רי"ף על הש"ס/מגילה/דף ח עמוד א

הלכות רב אלפס

כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא:

וגרסי' בפ' השותפין (בבא בתרא ג, א) והנ"מ דלא חזא ביה תיוהא אבל חזא ביה תיוהא סתר ובני לה כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתרה ובנייה ולא אפקיה לפוריא מינה עד דתקין לה שופכי:

אמר רבא האי בי כנישתא חלופא וזבונא שרי אוגודה ומשכונה אסיר מ"ט בקדושתה קיימא כדמעיקרא ליבני נמי חלופינהו וזבונינהו שרי אוזפינהו אסור והנ"מ בעתיקא אבל בחדתא לית לן בה ואפילו למ"ד הזמנה מילתא היא הנ"מ כגון בגד למת דחזי לאשתמושי ביה אבל הני כטווי לארוג דמי וליכא מאן דאמר. מתנה בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שדי מאן דאסר במאי תפקע קדושתה ומאן דשרי אמר אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא יהב ליה מתנה הלכך הויא ליה מתנה בזביניה והלכתא כמאן דשרי:

ת"ר תשמישי מצוה נזרקים תשמישי קדושה נגנזין ואלו הן תשמישי מצוה סוכה ולולב וציצית ושופר ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקאות תפילין ומזוזות ותיק של ס"ת ונרתיק של תפילין

רבנו ניסים (הר"ן)

לגמרי ויתיאשו עוד להחזירו לעולם ואורי ליה רב אשי דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין להתנות ולתת רשות בכך וזהו שכתב הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל כלשון הזה אמר אברהם אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ארבעה דברים הללו ואם אמר שיהיו יכולין להתנות עליה לזורעה והוא היה תל חרב לא אמרינן לחלל הבית שהיה לתפלה להיות בורסקי וכיוצא בו ושמעינן משמעתין שאע"ג דאיכא במתא יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצי מזבני משום דמסתמא כאפוטרופסין דידהו שנטלו רשות מב"ד דמי ומסתברא נמי שמוכרין בלא הכרזה שלא מצינו הכרזה אלא בדבר שמוטל על ב"ד לעשותו כגון ב"ד שמוכרין להגבות לאחרים כדאיתא בהדיא בערכין [דף כב ב] בלישנא דהכרזה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו אבל בדבר שאנו עושין בדעתנו ואין אנו צריכין בו לב"ד לא הוזכרה בו הכרזה ואין במכירה זו דין אונאה כשליח המוכר אלא כמוכר משלו דקי"ל [ב"מ נו א] דאין אונאה לקרקעות לפי שאלו כמוכרין בשלהן הרא"ה ז"ל וכתב עוד שמכאן אתה דן לקרקע שהוא הקדש לעניים ונתרצו כל בני העיר למכרו או להחליפו שהרשות בידן שכולן שותפין בו עד שהן פסולין להעיד בו ולדון עליו כדאיתא בבבא בתרא [דף מג א] ואע"ג דאיכא קטנים ונשים אידך כאפוטרופסי' דידהו הוו שנטלו רשות מב"ד שיכולין למכור קרקעות כדאית' בתוספתא ומיהו דוקא כל היכא דלא עברי בהא מילתא אמצוה לקיים דברי המת:

אבל חזא ביה תיוהא: דבר רעוע סתר ובני דסכנתא היא:

ולא אפיק לפורייה מינה: ואע"ג דבתי כנסיות אין ישנין בהן צורבא דרבנן שאני וכ"ש דלצרכו עבד ומדת חסידות נהג במילתא דאילו מדינא לא הוה צריך:

חלופה וזבונה שרי: דחיילה קדושה אחליפין ואדמים:

ואפילו למ"ד הזמנה מילתא היא: בסנהדרין בפרק נגמר הדין [דף מז ב]:

ומאן דשרי אמר אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא יהב ליה הדר הויא ליה מתנה כזביני: הקשה הרמב"ן ז"ל כיון דבעי מידי דתתפקע ביה קדושתו נהי דמתנה כזביני היכי תפקע קדושתו בההיא הנאה והא כבר אכלוהו ואינה בעולם ועוד הקשה כיון דשמעתין מוכחא דבהכ"נ יש בו קדושה דהא אמרינן אוגורא ומשכונא אסור מ"ט בקדושתיה קאי ואמרינן נמי במאי תפקע קדושתיה היאך נמכר והא דבר שראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה ובתוספתא דהאי פירקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותו כי מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתי בהו שיכרא והא נתפסין הן בקדושתן ותירץ ז"ל דבהכ"נ עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ואמרינן נמי דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואבוהון דכולהון דם [שחיטה דתניא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יהו מצות בזויות עליו] כדאיתא התם בפרק במה מדליקין (דף כב א) ולפיכך בהכ"נ כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה אפילו בחורבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור ולבנותו הלכך כשמכרוהו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצין מן הסתם שתכחש מצותם לגמרי אלא שתחול קדושת בהכ"נ על הדמים אבל כשנמלכו בני העיר למכרו לשתות בו אפילו שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושתו ממנו כסוכה ולולב לאחר זמנן ומ"מ כל שאין להן אלא בהכ"נ אחד אסור למוכרו דאמרינן (ב"ב דף ג ב) לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא הלכך בשיש להם אחרת מותר למכרה דהוה ליה כהפריש ז' אתרוגין לז' הימים דיוצא בו ואוכלה [סוכה דף מו ב] ליומיה ספרים וכל תשמישי קדושה נמי אע"פ שבכל מקום שהן בקדושתן הן עומדין אפ"ה אם מכרם לעשות בהם צרכיהם איכא משום אכחושי מצוה דמוכרין הלכך עד שיסכימו במכירתן ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אינן רשאין להוציאן בצרכיהם ולא מפני שקדושתם נתפסת ממש על הדמים כדאמרן ומה שחלקו במתנה מאן דאסר סבר שאין אנשי העיר רוצים שיפקיעו ז' טובי העיר מצותה אא"כ יפקעו אותה על מצוה אחרת ומאן דשרי סבר אי לאו דיהיב להו מידי דדבר מצוה כגון תיבה ומטפחות או ספרים לא היו נמלכין טובי העיר לתת לו בהכ"נ זו הלכך כזביני היא ושרי דלאו גרועי מצוה הוא אלו דבריו ז"ל ואין דבריו ברורים אצלי דאי משום בזויי מצוה אתינן עלה וכדאמרינן (שבת דף כב א) אבוהון דכולהון דם בדמים שלא היו מצוה מעולם מאי בזוי מצוה איכא שמא תאמר אם לא יקחו בהם דבר של קדושה נמצא שעברו על דעת בני העיר במכירת בהכ"נ ונמצאת מכירתו בטלה א"כ למאי דמספקא לן אי אסור למכור ס"ת ישן לקנות בו חדש כי מכרו ס"ת תבטל מכירתן שהרי עברו על דעת בני העיר שאינן רוצים אלא בעלוי ומאי קא משנינן לקמן בגמרא מתני' דיעבד ועוד דאי משום בזויי מצוה בלחוד אתינן עלה למה לן עלויא הא אפילו בדוכתי סגי דהא קי"ל [שבת דף כ"ב א] מדליקין מנר לנר ותו קשיא לי בלישנא דאמרינן אי לאו דה"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה לא משמע דההיא מתנה תיהוי דיהיב להו מידי דדבר מצוה כגון תורה ומטפחות או ספרים ועוד שהרב אלפסי ז"ל כתב מתנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר פליגי בה רב אחא ורבינא וכה"ג אפילו למשתי בהו שיכרא שרי לפיכך נ"ל דבהכ"נ ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפילו התנו עליו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אי אפשר שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישא מקדושת בהכ"נ לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה ועוד דהויא לה קדושה שניה וקלישא מקדושה ראשונה כדאשכחן [מעשר שני פ"ג מ"י] לר' יהודה דס"ל דלקוח בכסף מעשר שנטמא יקבר משום דלא אלים למתפס פדיוניה כמעשר גופיה הלכך בין שמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר או שלא במעמד אנשי העיר לעולם דמים נתפסים בקדושת בית הכנסת ומפקע קדושתיה גבייהו אלא דשבעה טובי העיר לחודייהו לא מצי לאפקועיה ההיא קדושת דמים אע"ג דאיקלישא אבל במעמד אנשי העיר יכולין להפקיע לקדושת בהכ"נ להפקיע בכדי ומש"ה אמרינן במתנה אפילו נתנוה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר במאי תתפקע קדושתיה ומאן דשרי סבר דמפקעא אההיא הנאה דהוו להו מיניה שהרי הן כמחויבים לשלם לו גמול וכיון דמפקעה אמידי דהיינו ההיא הנאה אע"פ שיצאה לחולין אין בכך כלום שרשאין הן בכך ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר:

גרסי' בגמרא [דף כו ב] רמי בר חמא הוה בני בי כנישתא הואי ההוא בי כנישתא עתיקתא בעא למסתרי ולעייולי כשורי מיניה ואתויי להאי וקא מבעיא ליה הא דאמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא כי האי גוונא מאי ואתא לקמיה דרב פפי ואסר ליה אתא לקמיה דרב הונא בר תחליפא ואסר ליה:

תשמישי מצוה נזרקין: רשות לזורקן לאחר שעברה מצותן:

תשמישי קדושה נגנזין: חובה לגנזן:

תיק ונרתיק: תיק גדול נרתיק קטן ודקדקו מכאן בעלי התוספות ז"ל שהדלי"ת והיו"ד שהן בקשר הרצועה אין להם דין אותיות ואינן הלכה למשה מסיני כשי"ן של תפילין מדלא קא חשיב להו לרצועות אלא תשמישי קדושה ועוד מדאמרינן בשבת בפרק במה מדליקין [דף כח ב] לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ואמרינן למאי הלכתא וכו' אלא לעורן והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני כלומר וכיון שכן פשיטא דתיפוק לי משום שי"ן אלא לרצועות והא אמר רבי יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני ומשני נהי דגמירי שחורות של בהמה טהורה מי גמירי ואם היו האותיות שברצועות הלכה למשה מסיני הוו להו לאקשויי נמי והאמר מר דלי"ת ויו"ד הלכה למשה מסיני כדאקשינן בשי"ן ומדלא אמר הכי שמע מינה דאינן האותיות אלא קשר בעלמא ואמרינן נמי בפרק במה אשה [דף סב א] והרי תפילין דמחופות עור ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ונכנס שאני התם משום שי"ן ולא קאמר משום דלי"ת ויו"ד וזה שלא כפרש"י ז"ל שכתב אהא דאמרי' בפ' הקומץ [דף לה ב] וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש דהיינו טעמא דשל ראש קדושין יותר משל יד שבשל ראש יש שי"ן ודלי"ת שהם רובו של שם ומהא שמעינן דליתא אלא התם הכי פירושא אלו תפילין שבראש שהן בגובה של ראש ונראין לפיכך הן דומין לאות

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט