רי"ף על הש"ס/חולין/דף ב עמוד א

הלכות רב אלפס

במה נשחטה ומטמאה במשא כנבלה ואם נתברר לך שנשחטה שחיטה כשרה הרי היא בהזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה ואפי' בא זאב ונטל את בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין לא חיישינן שמא במקום נקב נקב אלא הרי היא בחזקת היתר ואין מטריפין בזה הנקב וכן הלכה וה"מ באיסורא אבל בסכנתא כגון שראה צפור מנקר בתאנה ועכבר מנקר באבטיח חיישינן שמא במקום נקב נקב ואסור משום סכנת נפשות:

איתמר השוחט בסכין של עובדי כוכבים רב אמר קולף רבה בר בר חנה אמר מדיח והלכתא מדיח ולקולא ואיכא מאן

רבנו ניסים (הר"ן)

בס״ד:

מנקר נוקב:

שמא במקום נקב של נחש נקב ואסור משום סכנת נפשות:

גרסינן בגמרא אמר רבי זירא ליבן סכין כלומר באור ושחט בה שחיטתו כשרה דחידודה קודם לליבונה כלומר דלא אמרינן שריפה היא זאת ולא שחיטה לפי שחדודה מקדים וממהר לחתוך קודם שיכוו הסימנים מן האור:

ומקשינן והא איכא צדדין כלומר דנהי דחדודה קודם וחותך מכל מקום צדדי הסכין שורפין את הסימנין ומיטרפה בהכי דושט נקובתו במשהו ושריפה הרי היא כנקב:

ומתרצינן דבית השחיטה מרווח רווח ואין צדדי הסכין שורפין את הסימנין ומהא שמעינן שאם נכוה הושט או ניקב כנגד מה שנשחט ממנו קודם גמר שחיטה שנאסרת בכך דאם לא כן מאי קא מקשינן והא איכא צדדין והרי אינן נכוין אלא כנגד מה שנשחט אלא שמע מינה כדכתיבנא והא דרבי זירא לא כתבה הרב אלפסי סז״ל בהלכות משמע דסבירא ליה דלא קיימא חלן כוותיה מדאמרינן לקמן בפרקין צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא רב יימר אומר אבשרא ואטופרא צריכה ואתלת רוחתא לא צריכה מדרבי זירא דבית שחיטה מרווח רווח אלמא דאם איתא לדרבי זירא איתא נמי חלרב יימר ומדלא קיימא לן כרב יימר דהא אסיקנא דצריכה בדיקה נמי אתלת רוחתא שמע מינה דליתא לרבי זירא ואע״פ שאפשר לחלוק ולומר דלא דמי דאף על גב דבית השחיטה מרווח רווח עד שאין הסימנין נכווין מחמת חום הסכין אפשר דלא רווח כל כך שלא תהא מורשא של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצידי בית השחיטה וקורעתן אף על פי שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכאן אלא אילוה היה הדבר כן היו אומרים בפירוש בגמרא דלא דמיא וכן הר״מ במז״ל פסק [דלא] כרבי זירא בפ״א מהלכותש חיטה והראב״ד ז״ל תירץ דע״כ לא קאמר רבי זירא אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ומשום הכי אסיקנא דלכתחלה צריכה בדיקה אתלת רוחתא ורב יימר הוא שהיה לומד לכתחלה מדיעבד דרבי זירא ואנן לא סבירא לן כוותיה:

גרסינן תו בגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של עבודה זרה כלומר שנשתמש בה לקרבנות עבודה זרה אסורה בהנאה כדאמרינן במסכת עבודה זרה אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהם לעבודה זרה הכתוב מדבר:

מותר לשחוט בה דמקלקל הוא כלומר שאין זה הנאה זבחייה מרובים דמיה מלאכחר שחיטה שבחייה היא מיוחדת לשלשה דברים לגדל ולדות ולחריש ולאכילה:

ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא דכיון דשחטה להכי קיימא:

אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת דבכה״ג הוי מתקן והוי הנאה שאם לא ישחוט תמות:

ופעמים שמחתך מותר באטמי דקיימן לקורבנא כגון נתחים טובים ירך וכתף שהיה מקיימן לדורון לאדם חשוב דבכה״ג כי חתיך להו הוי מקלקל:

ומקשינן ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא כלומר דאע״ג דמקלקל הוא אסור לחתוך בה משום שמנונית דאיסורא דנבלות שנבלע בסכין:

ומפרקינן כגון שליבנה באור דמשום שמנונית ליכא ומקשו הכא היכי אמרינן מותר לשחוט בה מקלקל הוא והא אמרינן בפסח שני בסוף בפרק אלו דברים השוחט בשבת חטאת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות ופרכינן מאי תקן תקן להוציאה מידי אבר מן החי אלמא שוחט מתקן הוא והכא חשבינן ליה מקלקל איכא למימר לא דמי דגבי שבת במלאכת מחשבת תליא מילתא וכיון דאיתעבידא מחשבתו ובמה שחשב איכא תיקון קצת חייב אבל לגבי עבודה זרה בהנאה תליא מילתא וכיון שהפסדו מרובה משכרו אינו נהנה וכדאמרינן בעבודה זרה מה שמשביח (בדמיה) [בנביה] פוגם בצל ודאמרינן אסור לחתוך בה בשר מתקן הוא הוא הדין דאפי׳ חתך ממנו אסור דהא מתהני מע״ז אלא משום דאמרינן ברישא מותר לשחוט דעדיפא ליה לאשמעינן כחא דהתירא בלכתחלה נקט סיפא נמי לישנא דלכתחלה ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקי״ל כרבי אליעזר דאמר בפרק כל הצלמים גבי אשרה אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח ואיפסקא התם בגמרא הלכתא כוותיה ואיכא למידק אשמעתין דמדאמרינן הכא כגון שליבנה באור משמע דסכין אסורה בעיא ליבון והכי נמי משמע ֹבתוספתא דעבודה זרה דגרסינן התם הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין ואילו בפרק כל שעה משמע דבהגעלה בעלמא סגי להו וכדגרסינן התם והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון תירץ רבינו תם ז״ל דהכא בסכינים גדולים דרך בני אדם להשתמש בהם לפעמים על ידי האור כעין שפודין ומשום הכי בעו ליבון שכל שתשמישו על ידי האור אינו יוצא מידי דפיו אלא על ידי האור ובפרק כל שעה מיירי בסכינין קטנים שאין משתמשין בהן באור והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם רבי בא בשם רב יהודה הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון צריך שיהו ניצוצות ניתזין ממנה אבל רש״י ז״ל כתב בתשובה דלא שנא גדולה ולא שנא קטנה בהגעלה סגי לה ובודאי דהכי משמע דהא ההיא תוספתא דעבודה זרה מייתינא לה בסוף מכילתין דעבודה זרה ולא הזכירו בה סכינין כלל משמע דלדידן ההיא ברייתא משבשתא היא ולית בה סכינין ועוד דאם איתא דסכין גדולה צריכה ליבון כי אמרינן בפרק כל שעה מעייל קתייהו סטינא וןפרזלייהו בנורא ובתר הכי פסקינן התם והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון הוי לן לפרושי ולמימר דבגדולה צריכה ליבון אלא ודאי מדפסקינן סתמא שמע מינה דאפי׳ גדולה בהגעלה סגי להו והא דאמרינן הכא כגון שליבנה באור לרווחא דמילתא קאמרינן הכי שלא ללמד על דיני ההגעלות באו כאן ולפיכך תפש לו דרך קצרה לומר שטיהר אותה טהרה גמורה:

איתמר השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף כלומר קולף בית השחיטה מפני שבלעה שמנונית הסכין:

רבה בר בר חנה אמר מדיח מדיח את בית השחיטה במים ומקשו הכא לרב למה קולף דהא קי״ל דסתם כליהן של גוים אינן בני יומן וכיון שכן הוה ליה נותן טעם לפגם וקי״ל כמאן דאמר מותר תירצו בזה דאף על גב דסתם כליהן של גוים אינן בני יומן הני מילי בשאר כלים אבל סכין מתוך שתשמישו תדיר חוששין לבן יומו ואין זו סברא מחוורת וכמו שכתבתי בפרק אין מעמידין בס״ד אלא היינו טעמא דסכין מפני שדרכו להשתמש בו בלא הדחה חיישינן לשמנונית שטוח על פניו וכי אמרינן דכלי שאינו בן יומו הוי נותן טעם לפגם היינו דוקא באיסור הבלוע לפי שהוא נפגם בדפני הכלי אבל איסור שהוא בעין אפי׳ אינו בן יומו ודאי לא פגים ותדע לך דסכין חוששין לו למה שטוח על פניו מדאמרינן בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח אלמא חוששין לממשות של בשר שעל פני הסכין דאי לא הוה יה נותן טעם בר נותן טעם דשרי למיכליה בכותחא וכמו שאמרו שם דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח ואם תאמר והא אמרינן בפרק אין מעמידין גבי חלתית דאיסוריה משום דמפסקי ליה בסכינא דארמאי ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר חורפא דחלתיתא מחליא ליה אלמא אי לאו חורפא דתלתיתא איסורו של סכין של גוים נותן טעם לשבח הוא תירץ הרב רבי[נו] יונה ז״ל דהתם מיירי בחנוני שדרכו לקנח כליו כדי לעשות מלאכתו בנקיות היכך אי לאו חורפא דלחתיתא שרי שהרי אין איסור נשאר על פניו ומה שבלוע בו הוי נותן טעם לפגם ושרי ואחרים פירשו שכשאמרו כאן קולף בסכין שהוא בן יומו בידוע אלא שלא פירשו משום דלמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אפי׳ אינו בן יומו ולפיכך תירצו הדבר סתם מיהו לדידן דקי״ל נ״ט לפגם מותר לא מצרכינן קליפה אלא בסכין שהוא בן יומו בידוע ומקשו תו הכא לרבה בר בר חנמה דאמר מדיח תיפוק ליה דבלאו הכי נמי הדחה בעי דהא צריך הוא להדיחו מידי דמו וכדאמרינן בפרק כל הבשר אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה ומדיחו יפה יפה ואיתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתני׳ תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא יש מי שתירץ דהתם לקדרה מיירי אבל לצצלי לא בעי הדחה ואתא רבה בר בר חנה למימר דמשום גיעולו של סכין זה צריך הדחה אפי׳ לצלי אבל [הרשב״א] ז״ל כתב דמסתברא דאפילו לצלי נמי אמרו דבעי הדחה לפי שדם שעל פני הבשר אינו הולך על ידי האש אדרבה נקרש הוא ומתיבש ונשאר על הבשר והרב רבינו יונה ז״ל תירץ דאי משום דם בשפשוף במים עד שיצאו המים בלא מראה דם סגי אבל השתא משום שמנונית הסכין של איסור בעיא שפשוף

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט