רי"ף על הש"ס/חולין/דף ד עמוד א

הלכות רב אלפס

לכתחלה כדתניא לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה ואוקמא רב פפא כשאבוקה כנגדו:

השוחט בשבת וביום הכפורים וכו':

אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מאי טעמא כיון דלא איפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו:

רבנו ניסים (הר"ן)

שחיטתו כשרה אבל לכתחלה לא שמא לא ישחוט יפה והוא לא ידע:

גמ׳ בין בראש הגג בין בראש הספינה ואף על גב דתנן בהשוחט אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות כי היכי דלא לימרו לשרו של ים הוא שוחט ולא לתוך כלים כי היכי דלא לימרו שהוא מקבל את הדם לזרקו לעבודה זרה אפילו הכי בראש הגג שוחטין ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט ובראש הספינה נמי לא חיישינן לחשדא שמא יאמרו לשרו של ים הוא שוחט ומיהו דווקא בההוא גוונא דאמרי׳ בסוף פ׳ השוחט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה:

מתני׳ השוחט בשבת וביוה״כ אף על פי שמתחייב בנפשו בשבת סקילה וביום הכפורים כרת ודייקינן בגמ׳ דמדקתני ושבת דומיא דיום הכפורים משמע דכי היכי דביוה״כ אסורה באכילה ליומיה שהרי אסור לאכול ביוםה כפורים הכי נמי השוחט בשבת אפי׳ בשוגג אסורה באכילה ליומיה ומוקמינן נמי מתני׳ בשוגג ורבי יהודה היא דס״ל הכי דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל אבל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים וה״פ המבשל בשבת בשוגג יאכל אפי׳ המבשל עצמו ואפי׳ בו ביום:

במזיד לא יאכל כלומר בו ביום לא יאכל לא הוא ולא אחרים אבל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלין ור״י אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים ובשבת בין לו בין לאחרים אסור כמזיד דברי רבי מאיר כללו של דר מזיד דר״מ היינו שוגג דר״י ומזיד דר״י היינו שוגג דרבי יוחנן הסנדלר ומוכח האי פירושא ממאי דאיתמר הכא בגמרא ובדוכתין טובא בתלמודא ואמרינן בגמרא דכי מורה להו רב לתלמידיה מורה להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקיה דריש כר״י משום עמי הארץ הילכך לענין פסק הלכה במבשל בשבת איכא מאן דאמר דכרבי מאיר קי״ל כיון דרב מורי להו לתלמידיה כותיה וקי״ל כרב באיסורי הלכך במבשל בשבת בשוגג יאכל אפי׳ הוא עצמו ואפי׳ בו ביום במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים אבל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלים ומיהו כי אמר רבי מאיר דמבשבל בשבת דבשוגג יאכל ואפי׳ בו ביום דוקא במבשל הוא דאמר הכי דלית ביה משום מוקצה דהא הוה חזי מערב שבת לאומצא אבל שוחט בשבת אפי׳ בשוגג מודה רבי מאיר דלא יאכל דהא הו״ל מוקצה מערב שבת אלא אם כן היה לו חולה מבעוד יום דבכה״ג כיון דליכא משום מוקצה דהא הוה דעתיה עילויה אף על פי שהבריא בשבת ושחטו באיסור בשוגג יאכל הוא עצמו ואפילו בו ביום אבל רב אחא משבחא והרב אלפסי ז״ל פסקו כרבי יהודה דע״כ לא מורי להו רב לתלמידיה כרבי מאיר אלא משום דס״ל דלא איתמר (הלכה) בדר״מ ור״י הלכה כר״י אלא מטין איתמר כדאיתא בעירובין אבל אנן כר״י נקיטינן דקיי״ל כרבי יוחנן דאמר התם הלכה איתמר ועוד דרב גופיה כי דריש בפרקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ ואנן הא שכיחי ע״ה גבן וכן פסק הר״ם במז״ל בפ״ו מהל׳ שבת הילכך במבשל בשבת במזיד יאכל לאחרים במוצאי שבת אבל הוא לא יאכל לעולם (ואם שחט בשוגג מותר למוצאי שבת אבל הוא לא יאכל לעולם) ואם בישל בשוגג מותר במוצאי שבת בין לו בין לאחרים מיהו כתב בעל הלכות זכרונו לברכה דדוקא בכדי שיעשו וכן דעת רש״י ז״ל וטעמא דמילתא דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו לו מעשיו ויש מי שפירש דלמוצאי שבת מותר מיד דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי גוי כגון שהביא דורון לישראל ויש מאותו מין במחובר לקרקע משוםד אי שרית ליה לערב מיד אתי למימר ליה בשבת הבא לפי שאמירה לגוי קלה היא בעיניו וכן נמי החמירו בדבר הנעשה על ידי ישראל כשנעשה מאליו וכדתניא בפרק קמא דשבת לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו לפי שכיוןש הדבר נעשה קל הוא בעיניו ויבא לעשות כן לכתחלה אבל במבשל ליכא למימר דחילול שבת חמיר להו לאינשי ואפילו שרית ליה למוצאי שבת מיד לא אתי למיעבד לכתחלה וכן כתב הר״ם במז״ל בפ׳ הנזכר למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד ומכל מקום הדבר ברור במבשל לחולה בשבת דמותר לבריא במוצאי שב תמיד דלא בעינן בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל מבשל ברשות שאינו אסור לבריא אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעי׳ בכדי שיעשו:

גמ׳ השוחט לחולה בשבת מותר לבריא בגאומצא בשר חי ומיהו דוקא בשהיה חולה מבעוד יום הא לאו הכי אסור משום מוקצה ומהא שמעינן דבשר חי לאחר הדחה אפי׳ בלא מליחה שרי דהא אמרינן הכא דמותר לבריא באומצא ובמליחה ליכא למימר שהרי בשבת אסור למלוח כדאמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואף על גב דאמרי׳ התם דה״מ דקא בעי לה לאורחכא שהוא מליחה גדולה התם לאיחיובי חטאת קאמרינן אבל בכל דהוא ודאי פטור אבל אסור לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו כדאמרינן פרק שמונה שרצים גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא וכל שכן דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכל שכן דאי אסרת ליה בלא מליחה דאיכא תיקון טפי דהא משוי לי האוכלא אלא ודאי כי אמרי׳ הכא דשרי באומצא בלא מליחה קא אמרי׳ דדם האברים כל שלא פירש שרי וכן כתב רב אחא משבחא זכרונו לברכה בשאלתות דויקרא והא דאמר בפ׳ כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע את הדם של האברים ובעי עלה מהו למיכל מיניה באומצא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט