רי"ף על הש"ס/חולין/דף ב עמוד ב

הלכות רב אלפס

דפסק כרב לחומרא סכין ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מדיחה בחמין וחד אמר מדיחה בצונן והלכתא מדיחה אפילו בצונן ואי איכא בליתא דפרסא לא צריך אלא מכפרה בבליתא דפרסא תיכף ששחט בה בהמה או עוף ואינה צריכה הדחה:

אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהיו לו ג' סכינין אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים ונתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואח"כ נחתוך בה חלבים גזרה שמא יחתוך חלבים ואח"כ בשר ואמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהיו לו שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים ונתקין ליה חד ונדיח בו בשר ואחר כך נדיח בו חלבים גזירה שמא ידיח חלבים ואח"כ ידיח בשר אמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא דדאיב תרבא ובלע בישרא אי הכי כי תריצי נמי דאיב תרבא ובלע בישרא קרמא פסיק מתתאי אי הכי מעילאי נמי איכא קרמא איכא וקליש ואיידי דממשמש ביה ידא דטבחא מיפתת:

אמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה ורב חיננא בר שלמיה משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית ואידך הני שכיחן והני לא שכיחן:

איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפי' שיבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשירה אימור בעצם

רבנו ניסים (הר"ן)

גדול כדי שיסור ממנו שומן הסכין שנדבר בו באומד הדעת ובשם הראב״ד ז״ל הקשו לרבה היכי סגי ליה בהדחה תבעי גרידה וכענין שאמרו בקישות ובטיח שחתכו בסכין דגריד לה לבי פסקי תירץ הרב רבינו יונה ז״ל דגרידה דהתם במקום הדחה קיימא דמשום דלא מהניא הדחה לדבר לח דאדרבה כל אימ דמדיח מבליע בו באיסור אמרו שאין לו תקנה עד שיגרוד מקום החתך אבל בדבר שאינו לח ושיוסר חלב הנדבק בו בהדחה כמו בשר בהדחה סגי ליה:

ואמרינן בגמרא לימא קסבר רב בית השחיטה רותח ורבה בר בר חנה סובר בית השחיטה צונן ואמרינן דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומשום הכי רב דאמר קולף שפיר ומאן דאמר מדיח סבר איידי דטרידי סמינין לאפוקי דמא לא בלעי ואיכא לישנא אחרינא בגמ׳ דכ״ע בית השחיטה צונן מאן דאמר מדיח שפיר דאע״ג דקי״ל בסוף ע״ז דסכין לחתוך בו צונן עי שיפה או נעיצה בקרקע עשר פעמים היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד בהדחה סגי ורב דאמר קולף משןום דאגב דוחקא דסכינא בלעי סימנין ולענין פסק הלכה פסק הרב אלפסי זכרונו לברכה כרבה [בב״ח] דאמר מדחי ולא משום דבית השחיטה צונן דהא אמרינן בפרק כל הבשר סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח מדקאמרינן אסור סתמא משמע עד שיכשיר הכשר גדול כהכשרו של כלי שבלע ברותחין דדכוותה נמי אמרינן התם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ושמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח אלמא כל היכא דאיתמר אסור סתם משום שהוא רותח הוא הלכך מדאמרינן סתמא סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח שמע מינה דבית שחיטה רותח אלא דהא דקי״ל מדיח משום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי וכן פסק הר״מ במז״ל בפי״ז מהלכות מאכלו אסורות ואיכא למאן דפסק כרב לחומרא וכן דעת רש״י ז״ל:

סכין ששחט בה טרפה שבא לשחוט בה:

והילכתא אפי׳ בצונן והכי איפסיק בהדיא בגמרא ואפילו הכי איכא למימר דקי״ל כמאן דאמר בשוחט בסכין של גוים קולף לפי שהסימנין רכין וקלין לבלוע איסורו של סכין אבל הסכין קשה הוא מלבלוע שמנוניתא של טרפה וכן כתב רש״י ז״ל:

מכפרה בבליתא דפייסא מקנחו בכתיכת בגד ישן של וילון שהוא קשה ואיכא למידק והיכי סגי בהדחה או בקינוח והא תנן הסכין שפה והיא טהורה ואמרינן בסוף ע״ז דלחתוך בה צונק קאמר תירץ רבינו תם דשאני התם דבלעה סכין מרותח גמור ואיכא מאן דאמר דשאני הכא שלא בלעה מן האיסור אלא פעם אחת:

הטבח צריך שיהיו לו שלשה סכינים אחת ששוחט בה פירש רש״י זכרונו לברכה שלא יחתוך בה ד״א שלא תפגם ופעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה והקשו עליו דהא ודא כל שעה ששוחט צריך לבדוק ואין לו לסמוך בשחיטה זו בבדיקת סכין שבדק בשחיט האחרת שהרי עשוי לפגום מעצמו וכיון שכן למה הוא צריך ליחד סכין אם בדק ומצא סכין כשר מוטב ואם לאו לאו הרי היא אסורה לכך פירשו דהיינו טעמא דבעינן שלא יחתוך בשר בסכין ששחט בה משום דם שעל פניו וכן נמי בעינן שתהא סכין מיוחדת לחתוך בו חלבים מפני שמנונית שעל פני הסכין דאף על גב דצונן בצונן הוא ובהדחה סכי וכי מלח ליה לבשר ודאי מדיחו דהא קיימא לן בפרק כל הבשר מדיח ומולח ומדיח הא אמרינן דהיינו היכא דלא חלליה בי טבחא אבל חלליה בי טבחא לא צריך והכא נמי זמנין דבתר דחלליה טבחא מחך בה הבשר ואיכא משום דם או משום חלב:

ונתקין ליה חדא ונתחוך בה בשר ואחר כך נמחתוך בה חלבים כלומר דאף על גב דבשר הכי צריך לחתוך בה בשר התם בשעתא אחריתא מסתמא לא משתמש בה אלא בהדחה אבל בשעה שמשתמש בה לאו אדעתיה להדיח בין בשר לחלב:

ופרכינן בגמרא השתא נמי מחלפי ליה ומתרצינן כיון דאצרכיניה תרתי אית ליה היכרא ופירש״י ז״ל עושה בהן סימנין ויש שלמדו מכאן שהמנקר בשר צריך ב׳ סכינין אחד לחתוך בו בשר ואחד לחתוך בו חלב ואינו נראכה שאם כן אין לדבר סוף שאותו של בשר כיון שהתחיל לחתוך במקום החלב אסור מיד אלא ודאי לא צריך והכא שאני שהוא חותך חלב גמור סמוך לשחיטה שהוא חם אבל נהגו שהמנקר נותן בגדו על ירכו וכל שעה שנוגע בחלב מקנחו בבגד:

גזרה שמא יריח חלבים ויהיו המים מפוטמות מן השמנונית על ידי שפשוף המים ויהא נדבר בבשר:

לא ליסחוף איניש כפלי הכסלים שחלב הכליות דבוק בו לא יהא כופה אותם על גב בשר שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר כך פירש רש״י ז״ל ונראה מדבריו דאפי׳ דיעבד הבשר נאסר ומיהו משמע דבקליפה סגי דהא אינו רותח גמור ודי שיהא כרותח דבית השחיטה דאפי׳ לרב סגי ליה בקליפה והר״ם במז״ל כתב בפ״ז מהל׳ מאכולת אסורות שכל אלו אינן אלא לכתחלה נראה שהוא מפרש הטעם שמא ישכח מלשפשף היטב אבל בידעבד בשפשוף סגי ליה:

אי הכי כי תריצי נמי כשהן מונחין על הדף כדרכן והחלב למעלה הא קא בלעי כפלי גופייהו מחלב הדבוק שם:

קרמא קרום מפסיק בין חלב לבשר והוא אותו קרום שאנו נוטלין מכסלים הקרויים פלאנק״ש ועב וחזק הוא ולכך הוא אוסר שהחלב נבלע בו אבל אינו מבלע כל עך שיהא זב לבשר שתחתיו:

מעילאי נמי איכא קמא כי סחיף להו על גבי בשר יש קרום מפסיק שאין לך חלב קום דק מלמעלה

מיפתת לשון פתות אותה פתים וכתבו בתוספות דכי אמרינן דלא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דוקא בעוד שהם חמים אבל לאחר שנצטננו מותר ומקרא מלא דבר הכתוב וישימו את החלבים על החזות:

צריך שילמוד שלשה דברים כתב לכתוב שידע לחתום שמו אם ישב בדין או בעדות״

שחיטה לאמן את ידיו בכך ואף על פי שבקי בהלכותיה:

קשר של תפילין יש בו אומנות שעשוי כעין אות יו״ד ודלי״ת שיהא נראה בהם שדי השי״ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי״ן ורצועה קטנה כפולה תלויה בהן כעין יו״ד והקשר כמין דלי״ת:

איתמר השוחט בסכין ולאחר מכן נמצאת פגומה ויודע הוא שכששחט בה בדקה קודם שחיטה והיתה יפה אבל לא בדקה אחר שחיטה מיד:

אפי׳ שבר בה עצמות בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למתלייה בעצמות:

פסולה השחיטה שמא בעור הבהמה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו שהפגם קורע וקרא וזבחת כתיב וטעמיה דרב הונא משום דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לעולם אינה יוצאה מחזקתה עד שיודע לך שנשחטו הסימנין כראוי בסכין בדוקה ולפיכך כל שנמצאת פגומה אף על פי ששבר בה עצמות אי נמי שנאבד הסכין ולא נבדק אחר שחיטה לרב הונא פסולה:

רב חסדא אמר כשרה אימור בעצם נפגמה באותו ששבר בה ואמרינן בגמרא דלרב חסדא אפילו לבשלא שבר בה עצמות ונמצאת פגומה כשרה דתלינן דילמא בעצם דמפרקת איפגימא לאחר שנגמרה שחיטה והיינו דאמרינן בסמוך והלכתא כוותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות דאלמא רב חסדא אפילו בשלא שבר מכשר דתלי בעצם דמפרקת וטעמיה דרב חסדא וטעמיה דרב חסדא דכיון דהאי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט