רי"ף על הש"ס/שבועות/דף כג עמוד ב

הלכות רב אלפס

דברירין אינון ולית בהו ספקא ושמואל אמר לעולם מתני' רבנן היא ומאי נשבעין לקטן ליפרע מנכסי קטן להקדש ליפרע מנכסי הקדש תני אביי קשישא יתומים שאמרו גדולים וא"צ לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית וכן הלכתא:

מתני' אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אין להם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה' שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן וכו':

גמ' והני מילי בפני עצמן אבל על ידי גלגול נשבעין דתנן נכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן ובפני עצמן נמי לא אמרן דאין נשבעין עליהן אלא בשבועה דאורייתא אבל בדרבנן נשבעין דגרסינן בפרק הכותב בענין הפוגמת כתובתה (כתובות פז:) לא תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא אמר רבא שתי תשובות יש בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על שעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן דפרע דאיק דמיפרע לא דאיק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידק:

מתני' ר"מ אומר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר

רבנו ניסים (הר"ן)

שבועת ה' תהיה בין שניהם אפרש לפנינו בפרק כל הנשבעין בס"ד: ושמואל אמר לעולם מתני' רבנן היא ומאי נשבעין לקטן ליפרע מנכסי קטן יתום. ואפילו הוציא שטר עליו צריך שבועה שלא קבל חוב זה מאביו: לפרוע מנכסי הקדש שמהקדיש נכסיו ויצא עליו שט"ח ובא ליפרע מן הנכסים צריך שבועה ובגמרא פרכינן לקטן לפרוע מנכסי קטן תנינא לא יפרע מנכסי יתומים אלא בשבועה דהכי איתא בגמרא בפרק הכותב ובפרק כל הנשבעין ומפרקינן דתרתי קמ"ל כדאביי קשישא דתני אביי קשישא יתומים שאמרו גדולים ואין צ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית כלומר [דתנן] בהניזקין אין נפרעין מכנסי יתומים אלא מהזבורית והיינו דתני תרתי חדא לגדולים וחדא לקטנים: ופרכינן תו להקדש ליפרע מנכסי הקדש תנינא מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ומה לי משובעדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה: ומפרקינן אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט כלומר שהלוה עושה עצת רמיה עליה ואומר אני חייב לזה כדי שיטרוף קרקעות ממנו ויחלקו בדמיהן אבל הקדש אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי הגביהו תחלה מן הנכסים שהקדשתים נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש [קמשמע לן] הני מילי שכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו כלומר בשביל יורשים אבל בברי ודאי חיישינן:

מתני' אלו דברים שאין נשבעין עליהם בגמרא מוכחינן כל הני דתנן במתניתין מקראי: קדשים שחייב באחריותן כגוןש אמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו והפקידה לזה נשבע עליה דהקדשות מרעהו ממעטינן להו כדאיתא בגמרא והאי רעהו קרינא ביה דדבר הגורם לממון לרבי שמעון כממון דמי ודאמרין שומר חנם אינו נשבע איכא מ"ד דדוקא אינו נשבע אבל פשע משלם דפושע הרי הוא כמזיק ומזיק בין בקרקעות בין במטלטלין חייב כגון כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שכירות אבל הראב"ד ז"ל השיג עליוש שהפושע אינו כמזיק דהא פשיעה בבעלים דפטור ומזיק בבעלים אין ספק שהוא חייב ודעת הרי"ף ז"ל כן שכתב בתשובה שאם הודה שמעון שהפקיד אצלו השטר ופשע בו ואבד אין מחייבין אותו לא לשלם ולא לישבע שהרי התורה פטרתו וכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל והכי מוכחא ההיא דבסוף פרק החובל בההיא ארנקי של צדקה דפשע ביה ההוא גברא אמרינן עליה והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים אלמא כי היכי דתנא שומר שכר אינו משלם אלא משוםד שבועה גבי שומר חנם כתיבא ותשלומים גבי שומר שכר כתיבי נקט בכל אחד מאי דמפרש ביה קרא וכל אחד מלמד על חבירו שכשם ששומר חנם אינו נשבע כך נושא שכר אינו נשבע וכשם שנושא שכר אינו משלם כך שומר חנם אם פשע אינו משלם ולא עוד אלא אפילו שומר שכר שפשע פטור דהא ההוא דאפקידו גביה ארנקי של צדקה שומר שכר הוי אליבא דרב יוסף דאמר לקמן בגמרא דשומר אבדה שומר שכר הוי בההיא הנאה דלא מחייב למיתן ריפתא לענים ואפילו הכי כי חיביה פרכינן עליה מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים והוא הדין נמי דהוה מצי למתני דשואל אינו משלם דהא כתיב וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון ואיתקש לשומר שכר דככדרשינן בפרק השואל אלא מש"ה לא תנא שואל משום דהקדשות לא שייכי ביה ועוד דכיון דתנא פטור שבועה בשומר חנם ופטור תשלומים בשומר שכר ממילא משמע דהוא הדין לכולהו ומכל מקום אע"פ שאין שבועת השומרין פחות משתי כסף וכמו שכתבנו למעלה חיוב פשיעה ישנו אפילו בפחות משתי כסף שלא תאמר כשם שעבדים וקרקעות ושטרות שנתמעטו משבועה נתמעטו אף מחיוב פשיעה כך פחות משתי כסף כיון שנתמעטו מחיוב שבועה נתמעטו גם כן מחיוב פשיעה שאין הדבר כן וטעמא דמילתא משום דפטור שבועה ילפינן משומר חנם ובשומר חנם נתמעטו כולם עבדים וקרקעות ושטרות פחות משתי כסף דמדכתיב כסף או כלים ממעטינן כולוה כדאיתא בגמרא [ופטור] תשלומין למדנו משומר שכר ובשומר שכר קרקעות עבדים ושטרות נתמעטו אבל פחות משתי כסף לא נתמעטו בו שאין בו כסף או כלים ולפיכך כל אחד מלמד על חברו שומר חנם למד על הכל שאין נשבעין על עבדים ועל הקרקעות ועל השטרות ועל המטלטלין כל שהן פחותות משתי כסף ושומר שכר למד על הכל שאין חייב תשלומין בעבדים וקרקעות אבל לפטור פחות משתי כסף מת שלומין לא למדנו לא משומר שכר ולא משומר חנם ולפיכך שומר חנם חייב בו על הפשיעה ושומר שכר בנגבה ואבדה ושואל על כל האונסין:

גמ' והני מילי בפני עצמן: זוקקין גוררין: ועוד אין נשבעין על שעבוד קרקעות דכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע ודכותה אמרינן נמי התם בפ' הכותב גבי עד חד מעידה שהיא פרועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטתא הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומסקינן נמי עלה אלא אמר רבא מדרבנן ומיהא שמעינן שכשם שנתמעטו קרקעות וחביריהם משבועת השומרים ומשבועת מודה מקצת כך נתמעטו משבועה הבאה בהעדאת עד אחד וצריך טעם למה שהרי כשם שאנו מחייבין שבועה בהעדאת עד אחד לפי שחיובו של עד אחד לשבועה נלמוד מחיובו של שנים לממון וכדאמרינן כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייב שבועה ולפיכך כשם שאין חלוק בין שתי עסף לפחות מהן לחיוב תשלומי בשני עדים שכל השומרין חייבין בפחות משתי כסף לפחות מהן ששנים לממון ועד אחד לשבועה שוין הם כשם שאין מחלקין בזה כך אין מחלקין בזה אבל בקרקעות ועבדדים ושטרות אין הדבר כך שהרי דינו חלוק מן המטלטלין לענין תשלומים בשני עדים שאם באו עדים והעידו במטלטלין על ש"ח שפשע ועל שומר שכר שנגנבו ועל שואל שנאנסו חייבין ואם העידו בכיוצא בזה בקרקעות פטורין לפיכך כשם שהורע כחן של שני עדים בהן לענין תשלומין כך ראוי שיורע כחו של עד אחד בהן לשבועה ואי אתה יכול להטיל ריעות אחר בו אלא שתאמר שעל המטלטלים יהא קם לשבועה ולא על הקרקעות ואע"פ שנמצא שהורע כחו יותר של עד אחד לשבועה מב' לממון ששנים מחייבין בהם ממון במזיק בידים ועד אחד אינו מחייבו שבועה כלל אי אפשר בלאו הכי שכיון שאין אנו יכולין להשוות הריעות בהן יש לנו להכריע המשקולת בכדי שיהא קולא לנתבע וכתב הרשב"א ז"ל בשם מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דש"ח פטור אף משבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו דמכל השבועות פטרו הכתוב ואינו מודה שיהא פטור משבועה שאינה ברשותו כיון ששבועה זאת חכמים תקנוה משום שמא עיניו נתן בה ודאמרינן נמי דאין נשבעין על [ההקדשות] ה"מ שבועה דאורייתא אבל שבועה כעין של תורה משביעין אותו דבפרק הזהב פרכינן מההיא דבני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו או נאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר אמתני' דתנן דאין נשבעין על ההקדשות ומסקינן דשבועה זו תקנת חכמים הוא כדי שלא יזלזלו בהקדשות ולמדנו משום שנשבעין על הקדשות מן התקנה כעין של תורה דומיא דשבועות המשנה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען:

מתני' יש דברים שהן בקרקע שמחוברין לקרקע: ואינן כקרקע ונשבעין עליהם משום דבענבים העומדין לבצור עסקינן כדאיתא בגמרא ור"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן לא סבירא להו הכי וא"ת והא הילך הוא יש לומר משכחת לה בשבצרן וא"ת אמאי פטרי רבנן מטעמא דהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע שהרי אע"פ שהתחלת החיוב במחובר לקרקע היה כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהן של ענבים אין כאן שבועת קרקעות אלא שבועת מטלטלין יש לומר דמהא שמעינן דכיון דעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע"ג [שלאחר] הפקדון בצרן הנפקד הרי הוא כתובע קרקע וה"נ מוכח בריש מציעא דמקשה התם ולמ"ד הילך פטור קרקע אמאי איצטריך למעוטי הא כל קרקע הילך הוא אמר לך כי אצטריך קרא היכא דחפר בה שיחין ומערות אע"פ שאינו חייב לו אלא בדמי הזיקו דינו כתובע קרקע שהיא נמשכת מחמת קרקע והיא מגוף קרקע

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט