ר"ן על הרי"ף/חולין/פרק א
הכל שוחטין כל היכא דתנינן הכל מייתי להו בשמעתא קמייתא דערכין ומפרשינן התם בכלהו הל לאתויי מאי ובגמ׳ נמי פליגי אמוראי הכל דמתני לאתויי מאי:
ומקשינן בגמרא היכי תנן הכל שוחטין דמשמע דההוא דמרבינן מהכל לכתחלה מרבינן ליה והדר תני ושחיטתן כשרה דמשמע דוקא דיעבד ומתרץ רב אשי למתני׳ הכי הכל שוחטין ואפי׳ ישראל משומד משומד למאי לאכול נבילות לתיאבון וכדרבא דאמר רבא ישראל משומד לאכול נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט ואם שחט יבדוק סכין אחריו אם נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו חוץ מחרש שוטה וקטן דאפי׳ דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו והכין פירושו דמשומד זה אינו משומד אלא לתיאבון דאי לא משכח היתרא אכיל נבלות הילך כל שאין לו סכין בדוקה לא טרח לאהדורי בתר סכין יפה אבל כל שבדק סכין ונתן לו כי שחיט שפיר קא שחיט דכל כמה דמצי למיכל היתרא לא אכיל איסורא ודוקא לתיאבון הוא דבודק סכין אחריו אבל אוכל נבלות להכעיס אפי׳ נמצאת סכינו יפה מועד הוא לנבל בכוונה ובידים והכל שוחטין דמתני׳ משמע דההוא דאתרבי מהכל לכתחלה מרבינן ליה היינו ישראל משומד אוכל נבלות לתיאובן דבודק סכין ונותן לו ושוחט לכתחלה ושחיטתן כשרה דמשמע דיעבד קאי אהיכא דלא בדק סכין מתחלה שאם בדק סכין ונמצאת סכינו יפה שחיטתו כשרה ומתני׳ הכי קתני הכל שוחטין לכתחלה בבוקדק סכין ונותן לו ושחיטתן כשרה בדיעבד כששחט בלא בדיקת סכין ונמצאת סכינו יפה חוץ מחרש שוטה וקטן דאפי׳ דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו ופרכינן עלה דרב אשי וכולן ששחטו אהייא אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה אלא אישראל משומד אי בדק סכין ונתן לו הא אמרת שחיט לכתחלה אלא דלא בדק אי דאיתיה לסכין ליבדקיה אי דליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דילמא בסכין פגומה קא שחיט ואסיקנא בקשיא ולענין הלכה אף על גב דסלקא אוקימתיה דרב אשי בקשיא שמעתיה דרבא דישראל משומד הלכתא היא והכי מוכח בגמרא ושמע מינה דבדיקת סכין לא מעכבא אלא לפני שחיטה אבל לאחר שחיטה לא דהא אפי׳ בישראל משומד לא בעי בדיקת סכין אחריו אלא כשלא בדק סכין מתחלה ומיהו כל היכא דאיתיה לסכין קמן בדקינן ליה ולפנינו נאריך עוד בזה בס״ד ואם תאמר אפי׳ כי לא בדק סכין ונתן לו למה לא ישחוט על סמך שיבדוק סכין אחריו ואם נמצאת סכינו יפה יאכל משחיטתו ואם לאו לא יאכל יש לומר דכל שהשחיטה תלויה בבדיקה שבסוף ואילו לא היינו יכולין לבדוק כגון דליתיה לסכין קמן תהא שחיטתו אסורה אין מוסרין לכתחלה לשחוט על סמך אותה בדיקה שמא יחשבו הרואים שאין אנו צריכין לבדיקתו וימסרו לו ולא יבדקו אחריו ונמצאו אוכלים נבלות כיון שבדיקתו מעכבת ושמעינן נמי ממלתיה דרבא דלא חיישינן שמא יארע קלקול בשחיטה דהא ישראל משומד לא מהימן לן ואם איתא דחיישינן אף על גב דבדקינן סכין ויהבינן ליה היכי סמכינן עליה שישחוט בינו לבין עצמו דילמא אתרמי ליה דשהה ודרס אלא ודאי היינו טעמא דכיון שהוא מתכוין לשחוט חזקה יפה שחט ומסתברא דדוקא משומד לאכול נבלות הוא שצריך הוא שצריך לבדוק לו את הסכין כיון שהוא משומד לאותו דבר עצמו אבל משומד לעבירה אחרת לא דכיון דקיימא לן דמשומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כולה הרי הוא לענין שחיטה כישראל כשר אלא שהר״מ במז״ל כ׳ בפרק רביעי מהלכות שחיטה ישראל משומד לעבירה אחת מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק הסכין ואחר כך יתננו למשומד זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק ולענין משומד לאכול נבלות אפי׳ שלא לתיאובן אם בדקו סכין ונתנו לו ועמדו על גביו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה דכיון דקיימא לן משומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כולה איתיה בשחיטה ושחיטתו כשרה אבל לא עמדו על גביו מתחלה ועד סוף שחיטתו פסולה דכיון שהוא משומד אפי׳ שלא לתיאבון חיישינן שמא שהה שמא דרס אבל משומד להכעיס אפי׳ לדבר אחד וכן משומד לעבודה זרה הרי הן כגוים גמורין שאינן בשחיטה כלל ואפי׳ עמדו על גבן מתחלה ועד סוף שחיטתן פסולה שאין שחיטה אלא בישראל כדתנן לקמן שחיטת גוי נבלה וכן הדין למשומד לחלל שבתות בפרהסיא והכי איתא בגמרא וכותי נמי שחיטתו פסולה דהא קי״ל לא זזו משום עד שעשאום גוים גמורים וכדאיתא התם ורבינא אוקי לכתחלה ודיעבד דמתני בתרי אוקימתי אחריני כדאיתא בגמרא באוקימתא קמייתא אוקי לכתחלה דמתני׳ לומר דכל שהן מומחין כלומר שבקיאין אנו בהן שיודעין הלכות שחיטה שוחטין אע״פ שאין מוחזקין לנו שלא יתעלפו בשעת שחיטה מתוך רכות לבם אבל כל שאין אנו בקיאין בו שיודע הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו ואם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה והיינו דיעבד דמתני׳ ובאוקימתא בתרייתא אוקמה איפכא דהכי קתני הכל שהן מוחזקים לנו שאינן מתעלפים בשעת שחיטה מפני רכות לבם שוחטין אף על פי שאין אנו בקיאין בהן אם יודעין הלכות שחיטה והיינו לכתחלה דמתני׳ אבל כל שאין מוחזק לנו שאינו מתעלף לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה והיינו דיעבד דמתני׳ ואמרינן בגמרא דהנהו אמוראי דמוקמי לה למני׳ באוקימתי אחריני נאדו מהני תרי אוקימתי דרבינא מאוקימתא קמייתא נאדו משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומאוקימתא בתרייתא נאדו משום דלעלפויי לא חיישינן וקי״ל הכי דלא חיישינן לא לעלפויי ולא לשאינן מומחין וכמו שכתב הרב אלפסי ז״ל לפנינו וכמו שנכתוב שם בס״ד אע״ג דמכשירין ישראל משומד לאכול נבלות לתיאבון בבודק סכין ונותן לו דוקא דידעינן דיודע הלכות שחיטה הא לאו הכי אפי׳ דיעבד שחיטתו פסולה דליכא למימר ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואיכא מאן דאמר דכי היכי דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וסמכינן בהמחאה שלו הכי נמי סמכינן עליה ששחט רובן של סימנין שרוב מצויין אצל שחיטה חברים הם וחזקה עליהם שאינו יודצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידן אבל מדברי בעל הלכות ז״ל נראה שצריך לבדוק בסימנים:
וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה מוכח בגמ׳ דלכ״ע האי וכולן אחרש שוטה קוטן נמי קאי דדוקא דיעבד מכשירין לשחיטתן אבל לכתחלה אין מוסרין להם לשחוט אפי׳ באחרים עומדין על גבן דכיון שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ישהו או שמא ידרסו מעט ולאו אדעתייהו דהני אחרים שרואין אותן ולענין נשים כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחוט מפני שדעתן קלה וליתא דאפילו במוקדשין שוחטין לכתחלה מדתנן כל הפסולין ששחטו שחיטן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ואפי׳ בקדשי קדשים ומקשינן התם דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהו ושחט מלמד שהשחיטה כשרה וכו׳ ומשני הוא הדין דאפי׳ לכתחלה ומשום דבעי למתני טמאין דלכתחלה לא תנא נמי ששחטו ואם איתא דנשים אין שוחטות לכתחלה הול״ל משום דבעי למתני נשים דתני להו ברישא אלא ודאי משמע דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשין והא דאמרינן בפ״ק דפסחים גבי ביעור חמץ דכיון דמרבנן הוא הימנינהו רבנן בדרבנן דאלמא הא בדאורייתא לא מהימני הא אמרינן התם טעמא בירושלמי מתוך שהנשים עצלניות הן בודקות כל שהוא כלומר מתוך שאין שם חמץ ידוע תולות לומר שאין שם חמץ ומקילות ואי דאורייתא לא מהימני אבל בשאר מילי מהימני אפי׳ בדאורייתא ומעשים בכל יום שסומכין עליהן במליחה ובניקור הבשר אף על פי שיש בו טורח מרובה מפני שהן יודעות מקומות החלב והחוטין ולא אמרו בודקות כל שהוא אלא במה שאין שם איסור ידוע ויכולות לתלות לתלות כמו שפירשנו:
שחיטת גוי נבלה ומטמאה במשא אפי׳ לכתחלה ואחרים רואין אותה שאין שחיטה אלא בישרלא אבל גוי כיון דלאו בתורת שחיט הוא כששחטה הויא ליה כמתה מאליה אבל בהנאה שרי דלא אמרינן סתם מחשבת גוי לעבודה זרה והכי איתא בגמרא:
השוחט בלילה וכו׳ לקמן אפרשנה בס״ד:
השוחט בשבת וביום הכפורים אע״פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ודוקא בשוגג או אפי׳ במזיד בששחט בצנעא דאילו בפרהסיא ובמזיד הא קיימא לן דמשומד לחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו פסולה וכדכתבינא לעיל אבל בתוספות כתבו דאפי׳ במזיד ובפרהסיא ובמזיד שחיטתו הראשונה כשרה שאינו נעשה משומד אלא משחיטה הראשונה ואילך והביאו לזה ראיה וכתבתיה בחידושי ואין כאן מקום להאריך:
גמ׳ גרסינן בגמרא אמר רבא ישראל משומד לאכול נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מאי טעמא כיון דאיכא היתרא ואיסורא קמיה לא שביק היתרא ואכיל איסורא וכמו שפרשתיה במשנתנו ואמרי ליה רבנן לרבא תניא דמסייעא לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין כלומר חמצן של עוברי עבירה שאין מבערין חמצן בפסח מפני הפסדן:
מותר מיד לאכול אף על גב דודאי עבר עליו הפסח דהא לא שהה כדי לאפות:
מפני שהן מחליפים בשל גוים דכיון דמצו למיכל בהתירא דחמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור דלא שביק התירא ואכיל איסורא וכתב רש״י ז״ל ואף על גב דהשתא נמי אסור הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לאו דיהביה לגוי לא הוה יהיב ליה דידיה אפילו הכי כמה דמצי למעבד בהיתרא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס את חליפיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית ויש אומרים שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למוכרו לגוי מותר ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי עצים אלו דברי רש״י זכרונו לברכה ואיכא למידק עליה דהרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי יסור הנאה מותרים אף למחליף עצמו דאי לא היאך אשה מתקדשת בהן ויש לומר דלעולם למחליף עצמו אסורין ואפילו הכי כיון שהאשה יכולה ליהנות בהן ממילא היא נקנית אבל הרמב״ן ז״ל כ׳ דאפי׳ לדידיה אם עבר והחליפן מותרין כיון שאין תופסין דמיהן לפי שכיון שלא היה לו רשות להחליפן ואיסור הנאה הן דמיהן וחליפיהן אינן אלא כגזל ביד המוכר וכשהוא נהנה בהן לא מאיסורי הנאה הוא נהנה אלא מגזל שבידו וכדגרסינן בירושלמי עלה דההיא דמכרן וקדש בדמיהן ר׳ חגי בשם ר׳ זעירא בשאין דמיהן [כלומר לפי שאין זה דמיהן שאין תופסין דמיהן] א״ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזילה כלומר היא מקודשת במעות אלו לפי שאינן דמי ערלה וכלאי כרם דהא אינן תופסין דמיהן וגזל בעלמא הן ביד המוכר ומה שהקשה רש״י ז״ל שאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח לא קשיא דודאי אין לאיסורי הנאה דמים כלל שהרי אין לו בהן כלום ואינו יכול למכרן הילכך האוכל אותם אינו מזיק לו כלום דהא עומדין לישרף הם אלא שאם מכרן הוא מותר בדמיהן וכטעם הירושלמי וכן כתב הר״מ במז״ל שהדמים מותרין:
גרסי׳ תו בגמ׳ הנותן לשכנתו כלומר אשת עם הארץ:
עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר כלומר שאם מסר לה שאור ותבלין אינו חושש שמא החליפה ונתנה משלה שאינו מתוקנין שאף על פי שחשודיה לאכול דבר שאינו מתוקן אינה חשודה להחליף:
בד״א בשאמר לה עשי לי משלי אבל אם אמר לה עשי לי משליכי חוש שלשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר ומפרשינן בגמרא דאף על גב דהכא תערובת דמאי הוא דהיינו שאור ותבלין שהן מעורבין בעיסה זו ותערובת דמאי שרי שהרי לא גזרו עליו חכמים בעיניה ואפילו הכי כיון דאמר לה משליכי כמאן דערבי איהו בידים דמי שהרי על פיו עשתה ונעשית שלוחו ומכאן למד הרשב״א ז״ל שאסור לומ רלחנוני גוי שיעש לו מרקחת או לפלטר לעשות לו פת דטעמא דשרי ליקח מהן מרקחת ופת היינו משום דסתם כליהן של גוים אינן בני יומן כדמוכח בעבודה זרה והוי נותן טעם לפגם ובדיעבד שרי אבל כשאומר להם לעשות לכתחלה הרי הוא כמבשל בכליהם לכתחלה ואסור כדאמרי׳ הכא דכיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דערב בידים דמי וכתב שאפשר שעל זה נהגו היתר בדורות הללו בכך לפי שכיון שהן אומנין והכל לוקחין מהם מיחדים כלים לאומנותם כדי שלא תפגם מלאכתם בחליפת כליהן ומדאמרינן דבזמן דאמר לה עשי לי משלי אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר שמעינן מינה שמותר להפקיד גבינה של ישראל וכיוצא בה אצל מי שהוא חשוד לאכול של גוי דנהי דלההוא איסורא חשיד לא חשיד לחלופי ומיהו מוכח בגמרא דאצל חמותו או אצל פונדקית שהוא סומך עליה ורוצה בתקנתו חיישינן לחלופי שאף על פי שאינה חשודה להחליף לועלת עצמה איכא למיחש שמתוך שהיא רוצה בתקנתו תחליף כל מה שיתקלקל לה משל מפקיד ולא סבירא לה דבכי האי גוונא איכא איסורא שהרי לטובה מתכוונת אבל אצל אדם אחר שאינו רוצה בתקנתו של מפקיד מפקידים אצלו שאף על פי שהוא חשוד לאותו דבר לא חשיד לחלופי ומכאן נראה שמותר לתת לחייטים ישראלים החשודים לתפור בחוטי פשתן חוטי קנבוס דלחלופי לא חיישינן אף על פי שהרשב״א ז״ל מפקפק בדבר ואומר שאף על פי שמצד החוט בעצמו אינן חשודין להחליף שמא מתוך שתפירת הפשתן קלה אצלן הן מחליפין ולא מחוור דמכל מקום מאיזה צד שיהו מחליפין בדבר ואומר שאף על פי שמצד החוט בעצמו אינן חשודין על הגזל דדבר ברור שאין מפקידין אצלן דכל שכן שהן חשודין להחליף כדאמרינן בגמרא השתא מגזל גזלה חלופי מיבעיא אלא שאפשר לי לדון להלכה ולומר דכל שהוא אומן בין גוי בין ישראל שרי מדאמרינן בפרק התכלת גבי ציצית דנקחים מן המומחה ולא חיישינן לקלא אילן:
אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה וכו׳ ואלו הן הלכות שחיטה:
שהייה שהפסיק בשחיטתו כדי שחיטת בהמה אחרת עד שלא גמר אותה ואחר כך גמרה:
דרסה ששחט בלא הולכה והבאה:
חלדה שנטמן הסכין כששחט ולשון חלדה מלשון חולדה הנכנסת בעיקרי הבתים בחורים:
הגרמה ששחט למעלה ממקום שחיטה:
ועיקור פרש״י ז״ל דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ותנינן לה במתניתין דהשוחט תנן שחט הושט ופסק אתֿ הגרגרת ר׳ ישבב אומר נבלה ר״ע אומר טרפה ולא מחוור מדאמרינן לקמן בגמרא בפרקין תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף ואם איתא דעיקור היינו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איתא כדתנן בהדיא ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ועוד דאם איתא דשמואל מיירי במידי דמטרפי סימנין ליתני נמי נקובת הושט לפיכך פירש הרמב״ן ז״ל וכן בה״ג דיעקור סימנין היינו שנתדלדלו כולן או רובן בדבר שאין עושה אותה טרפה כדאיתא בפרק אלו טרפות והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל [בסימנים שתהא] נבלה לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנין והיינו דהוה ס״ל לרמי בר יחזקאל שאין עיקור סימנין לעוף לומר שדבר זה אינו בעוף כלל ואינו לא טרפה ולא נבלה ומאי דאמרינן לקמן בסמוך מאי קמ״ל כולהו תנינהו פירש רב שמעון בעל הלכות ז״ל דעיקור נפקא לן מדתנן הנוחר והמעקב פטור מלכסות ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כדאיתא לקמן אלמא עיקור לאו שחיטה היא כלל:
מאי קמ״ל כולהו תנינהו במתני׳ בהדיא לקמן ועיקור כדפרישית:
זימנין דשהי ודריס ולא ידע כתבו בתוספות שאפי׳ שאלוהו לאחר שהודיעוהו הלכות שחיטה שהית או דרסת ואמר ברי לי שלא שהיתי ושלא דרסתי אין סומכין עליו חוששין שמתוך שלא היה מקפיד לא הרגיש ולא ידע:
הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה אם נשחטו כראוי ומדברי בעל הלכות ז״ל נראה שצריך לבדוק גם כן אם שחט בסימנין עקורים ולא הודו לו דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימא:
לא בדק בסימנין אחר שחיטתו מאי טריפה כטרפה שחוטה שאינה מטמאה כדאמרינן בהעור והרוטב וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה והך נמי אסורה באכילה אבל אינה מטמאה במשא דבהמה בחייה בחזקת איסור אכילה קיימא ולא קיימא בחזקת טומאה הילכך כשלא בדק בסימנין מוקמינן לה אחזקה קמייתא ואסורה באכילה:
נבלה ומטמאה במשא דהבמה בחייה בחזקת שאינה שחוטה עומדת וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מחזיקינן לה והשתא מתה מטמאה במשא:
דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת שהרי אסורה משום אבר מן החי נשחטה הרי היא בחזקת היתר אף על פי שנולד בה ספק טרפות כל שיש לתלותו לאחר שחיטה מוקמינן לה בחזקת היתר דסתם בהמות אינן מצויות ותלי׳ בלאחר שחיטה וכשרה ומהאי טעמא לא דלא מצרכינן למבדק בשמונה עשר טרפות אלא בסרכות הריאה מתוך שהן מצויות ומיהו בדליתה קמן מוקמינן לה בחזקת היתר ומכשירינן לה ולפנינו נאריך בזה
בס״ד:
מנקר נוקב:
שמא במקום נקב של נחש נקב ואסור משום סכנת נפשות:
גרסינן בגמרא אמר רבי זירא ליבן סכין כלומר באור ושחט בה שחיטתו כשרה דחידודה קודם לליבונה כלומר דלא אמרינן שריפה היא זאת ולא שחיטה לפי שחדודה מקדים וממהר לחתוך קודם שיכוו הסימנים מן האור:
ומקשינן והא איכא צדדין כלומר דנהי דחדודה קודם וחותך מכל מקום צדדי הסכין שורפין את הסימנין ומיטרפה בהכי דושט נקובתו במשהו ושריפה הרי היא כנקב:
ומתרצינן דבית השחיטה מרווח רווח ואין צדדי הסכין שורפין את הסימנין ומהא שמעינן שאם נכוה הושט או ניקב כנגד מה שנשחט ממנו קודם גמר שחיטה שנאסרת בכך דאם לא כן מאי קא מקשינן והא איכא צדדין והרי אינן נכוין אלא כנגד מה שנשחט אלא שמע מינה כדכתיבנא והא דרבי זירא לא כתבה הרב אלפסי סז״ל בהלכות משמע דסבירא ליה דלא קיימא חלן כוותיה מדאמרינן לקמן בפרקין צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא רב יימר אומר אבשרא ואטופרא צריכה ואתלת רוחתא לא צריכה מדרבי זירא דבית שחיטה מרווח רווח אלמא דאם איתא לדרבי זירא איתא נמי חלרב יימר ומדלא קיימא לן כרב יימר דהא אסיקנא דצריכה בדיקה נמי אתלת רוחתא שמע מינה דליתא לרבי זירא ואע״פ שאפשר לחלוק ולומר דלא דמי דאף על גב דבית השחיטה מרווח רווח עד שאין הסימנין נכווין מחמת חום הסכין אפשר דלא רווח כל כך שלא תהא מורשא של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצידי בית השחיטה וקורעתן אף על פי שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכאן אלא אילוה היה הדבר כן היו אומרים בפירוש בגמרא דלא דמיא וכן הר״מ במז״ל פסק [דלא] כרבי זירא בפ״א מהלכותש חיטה והראב״ד ז״ל תירץ דע״כ לא קאמר רבי זירא אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ומשום הכי אסיקנא דלכתחלה צריכה בדיקה אתלת רוחתא ורב יימר הוא שהיה לומד לכתחלה מדיעבד דרבי זירא ואנן לא סבירא לן כוותיה:
גרסינן תו בגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של עבודה זרה כלומר שנשתמש בה לקרבנות עבודה זרה אסורה בהנאה כדאמרינן במסכת עבודה זרה אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהם לעבודה זרה הכתוב מדבר:
מותר לשחוט בה דמקלקל הוא כלומר שאין זה הנאה זבחייה מרובים דמיה מלאכחר שחיטה שבחייה היא מיוחדת לשלשה דברים לגדל ולדות ולחריש ולאכילה:
ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא דכיון דשחטה להכי קיימא:
אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת דבכה״ג הוי מתקן והוי הנאה שאם לא ישחוט תמות:
ופעמים שמחתך מותר באטמי דקיימן לקורבנא כגון נתחים טובים ירך וכתף שהיה מקיימן לדורון לאדם חשוב דבכה״ג כי חתיך להו הוי מקלקל:
ומקשינן ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא כלומר דאע״ג דמקלקל הוא אסור לחתוך בה משום שמנונית דאיסורא דנבלות שנבלע בסכין:
ומפרקינן כגון שליבנה באור דמשום שמנונית ליכא ומקשו הכא היכי אמרינן מותר לשחוט בה מקלקל הוא והא אמרינן בפסח שני בסוף בפרק אלו דברים השוחט בשבת חטאת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות ופרכינן מאי תקן תקן להוציאה מידי אבר מן החי אלמא שוחט מתקן הוא והכא חשבינן ליה מקלקל איכא למימר לא דמי דגבי שבת במלאכת מחשבת תליא מילתא וכיון דאיתעבידא מחשבתו ובמה שחשב איכא תיקון קצת חייב אבל לגבי עבודה זרה בהנאה תליא מילתא וכיון שהפסדו מרובה משכרו אינו נהנה וכדאמרינן בעבודה זרה מה שמשביח (בדמיה) [בנביה] פוגם בצל ודאמרינן אסור לחתוך בה בשר מתקן הוא הוא הדין דאפי׳ חתך ממנו אסור דהא מתהני מע״ז אלא משום דאמרינן ברישא מותר לשחוט דעדיפא ליה לאשמעינן כחא דהתירא בלכתחלה נקט סיפא נמי לישנא דלכתחלה ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקי״ל כרבי אליעזר דאמר בפרק כל הצלמים גבי אשרה אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח ואיפסקא התם בגמרא הלכתא כוותיה ואיכא למידק אשמעתין דמדאמרינן הכא כגון שליבנה באור משמע דסכין אסורה בעיא ליבון והכי נמי משמע ֹבתוספתא דעבודה זרה דגרסינן התם הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין ואילו בפרק כל שעה משמע דבהגעלה בעלמא סגי להו וכדגרסינן התם והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון תירץ רבינו תם ז״ל דהכא בסכינים גדולים דרך בני אדם להשתמש בהם לפעמים על ידי האור כעין שפודין ומשום הכי בעו ליבון שכל שתשמישו על ידי האור אינו יוצא מידי דפיו אלא על ידי האור ובפרק כל שעה מיירי בסכינין קטנים שאין משתמשין בהן באור והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם רבי בא בשם רב יהודה הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון צריך שיהו ניצוצות ניתזין ממנה אבל רש״י ז״ל כתב בתשובה דלא שנא גדולה ולא שנא קטנה בהגעלה סגי לה ובודאי דהכי משמע דהא ההיא תוספתא דעבודה זרה מייתינא לה בסוף מכילתין דעבודה זרה ולא הזכירו בה סכינין כלל משמע דלדידן ההיא ברייתא משבשתא היא ולית בה סכינין ועוד דאם איתא דסכין גדולה צריכה ליבון כי אמרינן בפרק כל שעה מעייל קתייהו סטינא וןפרזלייהו בנורא ובתר הכי פסקינן התם והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון הוי לן לפרושי ולמימר דבגדולה צריכה ליבון אלא ודאי מדפסקינן סתמא שמע מינה דאפי׳ גדולה בהגעלה סגי להו והא דאמרינן הכא כגון שליבנה באור לרווחא דמילתא קאמרינן הכי שלא ללמד על דיני ההגעלות באו כאן ולפיכך תפש לו דרך קצרה לומר שטיהר אותה טהרה גמורה:
איתמר השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף כלומר קולף בית השחיטה מפני שבלעה שמנונית הסכין:
רבה בר בר חנה אמר מדיח מדיח את בית השחיטה במים ומקשו הכא לרב למה קולף דהא קי״ל דסתם כליהן של גוים אינן בני יומן וכיון שכן הוה ליה נותן טעם לפגם וקי״ל כמאן דאמר מותר תירצו בזה דאף על גב דסתם כליהן של גוים אינן בני יומן הני מילי בשאר כלים אבל סכין מתוך שתשמישו תדיר חוששין לבן יומו ואין זו סברא מחוורת וכמו שכתבתי בפרק אין מעמידין בס״ד אלא היינו טעמא דסכין מפני שדרכו להשתמש בו בלא הדחה חיישינן לשמנונית שטוח על פניו וכי אמרינן דכלי שאינו בן יומו הוי נותן טעם לפגם היינו דוקא באיסור הבלוע לפי שהוא נפגם בדפני הכלי אבל איסור שהוא בעין אפי׳ אינו בן יומו ודאי לא פגים ותדע לך דסכין חוששין לו למה שטוח על פניו מדאמרינן בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח אלמא חוששין לממשות של בשר שעל פני הסכין דאי לא הוה יה נותן טעם בר נותן טעם דשרי למיכליה בכותחא וכמו שאמרו שם דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח ואם תאמר והא אמרינן בפרק אין מעמידין גבי חלתית דאיסוריה משום דמפסקי ליה בסכינא דארמאי ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר חורפא דחלתיתא מחליא ליה אלמא אי לאו חורפא דתלתיתא איסורו של סכין של גוים נותן טעם לשבח הוא תירץ הרב רבי[נו] יונה ז״ל דהתם מיירי בחנוני שדרכו לקנח כליו כדי לעשות מלאכתו בנקיות היכך אי לאו חורפא דלחתיתא שרי שהרי אין איסור נשאר על פניו ומה שבלוע בו הוי נותן טעם לפגם ושרי ואחרים פירשו שכשאמרו כאן קולף בסכין שהוא בן יומו בידוע אלא שלא פירשו משום דלמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אפי׳ אינו בן יומו ולפיכך תירצו הדבר סתם מיהו לדידן דקי״ל נ״ט לפגם מותר לא מצרכינן קליפה אלא בסכין שהוא בן יומו בידוע ומקשו תו הכא לרבה בר בר חנמה דאמר מדיח תיפוק ליה דבלאו הכי נמי הדחה בעי דהא צריך הוא להדיחו מידי דמו וכדאמרינן בפרק כל הבשר אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה ומדיחו יפה יפה ואיתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתני׳ תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא יש מי שתירץ דהתם לקדרה מיירי אבל לצצלי לא בעי הדחה ואתא רבה בר בר חנה למימר דמשום גיעולו של סכין זה צריך הדחה אפי׳ לצלי אבל [הרשב״א] ז״ל כתב דמסתברא דאפילו לצלי נמי אמרו דבעי הדחה לפי שדם שעל פני הבשר אינו הולך על ידי האש אדרבה נקרש הוא ומתיבש ונשאר על הבשר והרב רבינו יונה ז״ל תירץ דאי משום דם בשפשוף במים עד שיצאו המים בלא מראה דם סגי אבל השתא משום שמנונית הסכין של איסור בעיא שפשוף
גדול כדי שיסור ממנו שומן הסכין שנדבר בו באומד הדעת ובשם הראב״ד ז״ל הקשו לרבה היכי סגי ליה בהדחה תבעי גרידה וכענין שאמרו בקישות ובטיח שחתכו בסכין דגריד לה לבי פסקי תירץ הרב רבינו יונה ז״ל דגרידה דהתם במקום הדחה קיימא דמשום דלא מהניא הדחה לדבר לח דאדרבה כל אימ דמדיח מבליע בו באיסור אמרו שאין לו תקנה עד שיגרוד מקום החתך אבל בדבר שאינו לח ושיוסר חלב הנדבק בו בהדחה כמו בשר בהדחה סגי ליה:
ואמרינן בגמרא לימא קסבר רב בית השחיטה רותח ורבה בר בר חנה סובר בית השחיטה צונן ואמרינן דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומשום הכי רב דאמר קולף שפיר ומאן דאמר מדיח סבר איידי דטרידי סמינין לאפוקי דמא לא בלעי ואיכא לישנא אחרינא בגמ׳ דכ״ע בית השחיטה צונן מאן דאמר מדיח שפיר דאע״ג דקי״ל בסוף ע״ז דסכין לחתוך בו צונן עי שיפה או נעיצה בקרקע עשר פעמים היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד בהדחה סגי ורב דאמר קולף משןום דאגב דוחקא דסכינא בלעי סימנין ולענין פסק הלכה פסק הרב אלפסי זכרונו לברכה כרבה [בב״ח] דאמר מדחי ולא משום דבית השחיטה צונן דהא אמרינן בפרק כל הבשר סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח מדקאמרינן אסור סתמא משמע עד שיכשיר הכשר גדול כהכשרו של כלי שבלע ברותחין דדכוותה נמי אמרינן התם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ושמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח אלמא כל היכא דאיתמר אסור סתם משום שהוא רותח הוא הלכך מדאמרינן סתמא סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח שמע מינה דבית שחיטה רותח אלא דהא דקי״ל מדיח משום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי וכן פסק הר״מ במז״ל בפי״ז מהלכות מאכלו אסורות ואיכא למאן דפסק כרב לחומרא וכן דעת רש״י ז״ל:
סכין ששחט בה טרפה שבא לשחוט בה:
והילכתא אפי׳ בצונן והכי איפסיק בהדיא בגמרא ואפילו הכי איכא למימר דקי״ל כמאן דאמר בשוחט בסכין של גוים קולף לפי שהסימנין רכין וקלין לבלוע איסורו של סכין אבל הסכין קשה הוא מלבלוע שמנוניתא של טרפה וכן כתב רש״י ז״ל:
מכפרה בבליתא דפייסא מקנחו בכתיכת בגד ישן של וילון שהוא קשה ואיכא למידק והיכי סגי בהדחה או בקינוח והא תנן הסכין שפה והיא טהורה ואמרינן בסוף ע״ז דלחתוך בה צונק קאמר תירץ רבינו תם דשאני התם דבלעה סכין מרותח גמור ואיכא מאן דאמר דשאני הכא שלא בלעה מן האיסור אלא פעם אחת:
הטבח צריך שיהיו לו שלשה סכינים אחת ששוחט בה פירש רש״י זכרונו לברכה שלא יחתוך בה ד״א שלא תפגם ופעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה והקשו עליו דהא ודא כל שעה ששוחט צריך לבדוק ואין לו לסמוך בשחיטה זו בבדיקת סכין שבדק בשחיט האחרת שהרי עשוי לפגום מעצמו וכיון שכן למה הוא צריך ליחד סכין אם בדק ומצא סכין כשר מוטב ואם לאו לאו הרי היא אסורה לכך פירשו דהיינו טעמא דבעינן שלא יחתוך בשר בסכין ששחט בה משום דם שעל פניו וכן נמי בעינן שתהא סכין מיוחדת לחתוך בו חלבים מפני שמנונית שעל פני הסכין דאף על גב דצונן בצונן הוא ובהדחה סכי וכי מלח ליה לבשר ודאי מדיחו דהא קיימא לן בפרק כל הבשר מדיח ומולח ומדיח הא אמרינן דהיינו היכא דלא חלליה בי טבחא אבל חלליה בי טבחא לא צריך והכא נמי זמנין דבתר דחלליה טבחא מחך בה הבשר ואיכא משום דם או משום חלב:
ונתקין ליה חדא ונתחוך בה בשר ואחר כך נמחתוך בה חלבים כלומר דאף על גב דבשר הכי צריך לחתוך בה בשר התם בשעתא אחריתא מסתמא לא משתמש בה אלא בהדחה אבל בשעה שמשתמש בה לאו אדעתיה להדיח בין בשר לחלב:
ופרכינן בגמרא השתא נמי מחלפי ליה ומתרצינן כיון דאצרכיניה תרתי אית ליה היכרא ופירש״י ז״ל עושה בהן סימנין ויש שלמדו מכאן שהמנקר בשר צריך ב׳ סכינין אחד לחתוך בו בשר ואחד לחתוך בו חלב ואינו נראכה שאם כן אין לדבר סוף שאותו של בשר כיון שהתחיל לחתוך במקום החלב אסור מיד אלא ודאי לא צריך והכא שאני שהוא חותך חלב גמור סמוך לשחיטה שהוא חם אבל נהגו שהמנקר נותן בגדו על ירכו וכל שעה שנוגע בחלב מקנחו בבגד:
גזרה שמא יריח חלבים ויהיו המים מפוטמות מן השמנונית על ידי שפשוף המים ויהא נדבר בבשר:
לא ליסחוף איניש כפלי הכסלים שחלב הכליות דבוק בו לא יהא כופה אותם על גב בשר שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר כך פירש רש״י ז״ל ונראה מדבריו דאפי׳ דיעבד הבשר נאסר ומיהו משמע דבקליפה סגי דהא אינו רותח גמור ודי שיהא כרותח דבית השחיטה דאפי׳ לרב סגי ליה בקליפה והר״ם במז״ל כתב בפ״ז מהל׳ מאכולת אסורות שכל אלו אינן אלא לכתחלה נראה שהוא מפרש הטעם שמא ישכח מלשפשף היטב אבל בידעבד בשפשוף סגי ליה:
אי הכי כי תריצי נמי כשהן מונחין על הדף כדרכן והחלב למעלה הא קא בלעי כפלי גופייהו מחלב הדבוק שם:
קרמא קרום מפסיק בין חלב לבשר והוא אותו קרום שאנו נוטלין מכסלים הקרויים פלאנק״ש ועב וחזק הוא ולכך הוא אוסר שהחלב נבלע בו אבל אינו מבלע כל עך שיהא זב לבשר שתחתיו:
מעילאי נמי איכא קמא כי סחיף להו על גבי בשר יש קרום מפסיק שאין לך חלב קום דק מלמעלה
מיפתת לשון פתות אותה פתים וכתבו בתוספות דכי אמרינן דלא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דוקא בעוד שהם חמים אבל לאחר שנצטננו מותר ומקרא מלא דבר הכתוב וישימו את החלבים על החזות:
צריך שילמוד שלשה דברים כתב לכתוב שידע לחתום שמו אם ישב בדין או בעדות״
שחיטה לאמן את ידיו בכך ואף על פי שבקי בהלכותיה:
קשר של תפילין יש בו אומנות שעשוי כעין אות יו״ד ודלי״ת שיהא נראה בהם שדי השי״ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי״ן ורצועה קטנה כפולה תלויה בהן כעין יו״ד והקשר כמין דלי״ת:
איתמר השוחט בסכין ולאחר מכן נמצאת פגומה ויודע הוא שכששחט בה בדקה קודם שחיטה והיתה יפה אבל לא בדקה אחר שחיטה מיד:
אפי׳ שבר בה עצמות בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למתלייה בעצמות:
פסולה השחיטה שמא בעור הבהמה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו שהפגם קורע וקרא וזבחת כתיב וטעמיה דרב הונא משום דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לעולם אינה יוצאה מחזקתה עד שיודע לך שנשחטו הסימנין כראוי בסכין בדוקה ולפיכך כל שנמצאת פגומה אף על פי ששבר בה עצמות אי נמי שנאבד הסכין ולא נבדק אחר שחיטה לרב הונא פסולה:
רב חסדא אמר כשרה אימור בעצם נפגמה באותו ששבר בה ואמרינן בגמרא דלרב חסדא אפילו לבשלא שבר בה עצמות ונמצאת פגומה כשרה דתלינן דילמא בעצם דמפרקת איפגימא לאחר שנגמרה שחיטה והיינו דאמרינן בסמוך והלכתא כוותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות דאלמא רב חסדא אפילו בשלא שבר מכשר דתלי בעצם דמפרקת וטעמיה דרב חסדא וטעמיה דרב חסדא דכיון דהאי
ריעותא בסכין הוא דאיתליד ולא בבהמה וסכין היה בחזקת בדוק ממשיכים חזקתו ותולין להקל דלאחר שחיטה נפגם:
והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצמות דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור היא עומדת ואיתיליד ריעותא בסכין הרי היא בחזקת איסור דכמאן דאיתיליד ריעותא בבהמה דמי:
והלכתא כרב חסדא בששבר בה עצמות דבכה״ג כי מנצאת פגומה לאו ריעותא היא כלל דעצם ודאי פוגם הילכך צריכה בדיקה וכו׳ כדכתוב בהלכות ומדפסקינן כרב חסדא בששבר בה עצמות שמעינן מינה שאם נאבד הסכין ולא נבדק לאחר שחיטה דכשרה דכיון דאפי׳ בנמצאת פגומה מכשירין לה בששבר בה עצמות משום דס״ל דכה״ג לא מיקריא ריעותא כל שכן בשנאבד דליכא ריעותא כלל ומיהו כל היכא דאיתיה לסכין קמן בדקינן ליה וכמו שאמרו הגאונים ז״ל במי ששחט ואין ידוע מה טיבו דאף על גב דקי״ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הן אפילו הכי כל היכא דאיתיה קמן כיון דאיכא למיקם עליה דמלתא בדקינן ליה ובבדיקת סכין נמי דכותה אבל שבר בה עצמות אי נמי נאבד דליכא למיקם עליה מעמידין אותו בחזקת בדוק ושחיטתו כשרה וכן כתב הר״ם במז״ל בפרק ראשון מהלכות שחיטה ואיכא מאן דאמר דכיון דפסקינן הלכתא כרב חסדא בששבר בה עצמות הוא הדין בשנגע ודאי בעצם דמפרקת דכששבר בה עצמות (ודאי) דמי ואמרינן בעצם דמפרקת ודאי פגים ואיכא בהא מילתא קולא וחומרא קולא שאם שחט בהמה אחת בלבד ונגע בודאי בעצם דמפרקת ונמצאת הסכין פגומה שחיטתו כשרה דכשבר בה עצמות דמי וליכא ריעותא בפגימה כלל היינו קולא וחומרא שאם שחט בהמות הרבה ונגע בעצם דמפרקת דקמייתא ואחר כך נאבד הסכין או ששבר בה עצמות כולן אסורות חוץ מן הראשונה דכיוןד אמרינן דנגיעה בעצם דמפרקת כשבר בה עצמות דמי ודאי פגמה דמכי נגע בעצם דמפרקת דקמייתא אזלא לה חזקת בדיקתו של סכין ובסכין פגומה קא שחיט ומסתברא דליכא למסמך אהא מילתא לקולא דכיון שלא נפסקה הלכה כרב חסדא אלא בששבר אין להקל בכך אלא אם כן שבר העצם לגמרי אבל בנגיעה לא וכן דעת הרמב״ן ז״ל ואחרים מחמירין עוד לומר דאפי׳ שבר עצם דמפרקת ממש שחיטתו פסולה ולא דמי לשבר בה עצמות משום דעצם דמפרקת רך הוא ועוד שאפילו שאר עצמות אם שבר אותן כעין עצם דמפרקת לא תלינן בהו דדוקא שבר אמרינן אבל חתך דרך הולכה והובאה כדרך שהוא עושה בעצם דמפרקת לא וכן דעת הרשב״א ז״ל הילכך השוחט בהמה אחת ונמצאת הסכין פגומה אפילו נגע ודאי בעצם דמפרקת אזלא לה חזקת בדיקתו של סכין ויש לזה הוכחה בגמרא הלכך נקיטינן דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו נגע ושבר בה עצם דמפרקת שחיטתו פסולה כרב הונא דהא לא איפשיסא הלכתא כרב חסדא אלא בששבר בה עצמות בעלמא אבל עצם דמפרקת רך הוא ועוד שחתך אותו בהולכה והובאה וכן אם שחט בהמות הרבה ולא בדק בין כל אחת ואחת ולבסוף נמצאת פגומה כולן אסורות מאותו שנגע ואילך שמא בו נפגם:
תניא בגמרא שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם אחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה ואמרינן בגמרא דכל ספק שחיטה לאיתויי ספק שהה ספק דרס כלומר דלא אמרינן הלך אחר הרוב שרוב שוחטין אין שוהין ואין דורסין וכתב הרב רבינו יונה ז״ל דמהא שמעינן דהיכא שנשמטה גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה אם אחר שחטה דאזלינן לחומרא והוא הדין לכל שאר טרפות דכל היכא דאיתיליד ריעותא אזלינן לחומרא וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אלו טרפות דההיא אימרתא דהוות משגרא כרעא בתרייתא אמר רב יימר האי שגרונא נקטה מתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה איפסיק אלמא מדאתקיף עליה רבינא האי ש״מ הדכל היכא דאיתיליד ריעותא לחומרא אזלינן ואף על גב דפסק תלמודא התא כרב יימר הא קאמר טעמא התם משום דשגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח אלמא דאי תרווייהו שכיחי או תרוייהו לא שכיחי לחומרא תלינן והא דאמרינן התם ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא ואמרינן נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא התם היינו טעמא משום דלא שכיח שונרא דדריס ותדע לך דהא קי״ל חוששין לספק דרוסה אלמא היכא דתלינן לקולא כגון ספק כלבא ספק שונרא טעמא דמילתא משום דמסתבר טפי למיתלי בהיתירא ולא תקשי לך הא דאמרינן בפרק אלו טרפות אינקבה ליה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא מי תלינן או לא תלינן ומסקינן דתלינן דהא תלינן בזאב אלמא בספק טרפות לקולא תלינן דהתם היינו טעמא לפי שיש דבר לפנינו לתולות בו להיתר ואין דבר לתלות בו לאיסור הלכך כל היכא שיש לפנינו דבר לתלות בו להיתר כגון שדרס על העוף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכא אומדנא דאפשר שנשמטה גפו מחמת כך תלינן לקולא דהא תלינן בזאת וכך פירש הרב רבינו יונה זכרונו לברכה:
גרסינן בגמרא מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ושקלי וטרו בה אמוראי טובא דמר נפקא ליה מהא ומר נפקא ליה מהא ורבה בר רב שילא אמר אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה וליחוש דילמא טריפה היא אלא לאו משום דאמרינן דאזלינן בתר רובא וכי תימא אי טרפה היא מאי נפקא לן מינה חטאת קרייה רחמנא כלומר דכי היכי דקרבן טרפה פסול וכדאמרינן בריש מנחות ה״נ פרה אי טרפה היא פסולה אלא דסמכינן ארובא ואיכא למידק דילמא טעמא דפרה משוםד איכא רובא וחזקה דהא פרה בת שתי שנים היא וקי״ל דטרפה אינה חיה י״ב חדש הילכך כיון שחיתה שתי שנים איגלי מילתא למפרע דלאו טרפה הוות ואוקמה אחזקה וארובה אבל רובא לחדיה אי נמי חזקה לחודה לעולם אין הולכים אחריה תירצו בתוספות דכי אמרינן דאזלינן בתר חזקה היינו דוקא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר שבאותו זמן הוא כן כגון חזקת פנויה שבשעה שנולדה היתה ודאי פנויה או חזקת נשואה שבשעה שנשאת היתה ודאי נשואה אבל חזקת פרה אינו כן שלא עמדה שום זמן שהיינו יודעים ודאי באותו זמןש לא היתה טרפה אלא שלמפרע הוא שאנו יודעין משעברו עליה שנים עשר חדש שלא היתה טרפה וכל כה״ג לאו חזקה היא דלא מיקריא חזקה אלא בשיש ידיעה ודאית בזמן הזה ולא בזמן עבר ואומר מכאן שגבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה בשעת שחיטה אסורות ואפילו יש לבהמה זו יותר משנים עשר חדש א אמרינן כיון שזו ודאי בשעה שנולדה לאו טרפה הות העמידנה על חזקתה ועכשיו הוא שנטרפה שחזקה שאינה מבוררת בזמנה כגון זו אינה חזקה ובשם רבינו שמשון זכרונו לברכה אמרו שאין לאסור גבינות מטעם זה שאפי׳ תמצא לומר שאין הולכין אחר חזקה כזו מכל מקום שאני הכא דהוה ליה חזקה דאתי מכח רובא דרוב בהמות כשרות הילכך אמרינן דעכשיו הוא דנטרפה וכמו שאמרו בענין חזקה בכתובות גבי הכונס את האשה ולא מצא לה בתולים ובפרק המדיר גבי מומין ואף הרב רבינו יונה ז״ל הסכים להתירם מדאמרי׳ נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אלמא בהמה בחייה בחזקת שאינה טרפה היא הלכך אם מצינו אותה עכשיו טרפה אמרינן השא הוא דאיתרעי ומיהו הני מילי בטרפותד איכא למימר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה אבל בטרפות סירכא או שאר טרפיות שאי אפשר לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דכיון דיצתה מחזקתה ועל כרחנו קודם לזמן מציאה יצתה ואין אנו יודעין כמה אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו חכמים בכתמים דכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא מצאתי בו כתם או עד שעת הכיבוס אלמא כיון שכתם זה יבש הוא ואי אפשר לומר עכשיו ראתה מטמאין אותה למפרע ולא אמרינן העמידנו על חזקתו שלא יהא מטמא למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתיבש אלא אמרינן משעת כיבוס ראתה הכא נמי דכותה ואף על פי דאמרינן בכתובות גבי מומין העמד האשה על חזקתה ואמרינן דברשות הבעל נולדו ואף על פי שמומין הללו שנולדו בה מומין שאי אפשר לומר שעכשיו ממש נולדו התם שאני דכיון שברשות הבעל נמצאו אמרינן כאן נמצאו וכאן היו לפי שאין מחזיקין מומין מרשות לרשות ומיהו אף על גב דאסיקנא בשמעתין דאזלינן בתר רובא אפילו היכא דאפשר למיקם עליה דמילתא דהכי אסיקנא בגמרא הני מילי היכא דרובא ומיעוטא תרוייהו תלו במעשה אי נמי לא תלו במעשה וכל שכן היכא דמיעוטא תלי במעשה ורובא לא תלי במעשה אבל היכא דרובא תלי במעשה ומיעוטא לא תלי לא לא אזלינן בתר רובא דלא עדיף רובא דתלי במעשה ממיעוטא דהוי ממילא וראיה לדבר מדתנן בבכורות פרק שלישי הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם בכרה אם לא רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה לכהן מכאן ואילך ספק והוינן בה מכאן ואילך ספק ליזיל בתר רובא ורוב בהמות מתעברות ויולדות ופריק עליה רבינא כי אזלינן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל ברובא דתלי במעשה לא כלומר דכיון דרובא דמתעברות תלי במעשה לא עדיף ממיעוטא דאין מתעברות דהוי ממילא ושמעינן משמעתין דאפילו בבדיקת סכרות הריאה אזלינן בתר רובא דהא בפרה אדומה לא מצינן למיבדק ומעמידין אותה בחזקת כשרה הלכך בא זאב ונטל את הריאה ולא נבדקה או ששכח טבח והוציאה כשרה והכי מוכח בירושלמי בפרק אין צדין דגרסינן התם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלום כשרה וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר והכי נמי אמרינן בפרק אלו טרפות דאמרינן אינקיבא ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן מר אמר תלינן ומר אמר לא תלינן ואסקינן הלכתא תלינן דהא תלינן בזאב אלמא אפי׳ בריאה תלינן ומעשה בא לפני רש״י זכרונו לברכה
והתיר והשיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטריפה מיהו היכא דאיתיה לריאה קמן ואפשר למיבדקה אסור לאכול מן הבהמה עד שתבדק וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אין צדין נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ובועלי נדות כלומר שנטיעה זו הכל ממתינין אותה שלש שנים וקצבים אין ממתינים לבהמה עד שתבדק הריאה אלמא צריכין הן להמתין ועוד ראיה מדאמרינן בירושלמי במסכת ביצה ר׳ יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טריפה מדבריהם כמאן דתימא רואין אתה טרפה ביום טוב דכותה מפרישין את התרומה ביום טוב והא ודאי בספק טריפות הריאה היא שאם תאמר שנולד ריעותא בבהמה הא אין ראייה זו מדבריהם אלא מדאורייתא ועוד הביא הרמב״ן ז״ל ראיה ממה שאמרו בילמדנו אמר רבי יהודה בן פדיא מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונותיך אפי׳ שעה אחת והרי בניך משמרים את כל המצות שניתנו להם וכו׳ אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז או כבש או שור ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טריפה מונע ואינו אוכל הדא אמרת אמרת ה׳ צרופה ובדיקה זו מדבריהם היא ולא מדאוריי׳ דהא אמרי׳ בפ׳ אין צדין דהתירו לו לשחוט בהמה מסוכנת ביו״ט אם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה אלמא מדאוריי׳ אינה צריכה בדיקה כיון דמסוכנת אי אפשר לו לשחוט אלא אם כן יאכל בלא בדיקה שרינן ליה למיכל כדשרינן חלב בלא בדיקה [משום דלא אפשר וכשאינה מסוכנת מדרבנן צריכה בדיקה] וכדכתבינא והני מילי בסרכות שבריאות לפי שהן מצויות אבל בשאר טרפיות אפי׳ לכתחלה אינו צריך לבדוק וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אלו טרפות נפלה מן הגג צריכה בדיקה אלמא דוקא דאיתיליד בה ריעותא הא לאו הכי לא חיישינן לה ולא בדקינן לה כלל והכי אמרינ׳ נמי גבי ההיא אימרתא דהות משגרא כרעא בתרייתא דשריא ותלינן בשגרונא ואינה צריכה בדיקה וכל שכן היכא דלא איתילידא בה ריעותא כלל וכן נמי אמרו שם האי אטום בריאה מייתי סילויא ובזענן לה אית לה מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה ואי לא מותבינן עלה גילא או גדפא אי מבצבצא כשרה ואי לא טרפה וכן נמי אמרו בריאה דאושא אלמא אי לאו ריעותיהו לא נפחינן להו:
והיכא דראה אחר ששחט ואזיל ליה לעלמא וכו׳ נראה מדברי הרב אלפסי דדוקא היכא דאזיל לעלמא ולא איפשר למהדקיה הוא דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אבל כל היכא דאיתיה קמן בדקינן ליה וכן כתב בעל הלכות ראשונות זכרונו לברכה וטעמא דמילתא דנהי דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מכל מקום מיעוט דאין מצויין שכיח וטובא והוה ליה כטרפיות דריאה דאסיקנא לעיל דכל היכא דאיתיה קמן בדקינן ליה וכי יתיה קמן סמכינן ארוב בהמות דכשרות נינהו ודכותה נמי אשכחן בפרק קמא דפסחים דאמרינן התם המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ומתמהינן למאי נפקא מינה ומהדרינן דליתיה קמן דלישייליה ולארוחיה להאי מאי אלמא דאי איתיה קמן לא סמכינן אחזקה אלא בדקינן ליה והכי נמי מוכח בריש פרקין דשקלו וטרו אמוראי בפירושא דמתניתין ואיכא התם תרי לישני דרבינא בלישנא קמא אמר דכל שאין אנו יודעין בו שיודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו וללישנא בתרא אמרינן דכל שאין אנו יודעין בו שאינו מתעלף מתוך רכות לבו בשעת שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואמרינן התם דהנהו אמוראי אחריני דמוקמי לה למתניתין בגוונא אחרינא נאדו מהני תרתי לישני נאדו מלישנא קמא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ונאדו מלישנא בתרא משום דלעלפויי לא חיישינן וכיון שלא אמר דלשאין מצויין לא חיישינן כי היכי דאמרינן דלעלפויי לא חיישינן ושמע מינה דלאו כי הדדי נינהו אלא דלעלפויי לא חיישינן שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו אלא דלעלפויי לא חיישינן כלל ואפילו איתיה קמן לא צריכינן למיבדקיה אבל לשאינן מומחין נהי נמי דכל היכא דליתיה קמן שרינן ואמרינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין כל היא דאיתיה קמן חיישינן ובדקינן ליה והכי נקיטינן והר״ם במז״ל החמיר עוד בפרק רביעי מהלכות שחיטה לחוש לעלפויי לכתחלה אבל הר״ז הלוי זכרונו לברכה סובר דאפי׳ איתיה קמן ולא ידעינן ביה אי יודע הלכות שחיטה לא צריך למבדקיה ואין דבריו נכונים:
ומוכח בגמרא דכשנמצאת התרנגולת בבית כ״ע מודו דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וכשנמצאת באשפה שבשוק כ״ע מודו דבכה״ג לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם דכיון שנמצאת שם [שהוטלה שם] חזקתה נבלה וכשנמצאת באשפה שבבית פליגי תנאי דר״י אוסר משום דסבירא ליה דאדם עשוי להטיל נבלות באשפה שבבית ורבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר דס״ל דאין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית אלא באשפה שבשוק הוא משליכה ומוכח בתוספתא דכי היכי דפליגי באשפה שבבית הכי נמי פליגי בשוק עצמו והכי נמי משמע בפ׳ אלו מציאות דגרסינן התם רבי חנינא אשכח גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוה לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי אלמא בשוק דוקא לרבי חנינא הוא דשרי אבל לר׳ יודא לא ולענין הלכה מסתברא דקי״ל כרב חנינא בנו של רסי יוסי הגלילי כיון דאמרי׳ בפרק אלו מציאות דעבדו [עובדא] כוותיה וקי״ל מעשה רב וכן נראין דברי הרב אלפסי זכרונו לברכה בהלכות הלכך מצאן בבית ובאשפה שבבית וכן בשוק שרי ומיהו דוקא בשוקי ישראל אבל ברוב גוים אסור ויש לתמוה על הר״ם במז״ל שכ׳ בפ״ד מהל׳ שחיטה דמצאן באשפה שבבית וכן בשוק אסורין הרי שפסק כר״י וצריך טעם למה כיון דעבדו עובדא כרבי חנינא:
מתני׳ וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ואף על גב דחרש שוטה וקטן לאו בני כוונה נינהו:
גמ׳ תני רבי הושעיא זעירא הושעיא זעירא שמו דמן חבריא מקום ששמו חבריא דבבראשית רבה אמרינן אבימי חבריא מבקר בישא הויא ואיכא דמפרש קטן שבחבורה ולא נהירא דלא הו״ל למימר דמן חבריא אלא מן חבריא:
כדרכה כהוגן:
רבי נתן מכשיר דלא בעי כוונה כלל:
וחכמים פוסלין דבעי כוונה לחתיכה:
אבל אם נפלה ושחטה כדרכה פסולה דנהי דלא בעי בחולין אפי׳ כוונה לחתיכה [הא] בעי מיהת שתהא השחיטה מכח אדם דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל:
מתני׳ השוחט בלילה וכו׳
שחיטתו כשרה אבל לכתחלה לא שמא לא ישחוט יפה והוא לא ידע:
גמ׳ בין בראש הגג בין בראש הספינה ואף על גב דתנן בהשוחט אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות כי היכי דלא לימרו לשרו של ים הוא שוחט ולא לתוך כלים כי היכי דלא לימרו שהוא מקבל את הדם לזרקו לעבודה זרה אפילו הכי בראש הגג שוחטין ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט ובראש הספינה נמי לא חיישינן לחשדא שמא יאמרו לשרו של ים הוא שוחט ומיהו דווקא בההוא גוונא דאמרי׳ בסוף פ׳ השוחט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה:
מתני׳ השוחט בשבת וביוה״כ אף על פי שמתחייב בנפשו בשבת סקילה וביום הכפורים כרת ודייקינן בגמ׳ דמדקתני ושבת דומיא דיום הכפורים משמע דכי היכי דביוה״כ אסורה באכילה ליומיה שהרי אסור לאכול ביוםה כפורים הכי נמי השוחט בשבת אפי׳ בשוגג אסורה באכילה ליומיה ומוקמינן נמי מתני׳ בשוגג ורבי יהודה היא דס״ל הכי דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל אבל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים וה״פ המבשל בשבת בשוגג יאכל אפי׳ המבשל עצמו ואפי׳ בו ביום:
במזיד לא יאכל כלומר בו ביום לא יאכל לא הוא ולא אחרים אבל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלין ור״י אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים ובשבת בין לו בין לאחרים אסור כמזיד דברי רבי מאיר כללו של דר מזיד דר״מ היינו שוגג דר״י ומזיד דר״י היינו שוגג דרבי יוחנן הסנדלר ומוכח האי פירושא ממאי דאיתמר הכא בגמרא ובדוכתין טובא בתלמודא ואמרינן בגמרא דכי מורה להו רב לתלמידיה מורה להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקיה דריש כר״י משום עמי הארץ הילכך לענין פסק הלכה במבשל בשבת איכא מאן דאמר דכרבי מאיר קי״ל כיון דרב מורי להו לתלמידיה כותיה וקי״ל כרב באיסורי הלכך במבשל בשבת בשוגג יאכל אפי׳ הוא עצמו ואפי׳ בו ביום במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים אבל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלים ומיהו כי אמר רבי מאיר דמבשבל בשבת דבשוגג יאכל ואפי׳ בו ביום דוקא במבשל הוא דאמר הכי דלית ביה משום מוקצה דהא הוה חזי מערב שבת לאומצא אבל שוחט בשבת אפי׳ בשוגג מודה רבי מאיר דלא יאכל דהא הו״ל מוקצה מערב שבת אלא אם כן היה לו חולה מבעוד יום דבכה״ג כיון דליכא משום מוקצה דהא הוה דעתיה עילויה אף על פי שהבריא בשבת ושחטו באיסור בשוגג יאכל הוא עצמו ואפילו בו ביום אבל רב אחא משבחא והרב אלפסי ז״ל פסקו כרבי יהודה דע״כ לא מורי להו רב לתלמידיה כרבי מאיר אלא משום דס״ל דלא איתמר (הלכה) בדר״מ ור״י הלכה כר״י אלא מטין איתמר כדאיתא בעירובין אבל אנן כר״י נקיטינן דקיי״ל כרבי יוחנן דאמר התם הלכה איתמר ועוד דרב גופיה כי דריש בפרקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ ואנן הא שכיחי ע״ה גבן וכן פסק הר״ם במז״ל בפ״ו מהל׳ שבת הילכך במבשל בשבת במזיד יאכל לאחרים במוצאי שבת אבל הוא לא יאכל לעולם (ואם שחט בשוגג מותר למוצאי שבת אבל הוא לא יאכל לעולם) ואם בישל בשוגג מותר במוצאי שבת בין לו בין לאחרים מיהו כתב בעל הלכות זכרונו לברכה דדוקא בכדי שיעשו וכן דעת רש״י ז״ל וטעמא דמילתא דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו לו מעשיו ויש מי שפירש דלמוצאי שבת מותר מיד דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי גוי כגון שהביא דורון לישראל ויש מאותו מין במחובר לקרקע משוםד אי שרית ליה לערב מיד אתי למימר ליה בשבת הבא לפי שאמירה לגוי קלה היא בעיניו וכן נמי החמירו בדבר הנעשה על ידי ישראל כשנעשה מאליו וכדתניא בפרק קמא דשבת לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו לפי שכיוןש הדבר נעשה קל הוא בעיניו ויבא לעשות כן לכתחלה אבל במבשל ליכא למימר דחילול שבת חמיר להו לאינשי ואפילו שרית ליה למוצאי שבת מיד לא אתי למיעבד לכתחלה וכן כתב הר״ם במז״ל בפ׳ הנזכר למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד ומכל מקום הדבר ברור במבשל לחולה בשבת דמותר לבריא במוצאי שב תמיד דלא בעינן בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל מבשל ברשות שאינו אסור לבריא אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעי׳ בכדי שיעשו:
גמ׳ השוחט לחולה בשבת מותר לבריא בגאומצא בשר חי ומיהו דוקא בשהיה חולה מבעוד יום הא לאו הכי אסור משום מוקצה ומהא שמעינן דבשר חי לאחר הדחה אפי׳ בלא מליחה שרי דהא אמרינן הכא דמותר לבריא באומצא ובמליחה ליכא למימר שהרי בשבת אסור למלוח כדאמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואף על גב דאמרי׳ התם דה״מ דקא בעי לה לאורחכא שהוא מליחה גדולה התם לאיחיובי חטאת קאמרינן אבל בכל דהוא ודאי פטור אבל אסור לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו כדאמרינן פרק שמונה שרצים גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא וכל שכן דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכל שכן דאי אסרת ליה בלא מליחה דאיכא תיקון טפי דהא משוי לי האוכלא אלא ודאי כי אמרי׳ הכא דשרי באומצא בלא מליחה קא אמרי׳ דדם האברים כל שלא פירש שרי וכן כתב רב אחא משבחא זכרונו לברכה בשאלתות דויקרא והא דאמר בפ׳ כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע את הדם של האברים ובעי עלה מהו למיכל מיניה באומצא
דוקא בההיא דבליעא טפי הוא דאיבעיא לן דכמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה דמי וכן חוטים שבלחי אסורים באומצא משום דם דכמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי כדמוכח לקמן בפ׳ כל הבשר הא בעלמא שרי וכן נמי לצלי לא בעינן מליחה מדגרס לקמן בפרק הזרוע חוטים שבלחי אסורים וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי בטויא מידב דאיב אי לקדרה אדמחתך להו ומלח להו שפיר דמי ומדלא מדכרינן מליחה בטויה כלל שמע מינה בצלי לא בעי׳ מליחה כלל אלא מיהו איכא למידק מדגרסינן במנחות בפרק הקומץ רבה במלח תמלח יכול תבונהו מאי תבונהו יכול יתן בו טעם כבינה כלומר שישהה בו מלח עד שיתן טעם בבשר כבינה שנותנת טעם באדם תלמוד לומר תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו אמר אביי וכן לצלי תירץ הרב רבינו אהרן הלוי זכרונו לברכה דהתם לא בהכשר מליחה עסקינן דמאי שייכא התם אלא הכי קאמר וכן למתנו כהנים שזכתה להם תורה מן הקרבן צריכות מלח שאף הם בכלל על קרבנך תקריב מלח ומשוםה כי אמרינן וכן לצלי דאי לקדרה בלאו הכי נמי אלא צלןי דבחולין לא בעי מליחה הכא בעי אי נמי התם וכן לקדרה גרסינן:
מתני׳ השוחט במגל יד מגל יד יש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והשנית יש בה פגימות וכי מכשרינן הכא מגל יד באותו רוח שהוא חלק:
הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין מפרשינן בגמרא דהכל שוחטין לאיתויי ישראל משומד אוכל נבלות לתיאבון דבודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ולעולם שוחטין בין ביום בין בלילה והוא שאבוקה כנגדו:
ובכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה ואפי׳ לכתחלה והוא שתלושין כדאיתא לקמן:
חוץ ממגל קציר שוצרים בה את התבואה ופגימותיה כולן נוטות לצד אחד ואין אדם מרגיש בהן מאותו צד ואפילו הכי פסול:
והמגרה שפגימותיה נרגשות לכל צד שייג״א בלע״ז:
והשיניים כשהן שתים דבוקות ואפילו הן תלושות:
והצפורן במחוברת:
מפני שהן חונקין:
שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימה והאי חונקין אשארא קאי ולא אצפורן דטעמא דצפורן מפרק בגמרא מפני שהוא מחובר:
השוחט במגל קציר בדרך הליכתה מגל קציר כדרך הליכתה אינה קורעת לבית הלל מפני שראשיה כפופין מאד ומפרשינן בגמרא דאף כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה שמא ישכח ויביא:
ואם הוחלקה שיניה הרי היא כסכין ומותר לכתחלה ולא גזרינן אטו לא הוחלקו:
גמ׳ גזירה דילמא אתי למיעבד באידך גיסא באותו צד שהוא פגום ושמעינן מהא דסכין שיש בו כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחלה דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכל שכן היכא דבההיא גיסא גופא פגומה ומיהו היא דעבד בה הכירא שריא אפי׳ לכתחלה ולא דמי למגל יד דהתם כלי שצורתו כך ואפשר דאתי למיטעי אבל הכא לפי שעה ליכא למיגזר:
בצור ובקנה לכתחלה לא בתלוש ולבסוף חברו דגזרינן אטו מחובר מעיקרו אבל במחובר מעיקרו אפילו דיעבד שחיטתו פסולה בגמרא ילפי׳ לה:
ומאי ניהו סימוניא דאגמא עשב הגדל באגמי מים כשהוא יבש חותך ואין קיסמין נבדלין ממנו אבל שאר קנים כשדוחקין אותן קסמים נתזין ונפרכין מהן וחיישינן דילמא נקבו להו לסימנין:
חיישינן שמא ידרוס מתוך שצואר הבהמה מכביד על הסכין:
לצדדין קתני דהא רישא דברייתא תנא תלוש ומחובר כדקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר וכי הדר סיים סיפא בין שהסכין למעלה וכו׳ לאו תרוייהו אמחובר אלא סכין למטה וצואר בהמה למעלה דוקא בתלושה דאדם אוחז בסכין למטה ושוחט והבהמה תלויה באויר וזה מוליך ומביא בסכין והא דקתני סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת כלומר אף במחוברת:
רב פפא אמר לא תוקמה בשנויא דחיקא אלא תרווייהו אתלוש ומחובר קיימי ואפילוה כי לא תיקשי לרב ענן דהא דקתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה במחובר בעופא דקליל שאין לחוש בו שמא ידרוס ובהמה דקתני לאו דוקא ואיכא נסחי דלא גרסי בהמה אלא סכין למעלה וצואר למטה:
תנו רבנן סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגרה ואפי׳ כולן מסוכסכות דמדמפליג בשאין בה אלא פגימה אחת בין אוגרת למסוכסכת מכלל דביש בה פגימות הרבה אפי׳ כולן מסוכסכות פסולה:
אוגרת משתי רוחות שהפגימה נרגשת בין בהולכה בין בהובאה:
מסוכסכת מרוח אחת שהיא כפופה הרבה ואינה נרגשת אלא ברוח אחת ואמרינן לקמן בסמוך דכי מכשרינן
במסוכסכת דוקא בשהוליך ולא הביא כלומר ששחט באותו צד שאין הפגימה נרגשת וכ״ת כיון ששחט באותו צד אפי׳ יש בה פגימותה רבה כיון שכולן מסוכסכות למה נידונית והרי מורשת הפגימה לא פגעו בסימן ומאי שנא פגימות הרבה מפגימה אחת ויש לומר דכל שיש בה פגימות הרבה שמא ישכח ויביא ומהאי טעמא גופא הוא דמסקינן לקמן גבי השוחט במגל קציר דרך הליכתה שאף כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה:
עולה ויורדת כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת זהו דרכו של הרב אלפסי ז״ל ואיכא הכא הוייה אחריני לרבנן קמאי ז״ל דס״ל דכי אמרינן מסוכסכת כשרה דוקא בדקיימא ארישא דסכינא דהכי אוקימו לה בגמרא שריותא דמסוכסכת ארישא דסכינא והם מפרשין פגימה מסוכסכת בענין אחר והרב אלפסי ז״ל סובר דכי מסקינן בגמ׳ דשריותא דמסוכסכת בשהוליך ולא הביא תו לא צריכינן למאי דאוקימנא מעיקרא בדקיימא ארישא דסכינא אלא אפילו באמצע הסכין כשרה לפי שהוא מפרש ענין פגימה מסוכסכת על הדרך שפירשנו ולפי שאין מחלוקתן של ראשונים בזה מצוי לענין מעשה ראיתי לקצר בכאן והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בחידושי:
וסכינא חריפא דמיא לסאסא ארישט״א זקן השבולים שאינו חלק כך סכין זו אין פיה חלק אבל פגם אין בה אשפיר״א בלע״ז:
בדקי לה בשמשא נותנין אותה בשמש ורואין בחודו של סכין אם נפגם:
במיא חודה הופך למטה ומוליכה על פני המים ונוגעת מעט מעט במים ואם יש שם עוקץ עושה כמין חריץ במים בהליכתה:
בישרא אכלה הוא בא לחתוך בשר לפיכך עיקר בדיקתה בבשר אצבעו אם בשר זה פוגע בפגם כך יפגע בו בשר הסימן אבל בדבר אחר לא הויא בדיקה שאם הוא קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר ואם רך יותר מדאי נכנס לתוך פגם קטן אע״פ שאינו פגם לקלקל הסימן:
אבשרא בשר האצבע:
אבשרא משום דושט הוא רך:
ואטופרא משום קנה שקשה ואתלת רוחתא באמצע חודו ובצדדין שמא נפגם עובי חודה בצדה שקשה ואתלת רוחתא באמצע חודו ובצדדין שמא נפגם עובי חודה בצדה ונאחז הסימן בעוקץ ונקרע:
גרסינן בגמרא אמר רב הונא בר קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש שלש פגימות הן כלומר לשיעור אחד:
פגימת עצם בפסח שאסור בשבירת עצם״
ופגימת אוזן בבכור להיות מום בבכור להיות מום לשחוט עליו במדינה:
ופגימת מום בקדשים נקבות כגון חטאת ושלמים שיש בהם פגימה שאינה נוהגת בבכור כדתנן התם בבכורות:
רב חסדא אמר אף פגימת הסכין ואידך בחולין לא קא מיירי וכולן פגימתם בפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן דמזבח שנפגם פסול כדילפינן בשחיטת קדשם בפרק קדשי קדשים וזבחת עליו את עולותיך וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ואיכא מאן דאמר דהלכתא כרב חסדא דמני סכין בהדי הני פגימות דפגימתם כפגימת המזבח וכל שאין הצפורן נחגרת בה כשרה וראיה לדבר מדקא מתמה תלמודא אדריש לקיש מאי טעמא לא מני איהו נמי פגמת סכין בהדי הנך ומהדרינן דבחולין לא קא מיירי הא לאו הכי הוה מני לה אלמא כלהו כרב חסדא סבירא להו דאי לא מאי קא מתמהינן עליה דריש לקיש כי לא מני לה ומיהו איכא למידק אם כן הני אמוראי דלעיל למה להו למיבדק בשמשא ובמיא ליבדקו בצפורן ואמאי קאמרי בשרא אכלא בשראר ליבדקיה הרי כל שאין הצפורן נחגרת בה כשרה ואיפשר שכל אחד היה נוהג לפי מה שהיה סבור שהיא בדיקה יותר יפה אבל אין הכי נמי ששיעור פגימת סכין כדי שתחגור בה צפורן הא לאו הכי כשרה אבל הרמב״ן ז״ל פירש דאמוראי נינהו דהנך אמוראי דלעיל סברי דפגימת סכין בכל שהוא ואפי׳ אינה חוגרת בה צפורן וכי תימא אם כן מאי קא מתמהינן עליה דריש לקיש ואמרינן ואידך ואצטרכינן לתרוצי דבחולין לא קא מיירי נימא דריש לקיש סבירא ליה כהנך אמוראי דלעיל ולית ליה לדרב חסדא יש לומר דאם כן הוה ליה למימר ארבע פגימות הן שלש כדי שתחגור בה צפורן ואחת כל שהוא ונראה שזה היה דעתו של הרב אלפס ז״ל שלא הזכיר חגירת צפורן בהלכות משמע דסבירא ליה דפגימת סכין בכל שהוא ומיהו לאו דוקא כל שהוא דהא אוגרת קרינא ליה דמשמע שאוגרת שום דבר ואפי׳ חוט השערה אבל אינה אוגרת שום דבר כשרה והיינו דמיא לסאסא:
דלא סר סכינא שלא הראה סכינו לחכם:
משמתינן ליה משום אפקירותא שהחציף פניו כדקי״ל דמנדין לכבוד הרב בברכות בפרק מי שמתו:
מעברינן ליה מאומנתו שלא ימכור עוד בשר כאן בשנמצאת סכינו יפה משמתינן ליה בלחוד:
אבל באכילה אסורה שמא ישכח ויביא כמו שפירשתי למעלה ובית שמאי חוששין עלה אפילו מספק נבלה ואיכא מאן דאמר דדוקא מגל קציר שהוא כלי שצורתו כך ויש לחוש אם היו מתירין אותה שמא ירגיל עצמו לשחוט בו לפי שהוא קרוב לאסור אולי טעה והחזיר ידו מעט לאחוריו אבל בסכין שאין צורתו כך שהיו בה פגימות הרבה כעין מגל קציר שאין מרגישין בהן בהולכה לכתחלה לא ישחוט ואם שחט בהולכה בלבד שחיטתו כשרה:
מתני׳ השוחט מתוך הטבעת בטבעת גדולה שבראשו של קנה קאמר והכי מוכח בגמרא וסבירא ליה לתנא קמא דמקום שחיטה מטבעת גדולה ולמטה וטבעת עצמה בכלל ומטבעת גדולה ולמעלה בקנה לאו מקום שחיטה וסבירא ליה נמי שאם התחיל למעלה ממקוםש חיטה כל שהוא אפילו בקנה פסולה דבעינן רוב במקום שחיטה ומיהו מודה שאם שחט בתחלה רובה של טבעת ואחר כך הגרים כשרה דהא תנן ורובו של אחד כמוהו וכי קאמר על פני כולה למעוטי שאם התחיל להגרים פסולה:
רבי יוסי ברבי יהודה אומר מלא החוט על פני רובה דאף על גב דהתחיל להגרים חוץ לטבעת גדולה כיון שסיים רוב השחיטה בטבעת כשרה והיינו דקאמר מלא החוט על פני רובה כלומר דבמקום שישלים לרובה יכנס מלא החוט לתוך הטבעת ומכל מקום כולהו מודו שאין מקום שחיטה למעלה מטבעת גדולה ולא קיימא לן כוותייהו אלא משפוי כובע ולמטה וכדאיתא בגמרא:
גמ׳ שייר בחיטי גרעינין דומים לחיטין ומונחין ע״פ הקנה אצל הכובע ושייר בחיטי היינו ששיירן לצד הראש:
משפוי כובה ולמטה כשרה כמין כובע יש ע״פ הקנה למעלה
מטבעת גדולה והוא משופע כלפי הראש וממנו ולמטה כשרה דליכא הגרמה בקנה אלא משיפוי כובע ולמעלה:
גרסי׳ בגמ׳ הגרים שליש כלומר שהתחיל לשחוט למעלה ממקום שחיטה:
ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר כשרה רב יהודה אמר טרפה רב הונא אמר כשרה כי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא ורב יהודה אמר טרפה בעינן רובא בשחיטה וליכא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר כשרה אתו שיילוה לרב הונא אמר להו טרפה והכי פירושא דרב הונא ורב יהודה בהא פליגי דרב הונא סבר דהגרמה כמקום הראוי לשחיטה וכנשחט שלא בהכשר דמי והוה ליה כחצי הקנה פגום הילכך הכל תלוי בחתיכת רובו של קנה שאם נגמר בשחיטה כשר ואם נגמר בהגרמה פסולה ומשוםה כי מכשיר בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש וטריף בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ורב יהודה סבר דהגרמה לאו כמקום שחיטה דמיא אלא כמקום טרפות וכל זמן שנגרם רוב אסורה לא נגרם רוב אינה אסורה מחמת אותה חתיכה ומיהו כיון דלאו מקום שחיטה הוא בעי׳ רוב קנה בשחיטה בין בתחלה בין בסוף ומשום הכי טריף בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש ומכשיר בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ולענין הלכה הרמב״ם זכרונו לברכה פסק בפרק שלישי מהלכותש חיטה כר״י והרב רבינו זרחיה הלוי זכרונו לברכה והרמב״ן ז״ל אמרו דלא מכרעא מילתא הלכך נקיטינן כחומרי דתרוייהו ולעולם לא מכשרינן עד דאיכא רוב שחוט בבת אחת בין בתחלה בין בסוף דבכה״ג בין לר״ה בין לר״י כשרה דהא איכא רובא בשחיטה נפקא אבל הרשב״א ז״ל החמיר עוד ואמר דכחד לישנא קמא דמייתינן בגמרא דרב הונא אמר רב אסי קיימא לן ולא מכשרינן אלא בששחט שני שליש והגרים שליש אבל הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא והביא ראיה לדבריו מדנקט סוגיא דגמרא כי האי לישנא לאסורא דאמרינן בגמרא לקמן פסול בשחיטה פסול במליקה לאיתויי מאי ואסיקנא לאיתויי שפוי ראשו כגון דנקט מראשו והגרים ואזיל עד דמטא לתתאי דאמר רב הונא אמר רב אסי הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה:
מתני׳ השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה [צדי הצואר שחיטתו כשרה] ואף על פי שלא החזיר הסימנין דודאי שחיט להו מקמי דשבר העצם דאי שבר אותו מקמי הכי טרפה וכתב רש״י זכרונו לברכה דבדין הוא דלכתחלה נמי אלא איידי דבעי למיתנא המולק מן הצדדין מליקתו פסולה תנא נמי בשוחט דיעבד ולא ידעתי מי הזקיקו לכך דודאי משמע דמצות שחיטה לכתחלה באמצע צואר הוא דמן הצדדין איכא למיחש שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנין ותו כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיט מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער בע״ח ולפיכך נראין הדברים דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה אבל לכתחלה מצוה לשחוט מן אמצע הצואר וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכ׳ שחיטה וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר ואם מן הצדדין שחיטתו כשרה:
המולק מן הצדדין מליקתו פסולה דממול ערפו אמר רחמנא:
השוחט מן העורף שחיטתו פסולה מוקמינא לה בגמרא בשלא החזיר הסימנין לאחורי העורף ופסולה לפי שכבר שבר המפרקת קודם שיגיע לסימנין אבל אם החזיר הסימנין אחורי העורף כשרה:
המולק מן העורף וחתך שדרה ומפרקת עד שהגיע לסימנין מליקתו כשרה וזו היא מצות מליקה לכתחלה כדתניא בגמרא כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שהגיע לוש או לקנה אלא איידי דתנן השוחט מן העורף פסולה ואפי׳ בדיעבד תנא נמי המולק דיעבד:
מן הצואר תחת הגרון קרוי צואר:
וכל העורף מול העורף דהיינו כל הצואר מאחוריו כדכתיב ממול ערפו ועורף מיקרי מה שיש כנגד הפנים מאחריו כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים ומול העורף היינו כל הצואר מאחריו:
גמ׳ לא אמרן אלא במליקה דכיון דדרסה לא פסלה בה עיקור סימנין נמי לא פסיל בה:
נשברה מפרקת דאדם מטמא באהל לאלתר:
וא״ת מעשה דעלי מפרקת בלא רוב בשר הוה ומת דכתיב ותשבר מפרקתו:
מטמאה באהל ואפי׳ מפרכס:
עשאה גיסטרא שחתכה לרחבה או בצואר או בשדרה עד החלל כל דבר חלוק לשנים קרי גיסטרא בלשון יון:
ניטלה ירך ממקום חבורה בבוקא דאטמא:
וחלל שלה כלומר לא שניטל העצם עם קצת בשר הפנימי ונשאר בשר העליון והעור עד חצי הירך או שלישיתו וחופה את המכה דהתם טרפה היא דהוי כדתנן בהמה שנחתכו רגליה דהיינו האחרונים מן הארכובה ולמעלה טרפה אלא בשניטל הבשר עד שנראית גומא של מקום חתך כעין חלל:
נבלה ואפי׳ בחייה מטמאה:
כל שרובצת ונראית חסרה דרך הבהמה לרבוץ על ירכה ומתכסה ברביצתה ואם נראה חסרונה כשהיא רבוצה נבילה:
גרסי׳ בגמ׳ ת״ר נתמלא זקנו ראוי לעשותו ש״צ ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו ופירש רש״י ז״ל ש״צ לכל צרכיהם לתקוע שופר לנדות ולמנותו פרנס ולירד לפני התיבה להתפלל ול״נ דאי למנותו פרנס ושאר צרכי צבור לאו ש״צ מיקרי אלא חזן הכנסת אלא ודאי חדא קתני למנותו ש״צ לירד לפני התיבה והא דנקט האי לישנא ולא תנא לירד לפני התיבה בלחוד משוםד דוקא למנותו ש״צ קבוע הוא דבעינן שיהא נתמלא זקנו אבל דרך עראי בשאין שם אלא הוא כל שהוא גדול יורד וראיה לדבר מדתנן בפ׳ הקורא את המגילה גבי קטן אבל אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו מכלל דכל שהוא גדול יורד והיינו דרך עראי וכך השיב רב נטרונאי ז״ל ואם תאמר דמכל מקום הכא והתם משמע דקטן אינו נושא את כפיו ואילו בס״פ לולב הגזול אמרי׳ קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו׳ קטן היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות תירצו בתוספות שהוא פורש עם הגדולים כדי לבסם את הקול כמו שהיו בשיר כדאמרינן בפרק ב׳ דערכין בין רגלי הכהנים היו עומדין וצוערי הלוים היו נקרים אבל בפני עצמו קטן אינו נושא את כפיו:
הדרן עלך הכל שוחטין