל וכמו שכתבתי למעלה ואחרים תירצו דכופר בכל פטור שמעינן לה מדכתב רחמנא חיובא במודה מקצת דאם איתא דכופר בכל חייב לכתוב רחמנא חיובא בכופר בכל

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט